הנתבע טען כי הוריו הם חברי הקיבוץ והקיבוץ עצמו אימץ אותו בינקותו, והוא התחנך לאור השקפת עולמו, עבד בו ללא תמורה כספית, וקשור אליו בקשר תרבותי, נפשי וכלכלי. ביהמ"ש קבע כי הקיבוץ מעולם לא נהג בו כחבר וכי הנתבע עצמו ויתר על כל מעמד בקיבוץ בתמורה למחילה על חוב כספי בגין תשלום שכר הדירה
בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את תביעת קיבוץ "אשדות יעקב" להצהיר על אדם שאומץ בילדותו על ידי חברי הקיבוץ וגדל והתגורר בו עד גיל 30 כי הוא מעולם לא התקבל לחברות בקיבוץ והקיבוץ אף לא נהג בו כבחבר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בין הצדדים התנהל סכסוך משפטי ממושך, אשר ראשיתו במכתב שהעביר הקיבוץ לנתבע בשנת 2009, שם נאמר לו כי עם הגיעו לגיל 30 הסתיים מעמדו כבן משק והוא עבר למעמד תושב עם הרשאה להתגורר בדירה. הנתבע התבקש לחתום על הסכם הרשאה זמני למגורים בדירה, וכן עודכן שכר הדירה שהתבקש לשלם. לאחר שהנתבע סירב לחתום על הסכם ההרשאה, שלח הקיבוץ הודעת פינוי לנתבע ולאשתו, בה התבקשו לפנות את הדירה בה התגוררו ואת הקיבוץ.
בהמשך הגיש הקיבוץ תביעה לסילוק יד נגד הנתבע ואשתו. בית המשפט קיבל את התביעה ובעקבות כך נחתם הסכם בין הצדדים שבו התחייב הקיבוץ למחול לנתבע ולאשתו על חובם לקיבוץ, ומנגד השניים הצהירו כי הם מוותרים על כל טענה נגד הקיבוץ, לרבות טענות הנוגעות למעמדם. חרף האמור, לא הסתיימו הסכסוכים המשפטיים בין הצדדים, והנתבע ואשתו שבו ותפסו חזקה בדירה בקיבוץ.
בתביעה הנוספת שהגיש טען הקיבוץ כי עומדת לו הזכות לקבוע מי נמנה עם חבריו, וכי הנתבע מעולם לא היה במעמד העשוי להקנות לו את האפשרות להתקבל כחבר בו. עוד נטען כי על פי תקנון הקיבוץ , הדרך לקבלת אדם לחברות היא לאחר שהאסיפה הכללית דנה בעניינו והצביעה בעד קבלתו. הנתבע מעולם לא נתקבל לחברות על ידי האסיפה הכללית ושאלת קבלתו לחברות אף מעולם לא עלתה.
הנתבע טען כי מאחר שהוריו חברי הקיבוץ והקיבוץ עצמו אימצו אותו, הרי שהוא נמצא תחת החסות של הקיבוץ ומכאן ברורה זיקתו לקיבוץ והקשר הסיבתי שבין הליך האימוץ ובין תוקף היותו חבר קיבוץ ותיק. לטענת הנתבע, הוא גדל בהשקפת עולמו של הקיבוץ מינקותו, עבד ככל חבר קיבוץ ללא תמורה כספית, תרם חלק ניכר מחייו לקיבוץ והוא קשור אליו בקשר תרבותי, נפשי וכלכלי, שאינו ניתן להפרדה. הנתבע הוסיף וטען כי במשך כל השנים נהג בו הקיבוץ כחבר קיבוץ לכל דבר ועניין.
השופט זיאד הווארי קיבל את התביעה וקבע כי הנתבע אינו ומעולם לא היה חבר הקיבוץ. השופט הבהיר כי בנסיבות העניין, ונוכח חתימת ההסכם בין הצדדים בסופו של סכסוך משפטי קשה, ברור חוסר הסבירות בטענת הנתבע לפיה הוא חתם על הסכם הקובע רק את התחייבויות הקיבוץ כלפיו, מבלי שהוא נדרש לתת דבר מטעמו. לדעת השופט, אין זה מתקבל על הדעת כי הקיבוץ יבחר להחתים את הנתבע על הסכם שכזה, כאשר בידיו פסק דין מחייב, והדברים היו ברורים וידועים לנתבע בזמן אמת.
על כן, נקבע כי הוכח במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך האזרחי כי הנתבע אכן חתם על ההסכם המלא מרצון ולאחר שהיה מודע היטב לתוכנו. בנסיבות אלו, אף אם היה נקבע כי לנתבע היה בעבר מעמד כלשהו בקיבוץ, הרי שבעצם החתימה על ההסכם וויתר הנתבע עליו.
עוד נקבע כי לא יכולה להיות מחלוקת כי במועד הגשת התביעה לא היה הנתבע רשום בפנקס החברים של הקיבוץ. הנתבע לא הביא כל ראיה לפיה שמו היה רשום אי פעם בספר החברים של הקיבוץ. השופט קבע כי מקום בו הנתבע גדל בקיבוץ מינקותו, הרי שיש לראותו כמי שמודע לתנאים הקבועים בתקנון ולהחלטות השונות המתקבלות בקיבוץ לעניין אופן ודרך הקבלה לחברות. בענייננו, דומה כי הנתבע היה מודע היטב כי הקבלה לחברות בקיבוץ מחייבת בקשה להתקבל כחבר בפני האסיפה. ברור אם כן כי מקום בו טענות הנתבע עומדות בניגוד מוחלט לא רק לקבוע בתקנון הקיבוץ ובספר החברים, אלא אף מול מסמכים רבים וברורים אשר ניתנו בזמן אמת וכן אל מול הצהרות סותרות של הנתבע בהליכים קודמים, הרי שהנטל להוכיח את הדברים עובר אל כתפיו. אלא לאמיתו של דבר, כל ניסיונות הנתבע להוכיח את האמור ולהראות כי הקיבוץ נהג בו כחבר מן המניין כשלו באופן מוחלט, כאשר כל טענתיו בעניין הינן קלושות ביותר ואף אינן עומדות בשורה אחת עם ההיגיון והשכל הישר. נקבע כי בסופו של דבר, לקיבוץ הזכות לקבוע מי נמנה עם חבריו וזאת בכפוף לעמידתו בהוראות החוק והתקנון, כמו גם בעיקרון תום הלב.
