במשך למעלה מעשור שלחה רשות המסים דרישות לתשלום חוב לנישום לכתובת לא נכונה, ורק בשנת 2015 נשלחה לו דרישה לכתובתו העדכנית. הוא מצדו עתר להורות על ביטול הליכי הגביה, אלא שבית המשפט העליון דחה את בקשתו: "מדובר בפרשה של התחמקות נמשכת מתשלום של חוב מס שהיה בידיעת הנישום ואף הייתה כרוכה בניסיון להבריח כספים"
בגין שנות המס 1998-1993 הוציא המשיב, פקיד שומה חיפה, דרישות תשלום למערער. המערער חלק על דרישות אלו, ובין הצדדים התנהלה התדיינות שהוכרעה לטובת פקיד השומה בפסק דין שהפך חלוט בשנת 2002.
המערער לא שילם את החוב הפסוק, ובעקבות זאת החל המשיב לנקוט בהליכי גבייה על פי פקודת המסים (גביה). בין השנים 2004-2012 נשלחו למערער מספר דרישות תשלום בתדירות של פעם בשנה, כשכולן נשלחו לאותה כתובת בעיר קריית ים. אין חולק כי על דרישות תשלום אלו לא התקבלה תגובה וכי בעת שליחתן לא התגורר עוד המערער בכתובת האמורה, אלא עבר להתגורר בכתובות אחרות, תוך שהוא מעדכן בהתאם את כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין.
בשנת 2015, למעלה מעשר שנים לאחר תחילת הליכי הגבייה לפי הפקודה, נשלחה דרישת תשלום נוספת למערער, אלא שהפעם היא נשלחה לכתובתו העדכנית לפי מרשם האוכלוסין. עדכון כתובת המשלוח נעשה מיוזמת פקיד השומה, אשר טרח ככל הנראה הפעם לברר במרשם האוכלוסין מהי כתובתו העדכנית של המערער.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאור האמור, הגיש המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לתת צו מניעה שיאסור על פקיד השומה לנקוט נגדו בהליכים לגביית החוב, בטענה להתיישנות החוב או שיהוי בגבייתו. לשיטת המערער, רשלנותה של רשות המסים, אשר הביאה לכך שהודעות לפי הפקודה נשלחו לכתובת לא עדכנית, צריכה לשלול ממנה את האפשרות לנקוט בהליכי גבייה.
בית המשפט המחוזי קבע כי דרישות החוב נשלחו לאורך שנים לכתובת שנמסרה על ידי המערער בשעתו, וכי הוטלו במהלך השנים עיקולים שהובאו לידיעתו. עוד נקבע כי לאורך כל הדרך ידע המערער כי הוא חייב סכומים גבוהים מאוד למס הכנסה, אך התחמק מתשלום חובותיו. לאור זאת, נדחתה תביעתו של המערער ונקבע כי פקיד השומה רשאי להמשיך בהליכי הגבייה לפי הפקודה נגדו. אשר על כן, הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון.
השופטת דפנה ברק-ארז, אליה הצטרף השופט יצחק עמית, קבעה כי דין הערעור להידחות. לדבריה, השאלה שמתעוררת במקרה זה היא מה הדין במקרה שבו דרישות תשלום ששלחה רשות המסים נשלחו לכתובת המגורים הלא עדכנית של הנישום, אך בנסיבות שבהן הוא עצמו מסר כתובת זו לרשויות המס קודם לכן. לשיטתה, אין לומר שמדובר במשלוח של מכתבים במתכונת של "שגר ושכח" בנסיבות שבהן המשיב הראה כי במקביל למשלוח המכתבים נשלחו הודעות עיקול רבות לבנקים שונים.
בעניין זה, אמנם פקודת המסים (גביה) כוללת סמכויות מרחיקות לכת שיש להקפיד באשר לאופן הפעלתן, אולם משבחר המחוקק להשאיר סמכויות אלה על כנן מחמת נחיצותן בתחום גביית המסים יש לתת לכך את מלוא התוקף, ופעילות משולבת של משלוח הודעות והטלת עיקולים צריכה להיחשב לפעילות התואמת את הוראות הדין.
עוד סברה השופטת כי היה טוב יותר אילו המשיב יכול היה להציג לבית המשפט את התגובות שהתקבלו מן הבנקים על משלוח הודעות העיקול, אולם לאחר שנים כה רבות, ומשהראה המשיב כי שלח הודעות עיקול, עומדת למשיב חזקת תקינות המינהל וכל עוד לא הוכח אחרת חזקה שהודעות עיקול אלה הגיעו ליעדן. לצד זאת סברה השופטת כי טוב תעשה הרשות אם תפיק את הלקחים המתבקשים ותדאג לשימור טוב יותר של הרישומים בנושא, אולם אין לומר שהמערער יכול להיבנות מכך במקרה זה.
מעבר לכך, הזכירה השופטת כי אין מדובר בהודעות שנשלחו למערער על מנת להודיע לו לראשונה על קיומו של חוב, אלא בדרישות תשלום שנשלחו אליו לאחר שהתנהל בין הצדדים הליך משפטי שהסתיים בפסק דין בו נקבעה חבותו של המערער. משכך, המשמעות היא שהמערער בהכרח ידע על קיומו של החוב כבר משנת 2002 ונשאלת השאלה האם הוא הניח כי לעולם לא יינקטו פעולות גביה ביחס אליו או כי רשות המסים "ויתרה" על גבייתו של החוב. לדעת השופטת, גם היבט זה בהתנהלותו של המערער משליך על בחינת המקרה.
עוד קבעה השופטת כי נכון לומר שכאשר בעל עסק מוסר כתובת לרשות המסים, הפרשנות הסבירה היא שזוהי הכתובת שאליה הוא מבקש שיישלחו דברי הדואר עבורו. כל פרשנות אחרת, שעניינה ציפייה לבקשה ספציפית ומפורשת כי לשם יישלחו דברי הדואר, אינה תואמת לדעת השופטת את ההתנהלות המקובלת בין נישומים – ובפרט נישומים מסחריים – לרשות המסים.
"לא אחת אנו נתקלים במקרה שבו "האזרח הקטן" נשחק בגלגלי הביורוקרטיה", כתבה השופטת לסיום. "אין ספק כי תפקידו של המשפט הוא לתת מענה למקרים אלה, תוך קביעת כללים ונורמות להתנהלותן של הרשויות. אלא שלא זהו המקרה שבפנינו. למעשה, מדובר בפרשה של התחמקות נמשכת מתשלום של חוב מס שהיה בידיעת הנישום, ואף הייתה כרוכה בניסיון להבריח כספים לחשבונות בנק שנפתחו על ידו בחו"ל. אכן, טוב תעשה רשות המסים אם תפיק אף היא לקחים לטיוב פעולות הגבייה שהיא נוקטת, אך לגוף הדברים אינני סבורה שיש בהשתלשלות הדברים כדי להצדיק את קבלת הערעור".
השופט יצחק עמית, כאמור, הסכים לתוצאה אליה הגיעה השופטת ברק-ארז, והוסיף כי בהינתן שדרישות החוב נשלחו לכתובת שאותה מסר המערער לרשויות המס, ובהינתן ידיעתו על החוב, ולו נוכח העיקולים הרבים שהוטלו עליו, הרי שבנסיבות המקרה יש לראות בכך את "כתובתו הנכונה", על אף ששינה את כתובתו במרשם האוכלוסין.
דעת המיעוט: רשות המסים התרשלה בהליכי הגביה
השופט עופר גרוסקופף, מנגד, סבר בדעת מיעוט כי הפעלת אותם אמצעי גבייה חריגים שמקנים לרשויות כוח יוצא דופן כלפי הנישום-החייב צריכה להיעשות במשנה זהירות. לשיטתו, נוכח ריבוי הסמכויות בפקודה ואופיין הפוגעני נדרשת עמידה דווקנית ודקדקנית על קיומן של הוראות הפקודה, ואופן יישומן, אלא שבמקרה זה המשיב לא עמד באמות המידה האמורות. לדעת גרוסקופף, העובדה שבמשך מעל לעשר שנים שלח המשיב הודעות על דרישת תשלום לכתובת לא נכונה, בדרך של "שגר ושכח", ולא נקט צעדים כדי לתקן את טעותו, מקימה על פני הדברים טענת התרשלות כנגדו.
עוד ציין השופט כי במשך תקופת הזמן הזו לא עשה המשיב בדק בית ולא עשה כל מאמץ לבדוק האם המערער מתגורר בכתובת אליה נשלחו דרישות התשלום, למרות שלא התקבל כל מענה מצדו לאורך השנים. המשיב אפילו לא טרח לברר האם התעדכנה כתובתו במרשם האוכלוסין, כאשר בדיקה פשוטה מול מרשם האוכלוסין הייתה מגלה לו מהי כתובתו העדכנית של המערער. נוכח האמור, סבר השופט גרוסקופף כי התנהלות המשיב עולה כדי התרשלות רבתי באופן בו התבצעו הליכי הגבייה, שכן היה עליו לוודא בכל האמצעים העומדים לרשותו כי דרישות התשלום ששלח אכן התקבלו אצל המערער. לכך יש להוסיף, לדעת השופט, כי אף בידי המשיב לא נשמר תיעוד של פעולותיו, הנדרש גם לצורך ביקורת עצמית של פעולותיו וגם לצורך ביקורת שיפוטית. לפיכך, סבר כי יש מקום להורות על קבלת הערעור באופן שינתן צו שיאסור על המשיב לנקוט בהליכי גביה נגד המערער.
