לאחר שביהמ"ש המחוזי ביטל חיסיון על הנחיה של פרקליט המדינה בדבר הפעלת מדובבים בחקירות משטרה, חזרה בה הפרקליטות מאישום נגד שני נאשמים ברצח על מנת שלא לחשוף את ההנחיה האמורה. ביהמ"ש העליון ביטל את הזיכוי תוך שחייב אותה לחשוף לנאשמים את ההנחיה בנימוק שהגילוי עשוי להועיל להגנה
ביהמ"ש העליון קיבל היום (ג') ערעור שהגישה המדינה על זיכויים של שני נאשמים ברצח, זיכוי שנבע מחזרת הפרקליטות מכתב האישום. המהלך של הפרקליטות בא בתגובה להחלטת בית המשפט המחוזי להסיר חיסיון מעל הנחיה נורמטיבית של פרקליט המדינה, העוסקת בנושא הפעלתם של מדובבים בחקירות משטרה בטרם העמדת הנחקרים על זכויותיהם. מאחר שהעדיפה שלא לחשוף את ההנחיה האמורה בפני ההגנה, החליטה הפרקליטות לחזור בה כאמור מכתב האישום נגד השניים. שופטי העליון קבעו כי חשיפת ההנחיה עשויה להועיל להגנת הנאשמים וביטל את הזיכוי, אך הוסיפו שהנוהל המשטרתי שנגזר מההנחיה - יישאר חסוי. אשר לפרסום ההנחיה בפומבי, הדיון בשאלה זו יוכרע ע"י בית המשפט המחוזי, אליו הוחזר התיק.
המשיבים הועמדו לדין באשמת רצח, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט. הראיות נגד אחד המשיבים כללו גם הודאה בפני מדובבים, שניתנה בהיותו בכלא בעקבות תקופת "מחבוש" שנגזרה עליו בדין משמעתי צבאי, בגין היעדרות מן השירות הצבאי שלא ברשות.
במהלך משפט הזוטא שנערך בעניין ההודאה, הורה בית המשפט המחוזי למסור לידי ההגנה טיוטת הנחיה של פרקליט המדינה בנושא דיבוב, וכן נוהל משטרתי הנגזר מהנחיה זו. בעקבות החלטה זו הוצאה תעודת חסיון ביחס להנחיה ולנוהל, ולכן הגישו המשיבים עתירה לגילוי ראיה. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה, מן הטעם שמדובר במסמכים החיוניים להגנת המשיב, והוסיף כי הגילוי לא יפגע כלל בעבודת המשטרה. בהמשך לכך הורה בית המשפט למדינה למסור את שני המסמכים לידי הסנגורים, למעט ארבע מילים בהנחיה. בעקבות ההחלטה הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מכתב האישום לשם הגשת ערעור לעליון. כפועל יוצא, זוכו המשיבים מאשמה, והערעור הוגש.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת המדינה, ההנחיה והנוהל אינם חיוניים להגנת המשיבים, ואף אינם בעלי פוטנציאל להועיל לה, ולמצער התועלת הגלומה בהם היא "שולית שבשולית". זאת, שכן די בידיעת הנסיבות שבהן דובב המשיב ובפרפרזה מסוימת שניתנה להגנה כדי לבסס כל טענת הגנה אפשרית של המשיבים. כן נטען כי לא ניתן משקל של ממש לחשיבות האינטרס הציבורי שעליו מגן החיסיון, שהוא בעל משקל רב בנסיבות המקרה, ולכך שהנחיית פרקליט המדינה והנוהל הם בעלי היבטים אופרטיביים מובהקים. המשיבים, מנגד, סמכו את ידיהם על הכרעת ביהמ"ש המחוזי וציינו כי למדינה אין כלל זכות ערעור, לנוכח חזרתה מכתב האישום.
השופטים הנדל, ברון ושטיין קיבלו את הערעור וביטלו את הזיכוי של המשיבים. תחילה דחה השופט הנדל את הטענה שלמדינה אין זכות לערער על זיכוי שנבע מחזרה מאישום, היות שבפסיקת בית המשפט העליון כבר נקבע מפורשות שבמקרים כאלה זכאית המדינה להגיש ערעור שיתמקד בהחלטה שניתנה בעתירה לגילוי ראיה. כך הוא כאשר המערער הוא הנאשם, וכך הוא כאשר מדובר במדינה.
לגופו של עניין, ציין הנדל כי לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, אין המדינה חייבת למסור את הראיה החסויה בהליך פלילי אלא אם מתקיים אחד משני תנאים: האחד, שהראיה חיונית להגנת הנאשם, והשני, שהראיה עשויה להועיל להגנתו, גם אם אינה חיונית לה, ומידת התועלת הטמונה בה עולה על מידת הפגיעה בעניין הציבורי שעליו מגן החיסיון. במקרה הנוכחי, סבר בית המשפט המחוזי כי מתקיימת החלופה הראשונה, לפיה ההנחיה והנוהל חיוניים להגנת הנאשם. לדעת הנדל, עמדה זו מובנת על פני הדברים, שכן הסנגורים עשויים להעלות טענות הגנה בנוגע לאופן הפעלת המדובבים, לרבות פגיעה אפשרית בזכויות הדיוניות של המשיבים או חריגה של גורמי המשטרה מהוראות ההנחיה והנוהל.
יחד עם זאת, לדברי הנדל, השאלה האם הראיות כשלעצמן חיוניות להגנת הנאשם אינה בגדר אי בודד, אלא יש להרחיב את המבט ולבחון מהו הערך המוסף שלהן, על רקע הראיות הגלויות וביחס לגדר המחלוקת הספציפית. במקרה זה, המשיבים מודעים לעצם ביצוע הדיבוב כפי שבוצע, ולכן הם יכולים להעלות את הטענות שעניינן פגיעה בזכויותיהם הדיוניות גם מבלי להיחשף להנחיה ולנוהל. כך, הם יודעים שהדיבוב נעשה ללא אזהרה ולפני התייעצות עם עורך דין, והם יודעים שהוא נעשה בעוד המשיב נדון ל"מחבוש" בעוון עבירה משמעתית צבאית.
אשר לטענות העוסקות בחריגה מהוראות ההנחיה והנוהל, אלה בוודאי דורשות לדעת מהן ההוראות הללו, אלא שהמדינה הסכימה למסור פרפרזה הכוללת את ההוראות הרלוונטיות לנסיבות המקרה. לכן, נקבע, בנסיבות אלו לא ניתן לומר שהראיות "חיוניות" להגנת המשיבים, בראי הראיות והעובדות הגלויות לפניהם.
אשר לחלופה השנייה הקבועה בסעיף 45 לפקודת הראיות, קרי חשיפת ראיה המועילה להגנת הנאשם גם אם אינה חיונית לה, סבר הנדל כי הנחיות פרקליט המדינה והנוהל המשטרתי עונים על אמת מידה זו של חשיפה. בעניין זה, הבהיר כי המפתח הוא איזון בין התועלת להגנה ומידתה, ובין העניין הציבורי שלא לגלותה. במקרה זה, סבר הנדל, בתחרות בין השניים יד התועלת להגנה גוברת על האינטרס הציבורי שעלול להיפגע. בעניין זה, הזכיר השופט כי מדובר בהנחיה של פרקליט המדינה אשר ככלל אין להסתירה מהציבור, אך לצד זאת הבהיר שלא כל הוראות ההנחיה רלוונטיות לנסיבות הדיבוב הנדונות, במישרין או בעקיפין. לא זו אף זו, יש אף הוראות שכלל אינן קשורות למצב המשיבים ולהגנתם, כאשר לגבי אלה האינטרס הציבורי גובר.
אשר לנוהל המשטרתי, ציין הנדל שמדובר בדרכי הפעולה של הגוף החוקר ולא בהכרעה נורמטיבית, והנוהל אף אינו מכיל הוראות שאינן עולות בקנה אחד עם ההנחיות. לכן, אין בנוהל כדי לסייע להגנת המשיבים, ובנוסף לכך גילויו עלול לחשוף שיטות פעולה של גורמי החקירה. לכן, נקבע, אין הצדקה לגלותו.
כפועל יוצא, יש הצדקה לגלות את מרבית הנחיית פרקליט המדינה, למעט החלקים שאינם רלוונטיים כלל למקרנו ולהגנת הנאשמים. בה בעת, אין הצדקה לגלות את הנוהל המשטרתי שנועד ליישום ההנחיה. מכיוון שזיכוי המשיבים נבע ביסודו מההחלטה בעתירה לגילוי ראיה, התוצאה היא שדין הערעור להתקבל, כך שהמדינה לא תהא חייבת לגלות למשיבים את כל החומר שעליו הורה ביהמ"ש המחוזי במסגרת ההליך הפלילי נגדם, אלא רק את ההנחיה. בנוסף, זיכוי המשיבים מחמת חזרת המדינה מכתב האישום יבוטל, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון.
לבסוף, נדרש השופט הנדל גם לשאלת פרסומה של ההנחיה ברבים. לדבריו, סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, האוסר לפרסם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים סגורות, אוסר באופן עקרוני לפרסם את תוכן ההנחיה שגולה למשיבים ובאי כוחם במסגרת דיון בדלתיים סגורות. עם זאת, הסיפא של הסעיף מאפשר לפרסם גם חומר זה ברשות בית המשפט. לפיכך, קבעו השופטים כי הדיון בשאלה זו יופנה גם הוא לבית המשפט המחוזי, שכן לא ראוי שהוא יתקיים לראשונה בפני בית משפט שלערעור, מבלי שהצדדים יעלו את טענותיהם בתחילה בערכאה המבררת.
