ביהמ"ש ביטל חיוב בפיצוי של 110 אלף שקל שהוטל על אישה שילדה בן לתובע לאחר שטענה שהיא עקרה, וקבע כי בתי המשפט בישראל ובארה"ב הסתייגו מקבלת תביעות כאלה גם במקרים של תרמית חותכת וברורה. במקרה זה, הבהיר השופט, יחסי המין לא נבעו ממצג שווא ולא הוכח שהתובע התעניין באותה עת במצבה הרפואי של הנתבעת או בצורך להשתמש באמצעי מניעה
בית משפט השלום בתל אביב דן ב"סיבוב שני" בתביעתו של גבר נגד אישה שעמה ניהל קשר מיני שממנו נולד לו ילד, לאחר שבסיבוב הראשון של התיק נפסקו לו פיצויים בסך של למעלה מ-100 אלף שקל בגין גניבת זרע ופגיעה בפרטיות, לאחר שהיא סיפרה לו שהיא עקרה ושלחה מסרונים לבני משפחתו. השופט מיכאל תמיר קבע כי התיק מעורר שאלות ערכיות ומוסריות כבדות משקל, וכי בנסיבות העניין לא הוצגה תשתית עובדתית מספקת כדי לבסס ולו אחת מעילות התביעה להן טען התובע. מעבר לכך, גם מטעמים שבתקנת הציבור אין לקבל את התביעה לשיפוי או לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהבאת ילדו לעולם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, נשוי ואב לשלוש בנות קטינות, ניהל קודם לנישואיו קשר מיני עם הנתבעת. בשנת 2011 הגיש התובע את התביעה שבה טען כי הנתבעת "גנבה" את זרעו תוך מעשי רמייה והונאה, וכתוצאה מכך ילדה לו בן. לטענת התובע, השניים לא ניהלו קשר זוגי או חיים משותפים אלא קשר מיני מזדמן וקצר טווח, אשר במהלכו למיטב ידיעתו קיימה הנתבעת יחסי מין גם עם גברים אחרים. עוד טען התובע כי באותה עת הוא היה בחור צעיר ותמים אשר נתון היה להשפעתה של הנתבעת המבוגרת ממנו בלמעלה מעשר שנים, והאמין להצהרותיה כי היא עקרה וכי מצבה הרפואי אינו מאפשר לה להרות.
בפסק הדין נקבע כי הנתבעת ביצעה כלפי התובע עוולת תרמית, אולם הוא נושא באשם תורם בשיעור של 50%. פיצוי נוסף נפסק לתובע על פגיעה בפרטיותו על ידי הנתבעת, ששלחה לו מסרונים מטרידים וסיפרה לבני משפחתו אודות הבן שנולד לו מחוץ לנישואים. סך הפיצוי הכולל שנפסק עמד על 110 אלף שקל.
הנתבעת ערערה על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ואילו התובע הגיש ערעור שכנגד שבו טען כי הפיצוי שנפסק נמוך מדי.
חוזה הקובע תנאים לקיום יחסי מין?
בית המשפט המחוזי שדן בערעור הותיר על כנם את הממצאים העובדתיים המתייחסים לביצוע עוולת התרמית והפגיעה בפרטיות, אך קבע כי בית משפט השלום לא התייחס לשורה ארוכה של סוגיות עקרוניות שיש להכריע בהן, בהן השאלה האם תרמית שתוצאתה הענקת חיים מהווה עילת תביעה ראויה, הדילמה שבהטלת אחריות משפטית בין אנשים שהיו שותפים ליחסי מין, ועוד. על כן, הוחזר התיק לבית משפט השלום על מנת שייתן את דעתו בשאלות אלו. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי גם הדיון בשאלת הפגיעה בפרטיות היה חסר, ואין די בקביעה באשר לקיומה של הפגיעה בפרטיות על מנת להשית פיצוי באופן אוטומטי, שכן קודם לכן יש לקיים בירור בשאלת התקיימותה של איזו מההגנות הנטענות.
השופט הבכיר מיכאל תמיר, שדן בתיק בגלגולו הנוכחי, דחה את התביעה במלואה וקבע כי הסוגיה של עילת תביעה בגין הולדת ילד היא שאלה עקרונית-ערכית מורכבת המעוררת שאלות קשות של מדיניות משפטית. השופט ציין כי לתביעות אלה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, בעיקר בכל הקשור לטובת הילד, ועד היום טרם הוכרעה בבית המשפט העליון השאלה האם ראוי לחייב אישה בתשלום פיצויים בגין מצג שווא כלפי גבר בנוגע לשימוש באמצעי מניעה או בנוגע להיעדר יכולת להרות.
מעיון בפסיקה ובמאמרי מלומדים התרשם השופט תמיר כי הגישה המשפטית הרווחת בפסיקה כיום, הן בישראל והן בארה"ב, זהירה מאוד בכל הנוגע להכרה בטענות של גניבת זרע ולתביעות לקבלת שיפוי מהאם בגין תשלום דמי מזונות הילד והוצאותיו. כך, טענות של גניבת זרע התקבלו בפסיקה בארה"ב באופן מוגבל וגם בישראל במקרים בודדים בלבד, ובנסיבות חריגות מאוד שבהן ההיריון לא נוצר כתוצאה מקיום יחסי מין מלאים אלא משימוש שעשתה האישה בזרעו של גבר ללא ידיעתו וללא הסכמתו. כן עולה כי לאור פסיקה שניתנה באנגליה בעניין אחר, שלפיה אין מקום לקבוע כי הבאתו של ילד בריא לעולם גרמה להורהו נזק בר פיצוי, לא סביר שתביעות בגין גניבת זרע יתקבלו באנגליה בעתיד הקרוב.
בכל הנוגע לעוולת התרמית, ציין השופט כי למיטב ידיעתו מעולם לא פורסם בישראל או בארה"ב פסק דין שבו התקבלה תביעה בגין גניבת זרע בעילה של תרמית או הצגת מצג שווא במרמה לגבי יכולת להרות, למעט פסק הדין של המותב הקודם בתיק זה. בישראל נדחו תביעות מסוג זה בעיקר בשל היעדר הוכחה של היסודות העובדתיים, אם כי בכמה מפסקי הדין הביעו השופטים הסתייגות מקבלת תביעות כאלה גם במקרים של תרמית חותכת וברורה. בארה"ב, בחלק מפסקי הדין נדחו תביעות כאלה על הסף בשל היעדר עניין לציבור, וגם במקרה שבו נקבע כי הוכחו כל היסודות של עוולה זו, נפסק כי טעמים שבתקנת הציבור מונעים מבית המשפט לקבל את התביעה. מכל מקום, כדי לבסס תביעה בגין עוולת התרמית, היה על התובע להוכיח לא רק שהנתבעת הציגה בפניו מצג כוזב, אלא גם בין היתר שמצג זה היה מכוון להטעות אותו, הטעה אותו, והוא פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון. בנוסף, הלכה היא שרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת מרמה קרובה יותר לוודאות מרמת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליכים אזרחיים.
לדעת השופט תמיר, במקרה זה אין לשלול כי הנתבעת אכן האמינה באמת ובתמים שלא תוכל להרות ולהביא ילד לעולם כתוצאה מקיום יחסי מין עם התובע, או לכל הפחות סברה שהסיכויים לכך קלושים. ואכן, הנתבעת לא הרתה בתקופה של כשנה-שנתיים שבהן הייתה בקשר עם התובע וקיימה עמו יחסי מין ללא אמצעי מניעה. גם עצם העובדה שהתובע ידע כי הנתבעת עברה טיפולי פוריות ממושכים מעידה מחד גיסא על קושי של הנתבעת להרות, ומאידך גיסא על כך שקיים סיכוי כלשהו ולו קלוש שהנתבעת תיכנס להיריון. לאור האמור, התרשם השופט כי אין בראיות בתיק ואף לא בקביעות העובדתיות של המותב הקודם כדי לתמוך במסקנתו שלפיה הנתבעת פעלה ביודעין ובמכוון כדי להונות את התובע ולגזול את זרעו, או כי בעת קיום יחסי המין שכתוצאה מהם נוצר ההיריון, פעל התובע על פי מצג כלשהו של הנתבעת.
השופט דחה את טענת התובע כי הצדדים התכוונו להתקשר בחוזה משפטי מחייב בעניין התנאים לקיום יחסי מין ובעניין אי הבאתו של ילד לעולם. זאת, מעבר לקושי הערכי הרב בקבלת טענה שלפיה בעצם הבאתו של ילד לעולם הפרה אמו חוזה עם אביו, או כי הולדתו של ילד גרמה להוריו או למי מהם נזק בר פיצוי. גם טענת הגזל נטענה לדעת השופט באופן סתמי וללא ניתוח משפטי כלשהו. מלבד האמור נדחתה הטענה לעוולת התקיפה, שכן יש להוכיח כי מתקיים גם היסוד של שימוש בכוח נגד גופו של אדם, ואילו התובע אינו טוען כי נפגע גופנית כתוצאה מהמגע המיני עם הנתבעת ואין חולק כי הסכים לו.
פגיעה משמעותית בילד ובזכותו לכבוד
בנוסף, נדחתה גם העילה של הפרת חובה חקוקה הקבועה בעבירות הגניבה והתקיפה בחוק העונשין וכן החובה החקוקה הקבועה בחוק יסוד כבוד האדם. בעניין זה הבהיר השופט כי לצד השאלה באילו נסיבות גוברת זכותו של אדם לא להיות הורה על זכותו של אדם אחר להיות הורה, עולה שאלה אחרת והיא באילו נסיבות יש להכיר בזכותו של הורה גנטי לא להיות הורה במובן המשפטי ולא לשאת בחובות כלפי הילד. לדעת השופט, מדובר בשאלה מוסרית ומשפטית מורכבת שלא זכתה להתייחסות כלשהי בכתבי הטענות של התובע, ובנסיבות המקרה קביעה שלפיה בהיוולדו של הילד נפגעה זכות יסוד של התובע לא להיות אביו עשויה לפגוע משמעותית בילד ובזכותו שלו לכבוד.
בכל הנוגע לעוולת הרשלנות, הבהיר השופט כי אין כל ראיה לכך שבסמוך לפני קיום המגע המיני הציגה הנתבעת מצג כלשהו כלפי התובע, ואף לא הוכח כי התובע שידע כי הנתבעת עברה טיפולי פוריות בעבר, התעניין באותה עת במצבה הרפואי, ביכולתה להרות או בצורך לעשות שימוש באמצעי מניעה. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע כי קמה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובע. נוסף על כך, קיים קושי ערכי ומוסרי רב בקביעה שלפיה הבאתו של ילד לעולם גרמה לאביו נזק, כפי שאף נקבע בפסיקה שביטלה את עילת התביעה בעניין "חיים בעוולה". באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי הגדרת חייו של אדם בעל מוגבלות כ"נזק" אינה ראויה, אינה מוסרית ואינה אפשרית, ולכן מקל וחומר שגם טענה שלפיה הבאתו של ילד בריא לעולם גרמה לאביו הביולוגי נזק אינה ראויה ודינה להידחות.
השופט התייחס גם לתקנת הציבור וקבע כי יש לבחון בזהירות רבה תביעות שבהן נתבע פיצוי בגין נזק כלכלי או נפשי שנגרם לאדם בעקבות הבאת ילדו לעולם, בפרט במקרים שבהם ההיריון נוצר בדרך הטבע. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבר השופט כי אין לקבל תביעות כאלה בגין הולדתו של ילד אשר מוגשות בגין מצג שווא של אחד השותפים ליחסי המין לגבי יכולת להפרות או להרות, ומבוססות בעיקרן על עדות יחידה לגבי דברים שנאמרו בעל פה בחדרי חדרים.
לבסוף, דן בית המשפט גם בעילת התביעה של פגיעה בפרטיות, וקבע כי מכלל הראיות בתיק עולה בבירור כי כל התנהלותה של הנתבעת, אשר לטענת התובע פגעה בפרטיותו, נעשתה כדי לגרום לכך שהתובע יכיר בבנו הקטין, ייפגש עמו ויקיים את חובותיו כלפיו. כך, תחילה הזמינה הנתבעת את התובע ללידה ולברית של הילד ומשלא נענה להזמנותיה, עזבה אותו הנתבעת לנפשו במשך כמה שנים, לא פנתה אליו ולא דרשה ממנו דבר. לאחר ניתוק הקשר בין הצדדים, הנתבעת חזרה ופנתה אל התובע לראשונה רק למעלה משלוש שנים לאחר הלידה וניסתה לשכנע אותו להיפגש עם בנו בשיחות טלפוניות, במסרונים ובשיחות עם קרובי משפחתו. משראתה הנתבעת כי התובע אינו משתף עמה פעולה, החלה להעלות כלפיו גם דרישות לתמיכה כלכלית בילד, ובסופו של דבר הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעות להכרה באבהותו ולתשלום דמי מזונות. חלק מפניותיה של הנתבעת לתובע נעשו בנועם, חלקן בתחינה וחלקן בכעס, בבוטות ולעיתים אף בהתרסה, אך בכל המקרים ניכר כי המטרה הייתה ברורה – הכרה של התובע בבנו הקטין וקיום חובותיו כלפי בנו. אשר על כן, גם אם מעשיה של הנתבעת הם בגדר פגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק, אזי הם נעשו בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הנתבעת חובה מוסרית וחברתית לפעול לקיום חובותיו של התובע כלפי בנו הקטין ואולי אף לעודד יצירת קשר בין הקטין לבין יתר קרובי משפחתו. כמו כן, במעשיה פעלה הנתבעת שהיא אמו של הקטין גם לצורך הגנה על עניין אישי כשר שלה – שהתובע יכיר בבנם המשותף, ייפגש עמו וישתתף בהוצאות הכרוכות בגידולו. במאמר מוסגר הוסיף השופט כי גם לו היה מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין פגיעה בפרטיותו, אזי בנסיבות המקרה מן הראוי היה לפסוק פיצוי בסכום נמוך.
