בית המשפט המחוזי מרכז דחה את עתירתו של אזרח שניהל במשך כ-8 שנים מאבק משפטי לביטול דוח חנייה בסך 100 שקל שקיבל בפתח תקווה בשנת 2009. השופטת: "אף אם בתחילת הדרך נפל פגם בהילוכה של העירייה, בו הודתה ושילמה מחיר בגינו, הרי שאין בכך כדי להצדיק ניהול הליכים נגדה לאורך שנים ארוכות בנימוקי סרק"
באוגוסט 2009 נרשמה לעותר, אוהד רז, הודעת קנס בסך 100 שקל על עבירת חניה שביצע לכאורה בפתח-תקווה. בשנת 2011 החלה העירייה בהליכי גבייה בגין הקנס, אשר צבר הפרשי הצמדה וריבית וכתוצאה מכך הלך ותפח. בשלב זה, פנה העותר לעירייה בבקשה לבטל את הדו"ח, אך למרות שבקשתו נדחתה ההודעה על דחייתה לא נשלחה לו בדואר רשום. כפועל יוצא, נבצר מהעותר להגיש בקשה להישפט בתוך 30 יום ממועד המצאת הודעת הדחיה, כפי שמורה חוק סדר הדין הפלילי.
בנסיבות המתוארות, פנה העותר לבית המשפט בעתירה מנהלית בה עתר להורות לעירייה לחדול מהתנהלותה בניגוד לדין בכל הנוגע להמצאת הודעות התובעים העירוניים מטעמה בדבר החלטותיהם בבקשות וליתן פסק דין המבהיר כי המצאה של החלטה שכזו יש לעשות לכל הפחות באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה.
בשנת 2014, ניתן פסק דין שקבע כי החלטת התובע שלא לבטל את הודעת התשלום הייתה צריכה להישלח בדואר רשום עם אישור מסירה, ולכן זיכה בית המשפט את העותר בהוצאות בסך 6,000 שקל. בעקבות פסק הדין, הפחיתה העירייה ביוזמתה את הקנס לסכום המקורי בסך 100 שקל. דא עקא, שהעותר לא השלים עם הקנס המופחת ועמד על ביטולו או למצער לאי אכיפתו. נוכח האמור, הגיש העותר עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בלוד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במקביל, לאחר שקיבל הודעה בדבר הפחתת הקנס, הגיש העותר תביעה קטנה נגד העירייה ונגד חברת עורכי הדין שייצגה אותה בהליכי הגבייה, בגין נזקים שנגרמו לו לכאורה עקב הליכי סרק שננקטו נגדו לגביית חוב שאינו חב לטענתו. העותר העמיד את הפיצוי על סך של 30,000 שקל בטענה כי התנהלות העירייה וחברת עורכי הדין בעניינו עלתה כדי התעמרות, הפרת חובה חקוקה, רשלנות, ועוד. בסופו של יום, מחק העותר את התביעה בהעדר סמכות עניינית לבית משפט לתביעות קטנות לדון בה. כתוצאה מכך, הדו"ח לא בוטל, הקנס לא שולם והוא ממשיך לתפוח.
לטענת העותר, העירייה מנועה מלנקוט הליכי גבייה בגין הקנס, בין מחמת התיישנות ובין בנימוק כי בפסק הדין גלומה החלטה לביטול הקנס לרבות ביטול הליכי הגבייה שננקטו בגינו. לשיטתו, עד עצם היום לא נשלחה אליו החלטת התובע העירוני הדוחה את בקשתו לביטול הקנס בדואר רשום ועל כן במחדלה מנעה מבעדו העירייה לעמוד על זכותו להישפט. לפיכך, אין יסוד חוקי לנקיטת הליכי גבייה נגדו ועל העירייה לחדול מטיפולה בהודעת הקנס וגבייתו.
העירייה מצדה טענה כי העתירה הוגשה בשיהוי רב ודי בטעם הזה כדי להביא לדחייתה. לשיטתה, במסגרת פסק הדין בעתירה הראשונה הובהר לעותר כי בקשתו לביטול הקנס נדחתה ומשכך, החל ממועד זה ואילך, היה עליו לנקוט הליכים למימוש זכותו להישפט. דא עקא, העותר ביכר להמשיך ולהיאבק בעירייה תחת נקיטת הליך כדין או לחילופין תשלום הקנס, אשר הופחת. בהתייחס להפחתת הקנס לסך 100 שקל, טענה העירייה כי הואיל והעותר אישר כי דבר ההפחתה נודע לו בתחילת שנת 2016, הרי שאף לשיטתו הוא השתהה תקופה של למעלה משנה עד להגשת העתירה.
סגנית הנשיא, השופטת ורדה מרוז, דחתה את העתירה וחייבה את העותר בהוצאות העירייה בסך של 2,000 שקל. לשיטתה, חובתה של העירייה לשלוח הודעות באמצעות דואר רשום היא ברורה ונהירה ופסק הדין הבהיר באורח חד משמעי כי מקום בו אין העירייה ממציאה הודעה באמצעות דואר רשום – היא לא ממלאת את חובתה על פי הדין. גם בפסיקת הוצאות בסכום של 6,000 שקל לזכות העותר יש לדעת השופטת משום ביטוי למורת הרוח על הפרת חובה זו.
עוד ציינה השופטת כי פסק הדין הביא, לכל המאוחר, לידיעת העותר את דבר דחיית בקשתו לביטול הקנס אולם לשיטתו, אף שידע על תוכן ההודעה, שומה היה על העירייה לשולחה אליו בדואר רשום ומשלא עשתה כן - היא מנועה מלנקוט נגדו בהליכי גבייה. השופטת דחתה גישה זו של העותר ואף קבעה כי היא מעידה על העדר תום לב ושימוש לרעה בהליכים. בעניין זה, הדגישה השופטת מרוז כי אל מול החובה המוטלת על העירייה לנהוג כחוק, ביושר ובהגינות ניצבת חובתו של האזרח לנהוג בתום לב ובהגינות. משכך, עמידתו העיקשת של העותר על משלוח הודעה בדואר רשום, אף לאחר שתוכן ההודעה הודע לו אינה עולה עם ההלכה הפסוקה ואף לא עם השכל הישר.
עוד צוין כי לפי הפסיקה, משלוח דואר רשום לנמען מקים ידיעה קונסטרוקטיבית אף אם אין ראיה, הרי שהדבר נכון בבחינת קל וחומר, כאשר הוכחה ידיעה בפועל, באמצעות פסק הדין.
מלבד האמור, ציינה השופטת כי העותר אישר בעתירתו שהומצאה לו הודעה על הפחתת גובה הקנס בשנת 2016. עם זאת, במכתבו לחברת עורכי הדין ניסה העותר 'להיתמם' ולטעון כי לא ביצע כל עבירה, לא קיבל דו"ח חניה ולא ברור לו מדוע החליט התובע העירוני להפחית את הסכום. לדעת השופטת, תוכן המכתב מדבר בעד עצמו ומלמד על העדר תום לב שכן היה ברי לעותר שההפחתה בגובה הקנס הייתה יזומה על ידי העירייה בעקבות פסק הדין ומתוך רצון לבוא לקראתו. לפיכך, טענתו לפיה ההודעה בדבר הפחתת הקנס אינה בת תוקף – עולה בקנה אחד עם הלך רוחו של העותר. לדעת השופטת, אין מדובר באזרח "נרדף" ו"מטורטר" כפי שטען, אלא באזרח שמקשה, מתעקש על זוטות ואף מתחכם כלפי הרשות. עוד הוסיפה כי אף אם בתחילת הדרך נפל פגם בהילוכה של העירייה, בו הודתה ושילמה מחיר בגינו, הרי שאין בכך כדי להצדיק ניהול הליכים נגדה לאורך שנים ארוכות, בנימוקי סרק. "צל כבד נופל אפוא על ה'שליחות' שנטל על עצמו לכאורה העותר כמייצג הציבור", כתבה השופטת. "במבחן התוצאה, לאחר שזכה כדין בעתירה הראשונה – המשיך בהליכים מיותרים אשר גרמו לבזבוז רב של כספי ציבור".
נוכח האמור, העתירה נדחתה. העותר ישא בהוצאות העירייה בסך 2,000 שקל. העותר יוצג בהליך ע"י עו"ד שרה לנגה. העירייה יוצגה ע"י עו"ד יחזקאל ריינהרץ.
