"דילמת הטרמפיסט"? עורכי דין שהגישו בקשות לאישור תביעה ייצוגית באותו נושא חתמו על הסכם לאיחוד הבקשות תוך חלוקת שכר הטרחה ביניהם. לימים תבע אחד מהם להצהיר על זכאותו לשכ"ט למרות שלא השקיע מאומה בהליכים. ביהמ"ש פסק לטובתו וקבע כי השקעת העבודה לא היוותה תנאי להסכם: "חוזים יש לכבד"
בית משפט השלום בחיפה קיבל את תביעתו של עורך דין שחתם על הסכם עם עורכי דין נוספים, במסגרתו אוחדו בקשות לאישור תביעה ייצוגית שהגישו בנושא דומה תוך קביעת עורך הדין "המוביל" וחלוקת שכר הטרחה ביניהם. עורך הדין התובע טען לזכאותו לשכר הטרחה על פי ההסכם, וזאת חרף העובדה שבמשך שנים לא עשה מאומה במסגרת ההליכים, לרבות הגעה לפגישות ולדיונים בבתי משפט. ביהמ"ש שוכנע כי השקעת עבודה לא הייתה תנאי להסכם והתייחס גם למשל "הנמלה והצרצר" הידוע: "לו היה מדובר בנמלה שכרתה יחסים חוזיים כאמור עם הצרצר, היינו אומרים לנמלה – חוזים יש לכבד".
בחודש אוקטובר 2011 פרצה לתודעה הציבורית פרשה הנוגעת לתרופת "האלטרוקסין", עם פרסומן של מספר כתבות בנושא בכלי התקשורת. סמוך מאוד לאחר מכן מיהרו מספר עורכי דין להגיש, כל אחד בנפרד, בקשה לאישור תובענה ייצוגית ביחס לפרשה האמורה. בין עורכי דין אלו היו גם התובע והנתבעים.
כעבור כ-9 חודשים נחתם הסכם לו היו צדדים התובע וחמישה מהנתבעים, שנועד להבטיח איחוד של הבקשות לאישור תובענה ייצוגית שהגישו הצדדים. ההסכם קבע כי הנתבע 1, עו"ד ד', יהווה "עו"ד מוביל", וכי חלוקת שכר הטרחה תהיה בכך שהוא יקבל 24% ממנו, וכל אחד מהאחרים יקבל 19%. בהמשך הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בחיפה, במרכזה עמדה השאלה האם תנאי לקבלת אחוז משכר הטרחה כפי שנקבע בהסכם הוא השקעת עבודה מצד עורך הדין המבקש לעצמו אחוז כאמור, או שמא הזכאות לשכר הטרחה אינה תלויה בהשקעת עבודה כלשהי הרקע למחלוקת נבע מכך שהתובע, הלכה למעשה, לא עשה מאומה מאז כריתת ההסכם בכל הנוגע לניהול הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, ובהמשך בכל הנוגע להליך התובענה עצמו, שעודנו מתנהל עד לימים אלה בבית המשפט המחוזי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט אמיר סלאמה קיבל את עמדתו של התובע וקבע כי הוא זכאי לחלק משכר הטרחה על פי הקבוע בהסכם בין הצדדים. תחילה עמד השופט תכליות ההסכם כפי שעלו מחומר הראיות, וקבע כי עמדו בבסיסו שתי תכליות עיקריות: האחת, רצון הדדי בעצם איחוד חמשת בקשות האישור בכדי להבטיח לכל אחד מעורכי הדין "נתח בעוגה", והתכלית השנייה, קביעת זהות "המוביל" וקביעת שיעור הנתח של כל אחד מהמשתתפים.
מכאן, פנה השופט לבחון מה סוכם או לא סוכם ביחס לרכיב "השקעת עבודה". לאחר שמיעת הראיות שוכנע השופט כי השקעת עבודה מצד מי מהצדדים להסכם לא הוצבה, במעמד כריתת ההסכם, כתנאי, קל וחומר כתנאי הכרחי או יסודי, לזכאות לשיעור שכר הטרחה עליו סוכם, וכי תנאי שכזה לא מצא את דרכו אל תוך ההסכם. בעניין זה ציין השופט כי ההסכם אינו מזכיר, במילה או חצי מילה, צורך בהשקעת עבודה מצד מי מהצדדים, ואין בלשונו ולו ברמז תנאי של השקעת עבודה לצורך השקעה. עוד סבר השופט כי תוצאה זו אינה מקרית, והיא עולה בקנה אחד עם התכליות שביסוד ההסכם – עצם איחוד הבקשות וקביעת זהות המוביל, תכליות שאינן קשורות להשקעת עבודה.
עוד ציין השופט בהקשר זה את התרשמותו מעורך הדין שנקבע כ"מוביל", לפיה מדובר במשפטן מהמעלה הראשונה אשר עומד על קוצו של יוד, וכי אין המדובר באדם שיוותר בקלות, אם בכלל, על משהו שנתפס בעניין כמהותי או הכרחי. עוד הוסיף השופט כי עוה"ד התגלה בפניי כעורך דין דעתן, נחוש וריכוזי מאוד, אשר סבר כי ניהול התובענה וקביעת הטון בה צריכים להיות שלו. לפיכך, נראה כי עת הסכים לחבור לקבוצה, נושא קבלת עזרה מכל אחד ואחד מהצדדים להסכם, לא היה בראש מעייניו ולכן לא ניתן לומר שהוא הסתמך על מידת ההשקעה או הנשיאה בנטל של האחרים, כתנאי לכריתת ההסכם, או כתנאי להסכמתו לשיעור החלוקה.
"סרח עודף"
מנגד, כן עמד בראש מעייניו של עוה"ד רצונו להוביל את התיק, גם מבחינת התואר וגם מבחינה מהותית, כמי שיחליט כיצד ינוהל התיק וכמי שיקבע את הטון ביחס לכך. באספקלריה זו, סבר השופט, עצם או מידת ההשקעה של כל אחד מהאחרים בעבודה לא היווה מבחינתו דבר היורד לשורשו של ההסכם, והדברים אמורים מקל וחומר ביחס לתובע, אשר כלל לא הגיע לישיבה שבה נחתם ההסכם ואשר יכולותיו המקצועיות בניהול התובענה היו מבחינת עוה"ד בגדר הלא נודע, וייתכן אף בגדר דבר המוטל בספק בעיניו. עוד הוסיף השופט כי מחומר הראיות עלה שעוה"ד גיבש, ייתכן אפילו במעמד הפגישה, דעה ביחס ליכולת התרומה של כל אחד לתובענה המשותפת. לדעת השופט, בניגוד לעורכי הדין האחרים, עו"ד ד' לא תלה תקוות בתובע ולא בנה תילי תילים בכל הנוגע להשקעה ותרומה לקידום התובענה וזאת בלשון המעטה. "דומה כי בעיניו התובע היה סרח עודף", כתב השופט, "בבחינת "נדוניה" שעו"ד כ' הביא עמו, אשר כל "תרומתו" לנושא, בשלב זה לפחות, הסתכמה בהיותו "הבעלים" אחת מחמשת התיקים מושא ההסכם".
לצד האמור ציין השופט כי אין לומר שעו"ד ד' הניח שהתובע לא יתרום מאומה והוא לא העלה על דעתו שהתובע לא ינקוף אצבע בכל הנוגע להשתתפות בנטל העבודה בתיק. עם זאת, אין בכך לשנות מהמסקנה לעיל, לפיה בזמן אמת תכלית ההסכם לא הייתה השגת בטחון בעניין השתתפות בנטל העבודה מצד כל אחד מעורכי הדין, ושרכיב השקעת עבודה לא היווה תנאי לקבלת נתח בעוגת שכר הטרחה, בשיעורים עליהם הוסכם.
עוד התייחס השופט לנסיבות שלאחר כריתת ההסכם ולהתרחשות בפועל בנוגע להשקעת העבודה ע"י עורכי הדין. לשיטתו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת שכל הצדדים להסכם השקיעו עבודה, מי יותר ומי פחות, בכל הנוגע לניהול הבקשות המאוחדות ובהמשך בניהול התובענה הייצוגית. זאת, למעט התובע, שלא עשה מאומה, הלכה למעשה, משך שנים.
לדברי השופט, החל מהשלב בו נערכה הפגישה בה נכרת ההסכם ועד לניהול התובענה עצמה התובע לא השתתף בפגישות, לא הגיעו לדיונים בבית המשפט ולא השתתף באופן אקטיבי בתהליך קבלת ההחלטות. "הדעת נותנת כי גם אם התובע לא ראה עצמו מחויב, בפן החוזי, לעשות מאומה, הרי שעו"ד סביר במקומו היה חותר להשתתף, בצורה כזו או אחרת, בהליך, בין אם כדי לדאוג לאינטרסים של טובת הכלל וטובת הלקוח אותו הוא ייצג, ובין אם משיקולי "נראות", שמא יטענו בפניו שהוא אינו עושה מאומה", כתב השופט. עם זאת, נקבע, אין זה משנה מהו הגורם או מהם הגורמים שהובילו לחוסר מעש כאמור, משום שתנאי ההסכם לא חייבו את התובע לעשות מאומה על מנת לזכות בנתח משכר הטרחה, ומשכך חוסר המעש בנדון אינו עולה כדי הפרה של ההסכם.
בהמשך, התייחס השופט לטיעוני הסבירות והצדק שהעלו הנתבעים. לפי קו טיעון זה, אין זה סביר שהתובע ישתתף בשכר הטרחה מקום בו הוא לא נקף אצבע משך שנים, להבדיל מאחרים. "בדיני חוזים עסקינן, ובכלל היסוד שלהם, לפיו חוזים יש לכבד", הבהיר השופט. "טיעוני צדק וסבירות מהסוג שהועלו ע"י חלק מהנתבעים הם טיעונים לבר חוזיים במהותם, ואין בהם כדי לשנות מההסכמות המחייבות שהושגו בין הצדדים. לכל היותר מדובר בנסיבות העניין בטיעונים ביחס לכדאיות העסקה, שכידוע אין יכולים לשחרר צדדים מתנאים חוזיים מחייבים".
עוד נדחתה הטענה כי מדובר ב"חוזה יחס", המתאפיין במערכת יחסים ארוכת טווח ומורכבת בין הצדדים להסכם. נקבע, כי מדובר בהסכם "רגיל", בו הוחלט בין עורכי דין על שיתוף פעולה נוכח מספר תכליות, ואין די בעצם העובדה שהוא השתרע על פני תקופה של מספר שנים, כדי להפוך אותו לחוזה יחס. כן דחה השופט את הטענה כי קבלת עמדת התובע מנוגדת לתקנת הציבור, שכן עניינם של התובעים הייצוגים, והציבור בכללותו, לא אמור להיפגע מכך שהתובע יזכה לשכר טרחה למרות שלא נקף אצבע, משום שתוצאה זו מתחייבת מהסכם שביסודו היתה תכלית שלא נגעה להשקעת עבודה והיקפה. בנוסף, תוצאה זו מתחייבת גם מדיני החוזים, לרבות מכלל היסוד לפיו חוזים יש לכבד, אשר דווקא הפרתו אינה עולה בקנה אחד עם טובת הציבור.
לבסוף, התייחס השופט לטענתו של עו"ד ד' לפיה הדבר דומה למשל "הנמלה והצרצר", העוסק בנמלה שעמלה כל הקיץ, ובצרצר שביקש ליהנות מפרי עמלה אף שלא עשה מאומה. "אכן, צדקה הנמלה שביקשה למנוע מהצרצר ליהנות מפרי עמלה", כתב השופט. "אלא שבאותו משל לא דובר על צרצר ונמלה שכרתו ביניהם הסכם מחייב, אשר בתכליתו שירת את האינטרסים של שניהם, ואשר שניהם היו מחויבים לפעול לפיו. לו היה מדובר בנמלה שכרתה יחסים חוזיים כאמור עם הצרצר, היינו אומרים לנמלה (שאפשר אולי להבין ללבה) – חוזים יש לכבד".
התביעה התקבלה; ניתן סעד המצהיר כי התובע זכאי לחלקו בשכר הטרחה כפי שסוכם בהסכם. התובע יקבל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך כולל של 25 אלף שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד אמיר ישראלי ועו"ד שלומי כהן.
