לאחר שנקבע כי פרסמו נגדו דברי לשון הרע, חייב בית משפט השלום את העיתון "מקור ראשון" לפצות את עו"ד אריה רוטר, לשעבר יועץ משפטי בשב"כ ויועץ במשרד מבקר המדינה. מדובר בכתבה שבה תואר עו"ד רוטר בין היתר כמי שעלול לטרפד את גילוי האמת בפרשה שבגדרה נחקר היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד על ידי השב"כ
התובע, עו"ד אריה רוטר, הוא יוצא שירות הביטחון הכללי אשר כיהן כיועץ המשפטי של הארגון ושימש בתפקידים נוספים, בין היתר כיועץ במשרד מבקר המדינה. רוטר הגיש לבית משפט השלום תביעת לשון הרע נגד העיתון "מקור ראשון", עורך העיתון וכתבת בו, בגין פרסום שתי כתבות בעיתון וכן "קדימונים" לכתבה הראשונה.
הדיון בתביעה פוצל באופן שתחילה ניתן פסק דין לעניין החבות, בו נקבע כי הנתבעים עוולו אך ורק בכל הקשור לכתבה הראשונה ולקדימונים שפורסמו ביחס אליה. מדובר בכתבה שעניינה בצוות חקירה במשרד מבקר המדינה, שרוטר נמנה עם חבריו, שעסק בבדיקת פרשה שבגדרה נחקר היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד על ידי השב"כ בנוגע להדלפת מידע סודי מלשכת ראש הממשלה. עו"ד רוטר תואר בכתבה בין היתר כמי שעלול לטרפד את גילוי האמת ובכותרת המשנה אף נאמר עליו כי הוא "סוס טרויאני של השב"כ" במשרד מבקר המדינה. עוד נאמר בכתבה, כי במשרד המבקר "נלחשו הקבלות" בין תפקידו של עו"ד רוטר בחקירת הפרשה לבין חלקו של יוסי גינוסר בפרשת קו 300.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאור הקביעות בעניין החבות, דן בית המשפט בנושא הפיצוי שישולם לרוטר. השופט אביים ברקאי קבע כי רוטר לא הוכיח כל נזק ספציפי – לא ביחס למועד הגשת התביעה ואף לא ביחס למועד שמיעת הראיות. צוין, כי הוא לא הציג ירידה בהכנסות הקשורה להוצאת לשון הרע על ידי הנתבעים וגם טענותיו של רוטר לפיהן הפרסומים פגעו בהמשך העסקתו במשרד מבקר המדינה לא הוכחו.
יתרה מכך – הוכח שהעסקתו של רוטר במסגרת משרד מבקר המדינה נעשתה בהסכם אישי כמשרת אמון קצובה תחת מבקר המדינה שפרש (השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס), וכאשר נכנס לתפקידו מבקר מדינה חדש הוארכה העסקתו של רוטר עוד כחצי שנה בלבד. כפועל יוצא, רוטר לא הוכיח ואף לא הציג כל בסיס לטענתו לפיה לא בחר בו המבקר החדש כאיש אמונו דווקא בגלל פרסומי הנתבעים. זאת ועוד – הוכח כי החלפת עובדים במשרד מבקר המדינה היא דבר שכיח והובאו דוגמאות לעובדים אחרים במשרד זה אשר לא שימשו בתפקידם יותר מאשר שנתיים. בנוסף, רוטר אף לא הצביע על לקוחות כלשהם, בין בכוח ובין בפועל, אשר נמנעו מפניה אליו בעקבות הפרסומים וממילא לא הוכיח כי אלה קיימים.
בכל הנוגע לפיצוי הסטטוטורי, ציין השופט כי משלא נקבע בפסק הדין הראשוני שעסק בשאלת החבות כי הנתבעים פעלו בזדון או בכוונה לפגוע – הרי שאין מקום לשוב לטעון ולדון ביחס לפיצוי כי הפגיעה נעשתה בזדון ובמכוון. כפועל יוצא, אין התובע זכאי לכפל פיצוי בעילה זו כקבוע בחוק איסור לשון הרע.
לגופו של עניין, בעת קביעת הפיצוי התייחס השופט לפגיעה בשמו הטוב של התובע ולכך שדובר בשלושה פרסומים שנעשו בשני ימים. עוד ציין כי הפרסומים נעשו בעיתונים שהופצו לציבור הרחב ואף אם אין מדובר בפרסום בעיתון רב תפוצה הרי עדיין עותקי העיתונים והפרסומים המכפישים בתוכם הופצו. בנוסף התייחס לעובדה שהנתבעים לא שעו למכתבי ופניות התובע ולא פעלו לתקן הפרסומים, כמו גם לקבל תגובתו אליהם מבעוד מועד.
על יסוד כל האמור, העמיד השופט את הפיצוי לו זכאי התובע על סך של 80,000 שקל בתוספת 40 אלף שקל הוצאות ושכ"ט. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד יאיר בן דוד ועו"ד תחיה הילדנברנד. הנתבעים יוצגו ע"י עו"ד לוטן טייטלר ועו"ד מאירה טייטלר.
