ביהמ"ש קיבל בחלקה תביעה שהגישה עדנה קנטי והבהיר כי תוכניות ריאליטי אינן מתירות את דמם של המשתתפים בהם, אך דחה את טענותיה לכליאת שווא ולפגיעה בפרטיות: "הניסיון חסר הסיכוי לטפס על חומה תלולה, כמו גם הניסיון לפתוח את דלתות המתחם ואריזת החפצים – מתאימים להתנהלות משתתף בתכנית ריאליטי המבקש לתפוס תשומת לב"
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את תביעת לשון הרע של מתמודדת "האח הגדול" לשעבר עדנה קנטי נגד מפיקת התוכנית, חברת קופרמן הפקות, ונגד ושידורי קשת, בגין אמירות שהוטחו כלפיה על ידי מתמודד בתוכנית, לפיהן היא מכחישת שואה, מרביצה לחיילי צה"ל וקוראת להם נאצים. השופט אביים ברקאי הבהיר כי חרף העובדה שהדברים נאמרו במסגרת תוכנית ריאליטי, יש להעביר מסר ברור לפיו תוכניות אלה אינן מתירות את דמם של המשתתפים בהם, ועוולת לשון הרע לא נסוגה מפני הפורמט שבו הן פועלות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
קנטי תבעה פיצוי בסך של 2 מיליון שקל, בגין עוולות נזיקיות שלטענתה בוצעו כלפיה במהלך תקופת התכנית, בהן כליאת שווא, פגיעה בפרטיות ולשון הרע. בתביעה שהגישה תיארה קנטי מספר אירועים שבהם ניסתה לצאת מהמתחם הסגור, לרבות סיטואציה בה ניסתה לטפס על החומה, ניסתה לפתוח את דלתות המתחם בעת הפסקת חשמל יזומה וכן מקרה בו ארזה את חפציה במטרה לצאת מהמתחם. עוד טענה כי לאחר שיצאה מהמתחם הסגור ולאחר שכבר שבה אל ביתה, הגיעה לאולפני צילום ושם צולמה באופן מיוחד שהוקרן כהולוגרמה בפני דיירי הבית הנותרים, בו סיפרה להם אודות מצבה הרפואי שכלל גילוי גידול בראשה, שמאוחר יותר התברר כגידול שפיר. לטענתה, צילום זה פגע בפרטיותה. לבסוף טענה התובעת כי סבלה מהכפשות במהלך התכנית וכי אחד מהמשתתפים האחרים הכפיש אותה מספר פעמים כשטען כי היא "מרביצה לחיילי צה"ל וקוראת להם נאצים" וכינה אותה "מכחישת שואה".
השופט אביים ברקאי קיבל את התביעה בחלקה הקטן והבהיר למען הסר ספק כי דיני מדינת ישראל חלים גם במסגרת תכניות טלוויזיה, לרבות תכניות "ריאליטי". משכך, ככל שמתקיימת עבירה או עוולה כלשהי במסגרת התכנית, הרי שיש להתייחס אליה בהתאם לדין. עוד הוסיף השופט כי גם חתימה על הסכם השתתפות כדוגמת זה שעליו חתמה התובעת אינו יכול להתיר ביצוע עוולות נזיקיות, והתחייבות כזו, ככל שקיימת, ניתנת לביטול מכוח סעיף 30 לחוק החוזים. כך לדוגמה, יש לראות כבטלה תניה בהסכם השוללת מראש אפשרות תביעה בשל הוצאת לשון הרע או ביצוע עוולה נזיקית אחרת. מנגד, חתימה על הסכם בו נרשם כי המתמודד יכלא ויהיה חשוף לצילום במשך כל שעות היממה – עשויה לאיין את קיום יסודותיה של עוולת הפגיעה בפרטיות וכליאת השווא.
לגופו של עניין קבע השופט כי עצם הכליאה במקרה זה לא הוכחה, שכן אין להתעלם מהעובדה שהמתחם הסגור תועד באופן שכל הצופים בכל רחבי הארץ ואף מעבר לה יכולים היו לראות כל סימן מצוקה וכליאה של התובעת בניגוד לרצונה. זאת ועוד, בין הצופים היו גם בני משפחתה של התובעת, לרבות בן זוגה, והיא הייתה יכולה לפנות אליהם ואל הצופים ישירות במקום פעולות ה"בריחה" המדומה להן היא טוענת. עוד הוסיף השופט כי הניסיון חסר הסיכוי לטפס על חומה תלולה, כמו גם הניסיון לפתוח את דלתות המתחם ואריזת החפצים – מתאימים להתנהלות משתתף בתכנית ריאליטי המבקש לתפוס תשומת לב ובפרט להתנהלותה של התובעת עצמה, שהוכח כי התריסה ובחרה לחרוג מהוראות המשימות השונות באופן שמיקד בה את תשומת הלב. מלבד האמור נקבע כי הנתבעות כלל לא ידעו שהן "כולאות" את התובעת בניגוד לרצונה, שכן הן ניהלו משחק טלוויזיוני שהתבסס על כליאת המשתתפים בו בהתאם לרצונם ולהסכם עליו חתמו, וכי גם לאחר שהתובעת הוצאה מהבית לצורך בדיקות רפואיות – היא בחרה שלא לשוב לביתה אלא עשתה הכל על מנת לשוב לבית התכנית.
בכל הנוגע לטענת הפגיעה בפרטיות, שהתבססה כאמור על צילום ההולוגרמה, קבע השופט ברקאי כי מדובר בטענת סרק שכן התובעת הצטלמה ודיברה מרצונה, תוך שהיא יודעת כי הצילום ישודר. במהלך עדותה אף ציינה התובעת כי נדרשו מספר סבבי צילום ("טייקים"), ואין לקבל את גרסתה כי סברה שאלו נועדו אך ורק לצפייה אישית ולא לפרסום ברבים. השופט הוסיף כי התובעת הגיעה והתראיינה במסגרת התכנית בשידור חי והתראיינה אף לתכנית נוספת שבה דיברה בחופשיות ובפתיחות ולא הזכירה כל טענה ביחס לפרסום אסור של מצבה הרפואי. התובעת אף כתבה ספר שלימד בין היתר על הלך רוחה בכל הקשור להשתתפותה בתכנית, ובו היא ציינה כי היא זו שסיפרה בפומבי על מצבה הרפואי.
עם זאת, התקבלה התביעה בעוולת לשון הרע, ונקבע כי יש בטענות שהופנו כלפי התובעת כדי לפגוע בשמה הטוב, להוציאה מכלל העם היהודי ולבזותה. השופט ציין כי אמירות אלה פורסמו ברבים ואף הופיעו בתשדירי הפרומו של התוכנית, ועל כן, אף שהאמירות נאמרו על ידי משתתף התוכנית, הן נחשבות לפרסום של הנתבעות.
השופט הבהיר כי המחוקק אמנם העניק הגנה לאמירות המובעות בתשדירי טלוויזיה, אולם זאת רק כאשר הפרסום נעשה בתשדיר רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע. במקרה זה, קבע השופט, עיקר טענות התובעת מופנה ביחס לשידורים החוזרים של ההכפשות ומשכך לא ניתן לטעון כי הנתבעות לא ידעו אודותיהן. השופט הוזיף כי ה"אכסניה" בה נאמרו האמירות היא אמנם משחק טלוויזיוני, אולם לא היה באמירות אלו פן הומוריסטי ולא היה בהן כדי להעלות חשד מה אצל הציבור כי הן אינן אמת.
בעת קביעת סכום הפיצוי שקל השופט בין היתר את העובדה שהתובעת הכניסה עצמה למסגרת התכנית וידעה מלכתחילה מה מהותו של המתחם הסגור בו היא עומדת לשהות. עם זאת הדגיש השופט כי לצד העובדה שהדברים נאמרו במסגרת תכנית ריאליטי, יש להוציא מסר ברור לפיו תכניות אלו אינן מתירות את דמם של המשתתפים בהן, ועוולת לשון הרע לא נסוגה מפני הפורמט בו הן פועלות. לצד זאת נקבע כי התנהלות התובעת הוותה כ"התנהגות תורמת" המפחיתה את סכום הפיצוי, ועל כן הועמד הפיצוי בגין לשון הרע על סך של 30 אלף שקל.
