רופא מיילד ביצע לידת ואקום בבית החולים, אף שלא הועסק על ידו, וכתוצאה ממנה נגרם ליילוד שיתוק בידו. ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות כי בין בית חולים לבין רופא הפועל תחת קורתו קיימים יחסי "שכנות" משפטית, המטילים עליו אחריות גם לוודא כי קיימים אמצעים להסדרת תשלום פיצוים במידת הצורך
בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות ערעור על דחיית הודעת צד ג' שהגיש רופא מיילד נגד בית החולים, לאחר ששניהם חויבו לשלם פיצויים בגין רשלנות רפואית ביילוד, וקבע כי בית החולים היה מחויב לוודא כי לרופא הפועל תחת קורתו יש ביטוח אחריות מקצועית. בדעת מיעוט קבע השופט נעם סולברג כי הטלת אחריות כאמור חורגת מהיחסים החוזיים בין הצדדים ועלולה להביא לכך שבעלי מקצוע לא יפנימו את עלות פעילותם יוצרת הסיכון.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
היולדת, המשיבה בהליך זה, הגיעה לבית החולים אלדג'אני שבמזרח ירושלים במצב של לידה פעילה, והציגה מכתב הפניה שניתן לה על ידי המערער, ד"ר סולימאן ג'ושה,
ובו נכתב כי הוא מבקש ליצור עמו קשר עם קבלת האם לחדר לידה.
על פי בקשתו, הוא נקרא לבית החולים והוא זה שיילד את האם, חרף העובדה כי הוא לא נמנה באותה עת עם הצוות הרפואי של בית החולים אלא התבקש לצאת ל"חופשה ללא תשלום".
התינוק נולד בלידת ואקום, במשקל 4.17 ק"ג, בשונה מהערכת המשקל שביצע המערער יומיים קודם לכן, וכתוצאה ממנה נגרם לו שיתוק עצבי בידו השמאלית. בעקבות כך, הגישו בני משפחתו תביעה נגד המערער, בית החולים וקופת חולים כללית בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מנכותו. ד"ר ג'ושה נתבע בשני "כובעים" – הן כרופא בית החולים והן כרופא קופת החולים, ומשכך התביעה הוגשה נגד כל השלושה, בגין רשלנותו הנטענת של הרופא, בהפניה לבית החולים הספציפי הזה, בהערכת משקל העובר שבוצעה במרפאה ובמהלך הלידה עצמה
בית החולים הגיש הודעת צד ג' נגד ד"ר ג'ושה וקופת החולים, ואילו הרופא מצדו הפנה הודעה לבית החולים ולקופת החולים, ובה טען כי הוא סבר בזמן אמת שהוא מבוטח בביטוח אחריות מקצועית, ורק בדיעבד גילה כי הביטוח מטעם קופת החולים אינו מכסה את פעילותו מחוץ למרפאה.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי ד"ר ג'ושה ובית החולים התרשלו בלידה, בעיקר בביצוע לידת ואקום ונושאים באחריות לנזק ביחד ולחוד. כמו כן, נדחו את ההודעות לצד שלישי, ונקבע כי הרשות שניתנה לד"ר ג'ושה ליילד את האם בבית החולים אינה עולה כדי מצג שפעילותו תבוטח בביטוח אחריות מקצועית. המערער אף לא הצביע על מקור אחר המטיל חובה כזו, בדין, בחוזה או בנוהל, ובמיוחד שעה שלא נמנה עם הצוות הקבוע בבית החולים.
ד"ר ג'ושה ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר דחה את הערעור הנוגע לאחריות לנזק אך קיבל ברוב דעות את הערעור על דחיית ההודעה לצד ג'. השופטת ענת ברון קבעה כי בית החולים התרשל – כלפי ד"ר ג'ושה וכלפי בני המשפחה גם יחד – כאשר לא וידא את קיומו של כיסוי ביטוחי עבור מי שפועל תחת מטרייתו, התעסוקתית או הפיזית. לשיטתה, בין בית חולים לבין רופא הפועל תחת קורתו, אף אם לא כעובד מן המניין, קיימים יחסים הדוקים, הכוללים קרבה פיזית, זיקה משפטית והסתמכות כלכלית. אלה עולים כדי "שכנות" משפטית, הדרושה לביסוס חובת הזהירות המושגית. משכך, חלה על בית חולים חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה ולוודא כי קיימים אמצעים, בגבולות הסביר, להסדרת תשלום הפיצויים במידת הצורך. "בית החולים אינו יכול לפטור את עצמו מאחריות בטענה שהוא מהווה אכסניה ותו לא", קבעה השופטת. "למוסד רפואי קיימת אחריות, במידה כזו או אחרת, ביחס לכל הפרוצדורות המתנהלות בדל"ת אמותיו. הוא צריך להתוות את הנהלים הרפואיים והמנהליים, ואינו יכול להתנער כליל מאחריות זו; וכך גם בהקשר של הסדרת ביטוח אחריות מקצועית".
עם זאת, נקבע כי גם לד"ר ג'ושה עצמו יש אשם תורם בשיעור של 30%, על רקע אי הבהירות ביחס למעמדו בבית החולים וביחס לחסותו תחת ביטוח האחריות המקצועית מטעם בית החולים. השופטת ברון קבעה כי "חוסר הבהירות כאמור היה צריך להדליק נורה אדומה אצל ד"ר ג'ושה, ולהביאו לוודא בעצמו שאין הוא מבצע הליכים רפואיים ללא ביטוח – הגם שהם נעשו ברשות בית החולים וללא שהדבר הותנה בכך שיערוך ביטוח באופן עצמאי. בעצימת עיניו אל מול אותה עמימות, תרם ד"ר ג'ושה בהתנהגותו ובמחדליו לנזק שנגרם לו על ידי בית החולים מבחינה עובדתית; וגם דבק בו אשם מבחינה משפטית. משנקבע כי הרופא ובית החולים חבים כל אחד בנפרד בתשלום מלוא הסכום שנפסק לבני המשפחה, יש לקבוע כי בגין כל תשלום שיבצע ד"ר ג'ושה לבני המשפחה עד מחצית הסכום, הוא יהיה זכאי לשיפוי מבית החולים בשיעור של 70%, ובגין כל תשלום שיבצע מעבר לכך הוא יהיה זכאי לשיפוי של 100%.
השופטת ברון התייחסה למצבו של בית החולים, הנמצא זה מכבר בפירוק וקופת נכסיו ככל הנראה ריקה, כך שהלכה למעשה הרופא נושא בעול העיקרי של הפיצויים, והעירה כי מקרה זה ממחיש יותר מכל את החובה הרובצת לפתחו של בית החולים לוודא קיומו של ביטוח אחריות מקצועית לרופאים הפועלים בתחומו.
לתוצאה זו הצטרף גם השופט ניל הנדל, והערעור התקבל כנגד דעתו החולקת של השופט נעם סולברג, אשר קבע כי קיומה של החובה לוודא ביטוח אחריות מקצועית חורג מהרצוי. "ענייננו איננו במערכת יחסים המתאפיינת בפערי כוחות משמעותיים, ויש להשאיר לצדדים עצמם את עיצוב הזכויות והחובות שבמסגרתה", קבע השופט סולברג והבהיר כי אותה "שכנות משפטית" שעליה הצביעה השופטת ברון היא קרבה דו סטרית בין שני צדדים למערת יחסים חוזית, שאינה אמורה לחייב את אחד הצדדים בחובת זהירות נזיקית כה משמעותית כלפי האחר.
"אינני רואה מדוע יהא זה צודק להטיל על בית החולים חובה לוודא קיום ביטוח לטובת רופא, ואף לפצותו בהעדרו של ביטוח – כאשר הרופא עצמו לא וידא בעצמו כי אכן עומד לו כיסוי ביטוחי", הוסיף השופט. "יתרה מכך, חוששני כי הטלת אחריות על גורם אחר עלולה להביא לכך שבעלי מקצוע לא יפנימו את עלות פעילותם יוצרת הסיכון, וייתכן שייגרם גם מצב של 'moral hazard', באופן שבו שבעלי מקצוע יעדיפו להתקשר עם מאן דהוא מבלי להטריח עצמם לבדוק את מצבם הביטוחי – תוצאה שכזו איננה רצויה, ולא ניתן לקבלה. על מנת לסבר את האוזן ניטול, לשם ההשוואה, עורך דין עצמאי השוכר שירותי משרד ומזכירות ממשרד אחר, ומקבל שם את לקוחותיו. אין הסכם ביניהם ביחס להכללתו של עורך הדין בביטוח אחריות מקצועית. האם יעלה על הדעת, במצב דברים זה, כי המשכיר יחויב באחריות כלפי עורך הדין השוכר, על כך שלא וידא שהאחרון דאג לעצמו לביטוח אחריות מקצועית?", ציין השופט.
