בת להורים ניצולי שואה שעלו מצרפת ביקשה להתירה לה לפתוח את הקבר שבו לפי הרישומים נקבר אחיה, שנפטר בגיל שנה וחצי, נוכח ספקות שעלו בליבה בין היתר על רקע פרשת ילדי תימן. בית המשפט: המסמכים לא מעלים ספק בדבר הפטירה והצלחת הבדיקה קלושה ביותר
בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתה של בת להורים ניצולי שואה שעלו מצרפת, לאפשר לה לפתוח את קבר אחיה התינוק שנפטר בשנות החמישים על מנת לוודא כי הוא אכן קבור שם. זאת, נוכח ספקות קשים שהתעוררו בלבה בשל הסתירות הקיימות בין המסמכים השונים שבידיה ועל רקע פרשת היעלמותם של ילדי תימן. נקבע, כי מהמסמכים שהציגה המבקשת לא עולה חשש ממשי שאחיה לא נפטר ולא נקבר במקום שנטען וגם בהנחה שהיא אכן הצליחה להעלות חשד סביר בדבר זהות הגופה הקבורה במקום, הוכח שהפקת DNA קדום מעצמות תינוק שנפטר לפני למעלה מ-65 שנה ונקבר באדמת סחף היא בעייתית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקשת היא בת להורים ניצולי שואה שעלו ממרסיי שבצרפת בדצמבר 1948. לאחר עלייתם לארץ חלה אחיה התינוק של המבקשת ולאחר מספר ימים הודע להורים על פטירתו בבית החולים. עם זאת, ההורים לא ראו את גופת בנם, לא השתתפו בטקס הקבורה ובמשך כל תקופת חייהם לא ידעו היכן נקבר. בשנת 2014 ביקשה המבקשת להקים מצבה על קבר אחיה ולשם כך החלה בניסיונות לאתר את מקום קבורתו באמצעות פניה לחברה קדישא ולמשרד הפנים. ממשרד הפנים קיבלה המבקשת תעודת פטירה בה נרשם שאחיה נפטר בנובמבר 1950 ומסמך בו נרשם שאחיה חדל להיות תושב ב-1963. מחברה קדישא קיבלה המבקשת אישור פטירה בו נרשם תאריך פטירה אחר מזה שנרשם בתעודת משרד הפנים (ינואר 1950) ואישור בו צוין כי הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול. בנוסף, טענה המבקשת כי הגיע לידיה מסמך נוסף של משרד הרישוי בו מופיע ליד שם אחיה המילה "היגר".
בשל הסתירות הקיימות בין המסמכים השונים, ועל רקע פרשת היעלמותם של ילדי תימן בשנות החמישים, החלו לעלות בלבה של המבקשת ספקות קשים האם אחיה אכן נפטר ונקבר במקום שצוין באישור שקיבלה מחברה קדישא. נוכח האמור, פנתה המבקשת אל הרופאה המחוזית בת"א בבקשה להתיר לה לפתוח את הקבר לצורך ביצוע בדיקה גנטית ובתגובה נענתה כי עליה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, וכך עשתה. המבקשת אף הפכה את הליך ההנצחה של אחיה לסרט תיעודי ובית המשפט התיר לה להתראיין לחדשות ערוץ 10 ללא פרסום החומר המצוי בתיק.
השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר מבית המשפט לענייני משפחה בת"א דחתה את התביעה וקבעה כי . לדברי השופטת, המקרה מעורר "דילמות מוסריות חברתיות, אנושיות ודתיות כבדות משקל", כאשר על בית המשפט לאזן בין החובה לדאוג לשלמות גופו של הנפטר ומניעת ביזוי גופתו לבין זכותם של בני המשפחה לדעת בוודאות שיקירם אכן נפטר וקבור במקום הנטען. נקבע, כי מהמסמכים שהציגה המבקשת לא עולה חשש ממשי שאחיה לא נפטר ולא נקבר במקום שנטען, ואלמלא פרשת ילדי תימן ספק אם עמדה המבקשת בנטל ההוכחה הנדרש.
עוד הוסיפה השופטת כי גם בהנחה שהמבקשת אכן הצליחה להעלות חשד סביר בדבר זהות הגופה הקבורה במקום, עדיין חובה עליה להוכיח שבקשתה היא לתכלית ראויה ואינה עולה על הנדרש. לצורך כך, יש להתחשב בסיכויי הצלחת בדיקת ה-DNA המבוקשת, אלא שבמקרה זה הוכח ע"י המומחית שמונתה מטעם בית המשפט כי הפקת DNA קדום מעצמות תינוק שנפטר לפני למעלה מ-65 שנה ונקבר באדמת סחף היא בעייתית. לדברי המומחית, במהלך השנים ה-DNA האצור בעצמות השלד עובר תהליכי פירוק כימיים טבעיים המואצים בשל האקלים החם והלח המאפיין את האיזור. זאת ועוד, לפי חוות הדעת יכול שיהיה מצב אפשרי נוסף לפיו בשל אדמת הסחף לא תימצא הגופה המבוקשת במקום או שתימצא גופה אחרת, שכן באותם ימים לא דיפנו את דפנות הקברים ולכן הגופות עשויות לנוע ממקום למקום. במצב זה, לדעת השופטת, עשויה המבקשת להישאר עם ספקותיה בדבר גורל אחיה ופתיחת הקבר לא תקדם אותה במאום.
לכלל האמור הוסיפה השופטת כי המבקשת לא סיפקה הסבר לשיהוי משך 67 שנה ולא הוכיחה שניסתה לברר מה עלה בגורל אחיה בדרך אחרת שאינה בדיקת DNA. נוסף לכך, בית המשפט כלל אינו מוסמך להעניק את הסעד המבוקש מכוח חוק מידע גנטי ואין זה מקרה ראוי להשתמש בסמכותו הטבועה לתת סעד שהוא נכון לפי הנסיבות.
