בג"ץ דחה עתירה נגד תיקון לתקנות בית הדין לעבודה, המאפשרת הטלת ערובה לתשלום הוצאות על תובעים שאינם תושבי ישראל, לבקשת נתבע ובסייגים מסוימים. השופט גרוסקופף דחה את הטענה כי מדובר בתקנה מפלה שהתקבלה בחוסר סמכות וקבע כי אין יסוד לחשש מפני 'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים
באוגוסט 2016 פורסמו ברשומות תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון), במסגרתן נתקנה תקנה 116א שכותרתה 'ערובה לתשלום הוצאות'. התקנה מורה כי "שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
עוד ממשיכה התקנה וקובעת כי "היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו. (ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".
בדברי ההסבר לתקנה, נכתב כי על פי המצב כיום אין הוראה בתקנות בית הדין לעבודה המתייחסת לאפשרות להטיל ערובה על תובע להבטחת הוצאותיו של נתבע וכי בכל הנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים כאלה, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין. עוד נכתב כי אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, אך נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
העותרים, ארגוני "עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח בישראל, מבקשים להורות על ביטולה של תקנה 116א האמורה. לטענת העותרים, מדובר בתקנה שאינה חוקתית, בשל היותה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של עובדים שאינם תושבי ישראל, אשר חלקם הארי אינו יכול לעמוד בנטל הכלכלי הכבד של הפקדת ערובה. כמו כן, נטען כי התקנה פוגעת בזכות לשוויון, נוכח העובדה שהיא מפלה לרעה עובדים שאינם תושבי ישראל. עוד נטען בעניין זה כי תכליתה של התקנה אינה ראויה, הן בשל העובדה שהיא מבוססת על שיקול זר, פוליטי, של מניעת הגשת תביעות לגיטימיות מצד עובדים פלסטיניים, הן בשל העובדה שהיא שוללת את שיקול הדעת השיפוטי בשאלת הצורך בהטלת ערובה, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. בנוסף נטען כי פגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות אינה מידתית.
עוד טענו העותרים כי המדינה לא הצביעה על נתונים אמפיריים המלמדים על תופעה של הגשת 'תביעות סרק' בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ולכן ממילא לא הייתה הצדקה להתקנת התקנה מלכתחילה, ולפגיעה הנגרמת בעטיה.
השופט עופר גרוסקופף דחה את העתירה. נקבע, כי התקנה שבמחלוקת אכן משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה – כפי שמודה גם המדינה – טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. עם זאת, לשיטתו, פגיעה זו היא מידתית וסבירה, שכן התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה. בעניין זה הבהיר השופט כי הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי, אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה.
עוד ציין השופט כי גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. מלבד האמור, ציין השופט, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה.
מעבר לאמור סבר השופט כי גם אופן יישומה של התקנה בפועל, מאז נכנסה לתוקף בחודש ספטמבר 2016, תומך אף במסקנה כי אין עילה להתערבות שיפוטית. בהקשר זה ציין השופט כי אין מחלוקת שהתקנה הובילה לעלייה בשיעור המקרים שבהם תובעים שאינם תושבי ישראל חויבו בהפקדת ערובה אך יש מחלוקת בין הצדדים באשר להיקפה של עלייה זו. לדעת גרוסקופף, העלייה האמורה מובנת ואף מתבקשת, שהרי זו הייתה המטרה של התקנת התקנה מלכתחילה. אשר לשיעור העלייה, הרי שאף אם היא משמעותית, כטענת העותרות, אין בכך כדי ללמד על כי התקנה איננה מידתית שכן המוקד הוא בשאלת שיקול הדעת הנתון לבית הדין בהפעלת סמכותו.
עוד קיבל השופט את טענת המדינה שגובתה במספר דוגמאות, לפיה הניסיון שהצטבר מאז כניסת התקנה לתוקף מלמד כי זו אינה פוגעת בעצמאותם של בתי הדין לעבודה, אשר דוחים בקשות להטלת ערובה בנסיבות המצדיקות זאת, תוך שימוש בכלים שמעניקה לשם כך התקנה. לפיכך, סבר השופט, אין יסוד לחשש מפני 'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים והניסיון בשטח מלמד כי התקנה מאפשרת לבתי הדין מרחב תמרון להפעיל את סמכותם בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה; לא רק להלכה – אלא גם למעשה.
בנוסף, דחה השופט גם את טענת העותרים בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכות לשוויון. לשיטתו, ההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה לא זו בלבד שמתחייבת מן השכל הישר, אלא היא מושרשת ומקובלת מזה שנים רבות בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה. זאת, נוכח השונות הרלוונטית בין תושבי ישראל לבין תושבי חוץ שעיקרה בקושי על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו.
לבסוף, דחה השופט את טענת העותרים לפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. לדבריו, התייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נתקיימה כנדרש בחוק והתייעצות עם גופים רלבנטיים נוספים, למרות שהיא ככלל "ראויה ומבורכת", אין בהעדרה משום פגם בהליך התקנת התקנה.
העתירה נדחתה תוך חיוב העותרים בהוצאות בסך 10,000 שקל. העותרים יוצגו בהליך ע"י עו"ד עודד פלר; עו"ד מיכל תג'ר; עו"ד סאוסן זהר. המדינה יוצגה ע"י עו"ד אבי מיליקובסקי.
