אח שכול שאחיו נהרג במלחמת יום הכיפורים בהתפוצצות טנק תבע את המדינה ב-10 מיליון שקל, בטענה כי נציגי הצבא שיקרו לו ולמשפחתו באשר לגורלו של האח. המדינה הגישה בקשה לדחייה על הסף וטענה: התביעה התיישנה לפני שנים רבות
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה על הסף תביעה שהגיש אח שכול נגד המדינה בסך 10 מיליון שקל, בטענה כי נגרמה לו ולמשפחתו עוגמת נפש רבה משעה שצה"ל הכריז על אחיו כחייל נעדר חרף העדויות שהיו בידיו ולפיהם, אחיו ועוד חלל התפוצצו בטנק בו ישבו. נקבע, כי התביעה התיישנה וכי כתב התביעה כפי שנוסח לא מקים עילת תביעה נגד המדינה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
אחיו של התובע נפל במלחמת יום כיפור כתוצאה מהתפוצצות הטנק בו ישב. לטענת התובע, רק שבועיים לאחר מכן צה"ל הכריז עליו כנעדר, חרף העדויות שהיו בידי הצבא לפיהן הוא ועוד חלל התפוצצו ללא זכר עם הטנק.
בהמשך טען התובע כי כחודש לאחר מותו של אחיו נשלח למשפחתו אישור פטירה ללא גופה וללא זיהוי, תוך קביעה שרירותית כי החייל נפל וכי לא חלה חובת שבעה, קריעה ואבל, דבר שגרם לו ולהוריו לחלל את הדת היהודית. עוד הוסיף כי בהמשך נקברו חלקי גופתו של אחיו, בניגוד למה שנאמר לתובע ולמשפחתו כי לא נמצאו שרידי גופה והרב הראשי קבע כי אחיו הוא חלל לא על סמך גופה או חלקי גופה.
בהסתמך על האמור, הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א על סך 10 מיליון שקל, בטענה ל"מערכת של שקרים, זיופים והתעללויות במשפחה שכולה יוצאת שואה שצה"ל ומערכת הביטחון השיתו עליה שואה שניה".
המדינה מצדה, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בגין התיישנות והיעדר עילה. לטענת המדינה, מדובר בהתיישנות מובהקת שאינה מותירה ספק בדבר הצורך לדחות את התובענה על הסף. לדבריה, הנזק הראייתי שנגרם לה בחלוף שנים כה רבות מיום האירוע הנטען והמוכחש הוא עצום, ועל פניו אינו מאפשר לה להתגונן כראוי מפני הטענות. עוד הוסיפה כי מעיון בכתב התביעה כלל לא ברור בגין אלו מעשים או מחדלים נטענים הוגשה התביעה וכי העובדות שפרש התובע אינן מלמדות בכל צורה שהיא כי המדינה התרשלה, על היקף האחריות המוטל עליה, על הנזק הלכאורי שנגרם לתובע או על הקשר הסיבתי בין פעולות המדינה לנזק האמור.
השופטת חדוה וינבאום וולצקי קיבלה את בקשת המדינה והורתה על סילוק התביעה על הסף. בפתח הדברים ציינה השופטת כי לפי ההלכה הפסוקה, בקשות לסילוק תביעות על הסף יעתרו במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד, שכן יש בקבלתן כדי לשלול את זכותו החוקתית של האדם לפנות לערכאות.
לגופו של עניין קבעה השופטת כי לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשת המדינה לסילוק ובתגובת התובע, עולה כי התביעה שהגיש התובע מתייחסת לאירועים שהתרחשו בשנת 1973 כאשר המסמך האחרון ביותר מבין אלו שהגיש התובע הוא מחודש ינואר 1974. בעניין זה סברה השופטת כי אין מחלוקת שבהתאם להוראות חוק ההתיישנות התביעה התיישנה לפני מספר רב של שנים, וכי ככל שקיימת לתובע עילת תביעה, היא התגבשה לכל המאוחר בינואר 1974.
עוד הוסיף בית המשפט כי מתוך הנטען בתביעה עולה כי כבר בסמוך לנפילת האח היו התובע ומשפחתו ערים לקשיים לטענתם בגרסת הצבא. מכאן, שאין מדובר בעובדות שהתגלו בשלבים מאוחרים יותר.
עוד קיבלה השופטת את טענת המדינה לפיה כתב התביעה כפי שנוסח לא מקים עילת תביעה נגדה. נקבע, כי התובע לא פירט מהו הנזק שנגרם לו או למשפחתו, ולא פירט את הקשר הסיבתי המשפטי שבין הנזק הנטען לבין התנהלותה.
לבסוף צוין כי בכתב התביעה טען התובע כי הוא נכה בשיעור 90%, אולם לא ברור אם לנכות זו ישנו קשר כלשהו לאירוע הנטען. כך, גם לא ברור מתוך התביעה מה היו נזקי ההורים ומכוח מה תובע התובע בשמם, אם בכלל.
נוכח האמור, דחה בית המשפט על הסף את התביעה. חרף האמור, בשל גילו, מצבו הרפואי ומצבו הכלכלי של התובע, נקבע כי אין לחייבו בהוצאות לטובת המדינה.
