בית המשפט העליון דחה את בקשתו של גבר שהורשע באונס אישה שסירבה להינשא לו, לאפשר לו להגיש ערעור על הכרעת וגזר דינו, לאחר שהערעור המקורי שהגיש נדחה בהיעדר התייצבותו ולאחר שהתברר כי נמלט מהארץ ושב קרוב לעשור אח"כ. נקבע, כי לא מתקיים בנסיבות העניין חשש לעיוות דין וכי המבקש לא תמך בראיות את טענתו כי אי התייצבותו לדיון בערעור הייתה מוצדקת לנוכח החשש לחייו
המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת אונס. על פי המתואר בכתב האישום, בין המבקש והמתלוננת התקיים קשר רומנטי, אותו סיימה המתלוננת לאחר שהכירה אדם אחר. לאחר סיום הקשר, התקשר המבקש למתלוננת מספר פעמים והפציר בה להיפגש עמו, אך היא סירבה.
באחד הימים הגיע המבקש לאולם אירועים בו שהתה המתלוננת באירוע משפחתי, ולאחר שהפציר בה פעם נוספת להיפגש עמו, המתלוננת יצאה אליו אך סירבה להיכנס לרכבו. לאחר דין ודברים דחף המבקש את המתלוננת לרכבו ונסע מהמקום במהירות, ובחלוף מספר דקות עצר את הרכב ונכנס למושב האחורי על מנת לשוחח עמה. בהמשך, הציע המבקש למתלוננת כי תעבור למושב הקדמי על מנת שימשיכו בשיחתם, ומשעשתה זאת הוריד המבקש את משענת המושב וביצע בה את המעשים הנטענים.
לאחר הרשעתו במעשה, השית בית המשפט על המבקש עונשים של 4 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת על סך 25,000 שקל. בעקבות כך, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט העליון, אך לא התייצב לדיון בערעור והתברר כי לבא כוחו לא ידוע היכן הוא שוהה. על כן, השהה בית המשפט את הערעור ל-3 חודשים, תוך שקבע כי אם המבקש לא יתייצב תוך פרק זמן זה – ערעורו יידחה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
קרוב ל-4 חודשים לאחר מועד החלטה זו, הודיע בא-כוח המבקש כי לא עלה בידו לאתרו ולכן הערעור נדחה בהיעדר התייצבות. בדיעבד הסתבר, כי המבקש נמלט מישראל במועד כלשהו עובר לשמיעת הערעור.
בחלוף קרוב לעשור, שב המבקש לארץ, ולאחר שהתייצב לריצוי עונשו הגיש בקשה לקבלת היתר להגשת ערעור. בבקשה נטען כי המבקש נמלט מהארץ מאחר ש"נרדף ואוים" על ידי חלק מבני משפחתה של המתלוננת וחש סכנה לחייו, וכי מאחר שהשתכנע כי שוב אין נשקפת לחייו סכנה, שב לארץ לריצוי עונשו. עוד טען כי סיכויי הערעור לכשעצמו טובים בהחלט, וכי ב"נסיבות יוצאות דופן אלו", כהגדרתו, יש לבטל את פסק הדין שהתקבל בערעור ולהורות על שמיעת הערעור לגופו.
השופט יוסף אלרון ציין כי סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי בית המשפט יבטל את החלטתו על דחיית ערעור בשל אי התייצבות לדיון של הנאשם אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. לדברי אלרון, סעיף זה מאזן בין עקרון סופיות הדיון לבין הגנה על העיקרון המנחה בהליכים פליליים כי דיון יתקיים בנוכחות הנאשם, וזאת באמצעות קביעת סד זמנים קצר יחסית להגשת הבקשה לביטול החלטה הדוחה ערעור בשל אי-התייצבות וכן על ידי קביעת שתי חלופות מצומצמות.
במקרה הנוכחי, נקבע, המבקש לא תמך בראיות את טענתו כי אי התייצבותו לדיון בערעור הייתה מוצדקת לנוכח החשש לחייו, אשר נבע מאיומים שהושמעו כלפיו מצד בני משפחתה של המתלוננת. זאת ועוד, טענה זו אף אינה מסתברת נוכח העובדה שהמבקש לא עדכן את בא-כוחו בכך שהושמעו כלפיו איומים, ואף בני משפחתו לא עדכנו על כך כאשר נשאלו על מקום המצאו.
אשר לחשש מפני "עיוות דין", סבר אלרון כי סיכויי הערעור קלושים וכי לא מתקיים חשש ממשי לעיוות דינו אם לא תבוטל ההחלטה לדחות את ערעורו. צוין, כי טענתו העיקרית של המבקש עוסקת כל כולה בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, אלא שכידוע ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בקביעות מסוג זה שהתקבלו על ידי הערכאה הדיונית, וממילא סיכויי הערעור על הכרעת הדין נמוכים.
יתירה מזאת, סבר אלרון, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומפורטת, ומבוססת על עדותה של המתלוננת, אשר נמצאה מהימנה, ונתמכה בעדויותיהם של עדי התביעה ואף בגרסתו של המבקש, מהם עלה כי המתלוננת הייתה נסערת לאחר האירוע – באופן שמהווה חיזוק לגרסתה. חיזוק משמעותי נוסף לכך שהמבקש היה מודע היטב לחומרת מעשיו קיים בתיעוד העימות שנערך בינו לבין המתלוננת. למול ממצאים אלו, סבר אלרון, המבקש לא הציג בבקשתו תשתית המבססת חשש ממשי לכך שנפל פגם בהכרעת בית המשפט המחוזי, ולכך שהרשעתו היא בגדר הרשעת שווא.
לבסוף קבע אלרון כי אף טענתו של המבקש כי עונשו חמור יתר על המידה אינה מקימה חשש ממשי לעיוות דין, שכן כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית ובולטת בגזר הדין, או כאשר העונש שהוטל חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים.
בשולי הדברים נקבע כי המבקש הגיש את הבקשה בחלוף כמעט עשור ממועד מתן פסק הדין, ולמעלה מארבעה חודשים לאחר ששב לארץ והחל לרצות את עונשו, ולכן אף אם ניתן היה לקבל את טענתו כי נבצר ממנו להגיע לדיון בערעור בשל החשש לחייו, הרי שלא ברור מדוע לא הגיש את בקשתו עם שובו ארצה – והתמהמה חודשים מספר בהגשת בקשתו.
השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה כי לא זו בלבד שדחיית הבקשה אינה גורמת לעיוות דין, אלא שדומה כי היא "רחוקה מכך כמרחק מזרח ממערב". לדבריה, קו ההגנה של המבקש, הן בבית המשפט המחוזי והן בעליון, הציג אותו כמי שנפל קרבן למנהגי עדתו, אשר בגינם לא יכול היה להינשא לבחירת ליבו. אולם, בסופו של דבר, לא ניתן להתעלם מכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי כולל ממצאי מהימנות ברורים באשר לכך שלא סיפור רומנטי עומד ביסודה של הבקשה, אלא אונס אכזרי שביצע המבקש במתלוננת, לאחר שבחרה שלא להינשא לו. כל זאת, ביודעו שמבחינת מנהגי קהילתם הפגיעה בה צפויה להיות קשה שבעת מונים, גם במישור המשפחתי והחברתי.
על כן, הצטרפה השופטת ברק-ארז לדבריו של השופט אלרון, שבנסיבות העניין כלל אין להשקיף על עונשו של המבקש כחמור. לסיום הוסיפה כי יתכן כי המבקש היום כבר אינו אותו אדם שביצע את האונס האכזרי לפני שנים רבות, אך אם אלה הם פני הדברים – טוב יעשה אם יגייס עצמו לחרטה ולשיקום בתקופת מאסרו.
