ביהמ"ש חייב את החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה לפצות את דיירי בית מנדרין בתל אביב על עוגמת הנפש שנגרמה להם מהזרקורים שהאירו את חוף הים שדרומית להרצליה, במטרה לאפשר פעילות ספורט ופנאי בשעות החשיכה, לאחר שנקבע כי הם גרמו ל"זיהום אורי" ולסנוור ישיר ברמת בהיקות של פי 4-6 מהמומלץ
בית משפט השלום בתל אביב חייב את החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה לפצות את דיירי בית מנדרין המתגוררים בסמוך לחוף הים ב-30 אלף שקל בגין הפעלת זרקורים שגרמו להם לסנוור קשה המגיע כדי מטרד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במהלך קיץ 2013 החלה החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה להפעיל זרקורים המאירים את חוף הים שדרומית להרצליה, על מנת לאפשר פעילות ספורט ימי לאחר רדת החשכה. לטענת התובעים, דיירים וחברת הניהול בבניין המכונה בית מנדרין בתל אביב, הנמצא כ-2 ק"מ דרומית לאותו חוף ומחצית מהמרפסות בו פונות צפונה, טענו כי הפעלת הזרקורים מפריעה לשימוש הסביר של דיירי הבניין בדירותיהם, באופן המצדיק צו מניעה קבוע המסיר את המטרד ואף חיוב בתשלום פיצויים. לטענתם, הפעלת הזרקורים מפריעה את מנוחת הדיירים בדירות שפונות לצפון ומדירה שינה מעיניהם עד כדי הפיכת חייהם לסיוט. משכך, עתרו התובעים לפיצוי בסך של 150 אלף שקל.
הנתבעת טענה מנגד כי מדובר בתביעה קנטרנית וקטנונית, שכן התקנת הזרקורים לא נעשתה בחריגה מתקן מחייב כלשהו, ולכל היותר מדובר בהפרעה קלה לשימוש התובעים בדירות, שאותה יש לבחון בשים לב למיקומו של הבניין במקום כה סמוך לחוף הים ולפעילויות שאך טבעי שייעשו בו.
במסגרת ההליך, מינה בית המשפט את המהנדס ד"ר אורי דומן כמומחה מטעמו, וזה הביעה את דעתו כי הפעלת הזרקורים גורמת "זיהום אורי" לדיירים בבניין, כלומר סנוור ישיר הגורם לרמת בהיקות הגדולה פי 4-6 מרמת הבהירות המומלצת. הנתבעת אימצה את המלצתו של המומחה להפסקת ההפרעה על ידי תוספת מגן סנוור, כך שההתדיינות המשיכה רק בשאלת הפיצוי.
השופט רונן אילן קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי הזכות לשימוש במקרקעין מבוססת על הדדיות ולא על בלעדיות. "זכותה, אפשר אף חובתה, של הנתבעת לפעול לרווחת הציבור ולקדם את פעילות תרבות הנופש והפנאי בתחומי העיר הרצליה, ברם חובתה לעשות כן ככל שניתן באופן שלא יפגע בזכותם של בעלי נכסים אחרים לשימוש בנכסיהם שלהם", כתב השופט בפסק הדין. השופט הבהיר כי תכליתן של הצבת והפעלת הזרקורים לקידום האינטרס הציבורי אינה רלוונטית לבחינת טענת המטרד, שכן זו מתייחסת לסבירותו של הנזק ולא בסבירותה של פעולת המזיק.
עוד הובהר כי אין מדובר בהפרעה פעוטה וקלת ערך, ואין זה ראוי לטעון לביטול המטרד באמצעות הסרת המבט ממקור האור. "אין כל הצדקה למצב בו בעל זכויות במקרקעין יוגבל באפשרותו ליהנות מהנוף שסביבו", קבע השופט. "אין כל יסוד לניסיון לטעון שסנוור ישיר איננו הפרעה של ממש, רק נוכח זאת שהמסנוור יכול להביט לכיוון אחר. באותה מידה ניתן היה גם לטעון שניתן למנוע סנוור באמצעות עצימת עיניים".
יחד עם זאת, נקבע כי הנזק שנגרם הוא עוגמת נפש בלבד כתוצאה מהפעלת הזרקורים במשך כשלוש שנים, שכן התובעים לא הביאו כל ראיה להפסדי הכנסה או לירידה בערך הדירות. בנוסף, נדחתה טענתם להפרעות משמעותיות בשימוש בדירות עצמן, אשר לא התיישבו עם ממצאי המומחה שהתייחסו לסנוור ישיר בלבד ולא לתאורה חריגה בתוך הדירות. מאחר שחברת הניהול התובעת היא תאגיד, אשר אינו יכול לסבול עוגמת נפש, יפוצו הנתבעים 2 ו-3 בסך של 10,000 שקל לכל שנה שבה פעל המטרד, ובסך הכל כ-30 אלף שקל.
השופט אילן מתח ביקורת על התנהלותה של החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה, שנועצה במומחה מטעמה עוד טרם הוגשה התביעה והכירה את ההמלצות להסרת הסנוור אך נמנעה מהתקנה פשוטה של מגן סנוור, וגם לאחר הגשת התביעה הערימה קשיים על בירור הטענות. "בסופו של יום, כל שבקשו התובעים הוא לברר טרוניה למטרד מיותר לחלוטין שנגרם להם וניתן היה לצפות מהנתבעת לבחון תלונה זו ברגישות גדולה יותר, שאם כך הייתה מתנהלת היה נמנע הליך משפטי והייתה גם נחסכת הוצאה מיותרת מהקופה הציבורית". נוכח האמור, חויבה הנתבעת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דינם של התובעים בסך של 35 אלף שקל.
