העליון דחה את טענת נוה כי שיקולים זרים היו מעורבים בהחלטה להרשיעו בפרשת המרמה ביציאה ובכניסה לארץ. הקביעה שלא להורות על ביטול ההרשעה נובעת ממהות העבירות שיש בהן כדי לפגוע באופן חמור באינטרס הציבורי, בפרט לנוכח מעמדו של נוה. יש צורך בהרתעת הרבים והוקעת המעשים
עסקינן בבקשת רשות ערעור הנסובה על הרשעתם של אפי נוה ובר כץ בעבירות של קבלת דבר במרמה, וכן על אי סיום ההליך הפלילי בעניינם ללא הרשעה. כתב אישום ייחס לכל אחד מהם עבירות של יציאה מישראל וכניסה אליה שלא כחוק בצוותא, וקבלת דבר במרמה בצוותא. המבקשים ניהלו מערכת יחסית זוגית שעה שנוה היה מצוי בהליך גירושין מאשתו לשעבר והחליטו לטוס לחופשה משותפת בתאילנד. על רקע סכסוך הגירושין בין נוה לאשתו לשעבר, המבקשים ברצונם להסתיר את שהותם המשותפת בחו"ל, פעלו כדי למנוע את תיעוד יציאתה מן הארץ וכניסתה אליה של כץ, כך שרק יציאתו וכניסתו של נוה תתועד ברישום המדינתי. בגזר דינו של בית משפט השלום נפסק כי בהינתן מהות העבירות ואופיין, המלוות במימד של מרמה והונאה כלפי רשויות השלטון, לאור נסיבות ביצוע המעשים, המניע להם ואי נטילת אחריות, ובשים לב למעמדו הציבורי של נוה, סיום ההליך ללא הרשעה יפגע באינטרסים הציבוריים באופן ממשי ומשמעותי. אף אם עלולה להיגרם פגיעה מסוימת בעתידם המקצועי של המבקשים – שאלה שנתונה לשיקול דעתה של לשכת עורכי הדין – אין שיקול זה גובר על האינטרסים הציבוריים המטים את הכף לעבר הרשעה. על כל אחד מהמבקשים הוטלו 2 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסכום של 2,000 ₪. בית המשפט המחוזי דחה ערעורים הדדיים שהגישו הצדדים.
לטענת המבקשים, בהחלטה להעמיד אותם לדין, כמו גם בהרשעתם ובגזירת עונשם, ניתן משקל משמעותי, ואף מכריע, למעמדו הציבורי של נוה – המהווה שיקול זר, ואשר הכרה בו משמעה החמרה עם אנשי ציבור, רק בשל היותם כאלה, אפילו כאשר העבירה אינה קשורה לתפקידם הציבורי. אף אם היה מקום להתחשב בשיקול האמור, הוא בוודאי אינו רלוונטי לכץ. הרשעתם בעבירה של קבלת דבר במרמה, שהיא עבירה חמורה ובעלת השלכות שליליות קשות, אינה הולמת את נסיבותיהם הצנועות של המעשים.
כב' השופט ע' גרוסקופף פסק כי יש לדחות את הבקשה. על אף ניסיונם של המבקשים לשוות לטענותיהם נופך עקרוני, הבקשה נטועה היטב בעניינם הקונקרטי של המבקשים. המבקשים טוענים כי לא היה מקום להרשיעם, בנוסף לעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, בעבירות של קבלת דבר במרמה. היסודות העובדתיים הנדרשים לצורך הרשעה בעבירת קבלת דבר במרמה הם הצגת טענה כוזבת, לרבות על דרך המחדל, וקבלת "דבר" מכוח אותה טענה. הפסיקה פירשה את המונח "דבר" בצורה רחבה וגמישה למדי, הכוללת לא רק מימד חומרי, אלא כל דבר המעניק יתרון או הישג – מכל סוג שהוא – למרַמֶה. אף בהיעדר נזק או הפסד למרומה, יכולה להתגבש עבירה של קבלת דבר במרמה.
זאת ועוד, נקבע כי יש לדחות את טענת המבקשים כי שיקולים זרים הניעו את ההליך הפלילי, החל מההחלטה להעמידם לדין, המשך בהרשעתם וכלה בגזירת עונשם. הלכה למעשה, טיעוני המבקשים בעניין זה מופנים להחלטה להעמידם לדין. סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי מקום בו ישנן מספיק ראיות לצורך ביסוס סיכוי סביר להרשעה, ברירת המחדל היא העמדה לדין, כאשר החריג לה הוא שנסיבות העניין אינן מצדיקות זאת - בעבר הדבר נבחן תחת המונח "אין במשפט ענין לציבור". המבקשים לא מעלים כל טענה נגד דיות התשתית הראייתית שבבסיס כתב האישום, ומשכך קמה הצדקה להעמידם לדין. יתרה מכך, בעוד רף הראיות הנדרש להעמדה לדין של איש ציבור איננו שונה מזה של אדם מן השורה, "אין חולק כי מעמדו הציבורי המיוחד של הנחקר וההשפעות הציבוריות הנלוות להעמדתו לדין, הם שיקולים רלוונטיים לצורך בחינת האינטרס הציבורי שבהגשת כתב אישום" (בג"ץ 5699/07 בעניין פלונית). הדברים נכונים, בהתאמות הנדרשות, גם כאשר עסקינן בגזירת העונש.
באשר לבקשה לביטול הרשעה, נקבע כי על דרך הכלל, משהוכח כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, יש להרשיעו בביצועה. על פי ההלכה הנוהגת סיום ההליך בהיעדר הרשעה הוא החריג לכך, שניתן להפעילו אך בהצטברותם של שני תנאים: התנאי הראשון, כי יש בהרשעה משום פגיעה של ממש בשיקום הנאשם בהתחשב בנסיבותיו האישיות, והתנאי השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה בנסיבות העניין מבלי שייפגעו שיקולי הענישה האחרים. על הנאשם להצביע על פגיעה מוחשית וקונקרטית בשיקומו המבוססת על תשתית ראייתית הולמת. יתר על כן, בפסיקתו של בית המשפט הסתמנה המגמה לפיה מקום בו הרשעה בעבירה פלילית עלולה להשפיע על כשרותו של הנאשם לעסוק במקצוע מסוים, ובכלל זה במקצוע עריכת דין, ראוי כי בית המשפט ימנע מלעסוק בכך ויותיר את הסוגיה לבחינתם ולשיקול דעתם של גורמי המקצוע המוסמכים. עם זאת, הקביעה שלא להורות על ביטול הרשעתם של המבקשים, נובעת ממהות העבירות בהן הורשעו ונסיבות ביצוען – אשר אינן מאפשרות הימנעות מהרשעה, שכן יש בכך כדי לפגוע באופן חמור באינטרס הציבורי. מדובר בעבירות המכוונות כלפי הציבור בכללותו - לא כלפי פרט מסוים, ויש צורך בהרתעת הרבים והוקעת המעשים כנגזרת מכך. מסקנה זו אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, ונטועה היא בדל"ת אמותיו של עניינם הפרטני של המבקשים. משכך, אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור. בנוסף, לא נמצא ממש גם בטענתם של המבקשים לאי צדק מהותי ועיוות דין.
לסיכום, בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקשים יוצגו ע"י: עו"ד בעז בן צור; עו"ד כרמל בן צור; עו"ד גיא רוה; המשיבה יוצגה ע"י: לא צוין
