ביהמ"ש העליון דן באופן תקדימי בשאלה האם הפטר שנתן נושה לחלק מערבים לחוב כלפיו משליך על ערבותם של יתר הערבים. השופטת ענת ברון: "ניתן להעניק הגנה לערב מקום שבו הנושה שלל ממנו את זכות החזרה מן הערבים שערבו עימו יחד ולחוד, ועל ידי כך הגדיל את הסיכון הכספי שהערב נטל על עצמו מבראשית"
המערער הוא בעלים במחצית ממניות חברה, ובמחצית השנייה מחזיקים שניים אחרים. שלושת בעלי המניות ערבו בערבויות אישיות לחובות החברה, "יחד ולחוד". לימים, ניתן צו לכינוס נכסי החברה ומונה לה כונס. כשמונה חודשים לאחר מכן, ניתן גם למערער צו כינוס לבקשתו, ומונה נאמן לנכסיו.
במסגרת הליך הפירוק של החברה נמכרו פעילותה ונכסיה, ונפרעו מלוא החובות לנושים המובטחים. לאחר כל אלה נותרה יתרת כספים בקופת הכינוס, שאז הגישו שני בעלי המניות מלבד המערער בקשה לאישור הסדר נושים. על פי ההסדר ויתרו הנושים על זכותם לנהל הליכים משפטיים נגד החברה בגין חובותיה, וכן נקבע כי בעלי המניות האחרים יופטרו מערבויותיהם האישיות לחברה ומאחריותם כמנהלים וכבעלי מניות בה.
בעלי המניות מצדם התחייבו בהסדר הנושים לפעול על מנת להזרים לקופת הכינוס כספים המגיעים לחברה, וכן להוסיף לקופה תרומת בעלים מכיסם בסכום כולל של 525,000 ש"ח. בתוך כך, בהסדר הנושים נקבע באופן מפורש כי בניגוד לשניים, המערער אינו מופטר מערבויותיו האישיות לחברה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הסדר הנושים זכה לרוב הדרוש על פי דין באסיפת הנושים ואושר ע"י בית המשפט. סמוך לאחר מכן, הגיש המערער במסגרת הליך הפש"ר בקשה להורות לנאמן לדחות את תביעות החוב שהוגשו נגדו – וזאת על יסוד הסדר הנושים. על פי הנטען, מאחר שתביעות החוב נובעות מערבויותיו של המערער לחובות החברה וחובות אלה הוסדרו במסגרת הסדר הנושים, אין עוד תוקף גם לערבויות שניתנו. עם זאת, הבקשה נדחתה ונקבע כי על המערער להגישה בגדרי הליך הפירוק של החברה ולבית משפט שאישר את הסדר הנושים.
בהמשך להחלטה, פנה המערער לבית המשפט בהליך הפירוק וחזר על בקשתו למתן צו הצהרתי שלפיו חובותיו כערב לחברה הוסדרו במסגרת הסדר הנושים. בית המשפט דחה את הבקשה תוך מתן משקל מכריע להוראות הסדר הנושים ולכוונת הצדדים לו. כן נקבע כי המערער היה מודע לקידומו של הסדר הנושים כבר כשנה וארבעה חודשים לפני שאושר ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו משבחר שלא ליטול חלק בגיבושו. בנוסף נקבע כי ככל שהמערער סבור שאין תוקף לערבות זו או אחרת כלפי נושה מסוים, עליו להתכבד ולהגיש בקשה מתאימה במסגרת הליך הפש"ר.
הפטרת החברה מחובותיה אינה מביאה באופן אוטומטי להפטרת הערבות
למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט כי סעיף 5 לחוק הערבות, שעניינו בחיוב עיקרי שהוקטן או שונה, אינו חל בנסיבות המקרה משום שהחיוב הנערב של החברה לא הוקטן במסגרת ההסדר והנושים לא ויתרו על מלוא חובם כנגד החברה אלא הסכימו שלא לנקוט בהליכים כנגד החברה לגביית החוב שלא במסגרת הסדר הנושים. עוד נקבע כי אין כל פסול בכך שהמערער ייתבע בגין ערבותו לחברה יותר מהסכומים ששילמו בעלי המניות האחרים לפי הסדר הנושים – וזאת כל עוד שלא יידרש לשלם יותר מכפי חלקו על פי כל אחת מהערבויות שהעמיד לטובת הנושים.
על כך, הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון, שבמרכזו השאלה האם הפטר שניתן במסגרת הסדר נושים לחברה חדלת פירעון פוטר גם את המערער מערבותו לחובות החברה, והאם, ובאיזה אופן, הפטרת הערבים הנוספים מערבויותיהם משליכה על ערבותו של המערער.
השופטת ענת ברון, בהסכמת השופטים סולברג ושטיין, הזכירה כי כבר מקדמת דנא נקבע בפסיקה כי כריתתו של הסדר נושים במסגרת הליך פירוק של חברה אינה מקימה "הפטר אוטומטי" לערבים לחובות החברה. על פי ההלכה שנקבעה, כל תוצאה אחרת תימצא מרתיעה נושים מלהגיע להסדר או פשרה, מחשש שיאבדו את ערבויותיהם, ובכך עלולה החברה להגיע לידי פירוק סופי. על רקע האמור, סברה השופטת ברון כי טענתו הגורפת של המערער, שלפיה הפטרת החברה מחובותיה מביאה באופן אוטומטי להפטרתו מערבותו, היא חסרת ממש ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפסיקה ועם הרציונל של מוסד הערבות.
עוד לשיטתה, הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבהסדר הנושים הובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנושים אינם מוחלים על זכות התביעה העומדת להם נגד המערער מכוח ערבותו לחברה. לדברי השופטת, במתן ערבות אישית לחובות החברה נטל המערער על עצמו את ההתחייבות והסיכון כי ייאלץ לפרוע חובות אלה ככל שהחברה תיקלע למצב של חדלות פירעון, ומשסיכון זה התממש, המערער נדרש כעת לשאת בתוצאות ולקיים את ההתחייבות שנתן.
בנוסף, הבהירה השופטת כי הסדר שנערך במסגרת הליכי חדלות פירעון, אינו עולה כדי "שינוי בחיוב" כלשון סעיף 5 לחוק הערבות. צוין, כי הסעיף מגן על הערב מפני אפשרות שהנושה והחייב יעשו יד אחת נגדו ומאפשר חופש פעולה מסחרי בין הנושה לחייב, מבלי שהדבר יפגע בזכויות הערב. עם זאת, האפשרות שהחייב העיקרי ייקלע למצב של חדלות פירעון שבעקבותיו יידרש הערב לעמוד בערבותו, אינה חורגת ממערך הציפיות של הערב בעת שנתן את ערבותו ואינה פוגעת בהסתמכות שלו, אלא ההיפך מכך. אשר על כן, טענת המערער שלפיה הפטר החברה מביא להפטרתו מערבותו, דינה להידחות.
ניתן להעניק הגנה לערב מקום בו הנושה שלל ממנו את זכות החזרה מיתר הערבים
בכל הנוגע למישור היחסים בין הערבים לבין עצמם, ציינה ברון כי סעיף 55(ג) לחוק החוזים קובע כי כאשר הופטר חייב אחד מבין כמה חייבים מחובו, כולו או מקצתו, מופטר גם החייב השני באותה מידה, אלא אם כן משתמעת מההפטר כוונה אחרת. במקרה הנוכחי, כאמור, הסדר הנושים קבע באופן מפורש כי המערער אינו מופטר מערבותו, ולכאורה די בכך כדי לשלול מהמערער את ההגנה הקבועה בסעיף.
נוכח האמור, פנתה ברון לבחון את תחולתו של סעיף 6(ב) לחוק הערבות, הקובע "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". צוין, כי השאלה אם סעיף זה חל בנסיבות שבהן נושה הפטיר מערבות רק חלק מבין ערבים יחד ולחוד, טרם נדונה במישרין בפסיקת ביהמ"ש העליון, מכיוון שסעיף זה דן אך ורק במקרים שבהם הנושה הוא שגרם לפקיעת הערובה.
לדעת ברון, מן הראוי לראות במתן הפטר לחלק מבין ערבים יחד ולחוד משום "פקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב" כלשון סעיף 6(ב) לחוק הערבות. המשמעות היא, לדברי ברון, שמכוח סעיף זה ניתן להעניק הגנה לערב מקום שבו הנושה שלל ממנו את זכות החזרה מן הערבים שערבו עימו יחד ולחוד, ועל ידי כך הגדיל את הסיכון הכספי שהערב נטל על עצמו מבראשית. עוד הוסיפה, כי החלת הסעיף על מצב הדברים המתואר מאזנת כראוי בין האינטרסים השונים במערך היחסים שבין הנושה לערבים, ובין הערבים לבין עצמם.
עוד ציינה ברון כי ההסתמכות שנוצרת בין חייבים "יחד ולחוד" זכתה להגנה רחבה בדיני החיובים הכלליים, ועקרון ההסתמכות חל באותה במידה כאשר עסקינן בערבים יחד ולחוד. הובהר, כי כאשר נושה מפטיר מערבותו רק חלק מהערבים, שהסתמכו זה על קיומו של זה בעת מתן הערבות, הנושה חושף את הערבים הנותרים לסיכון גבוה מזה שהסכימו לו – וזאת בראש ובראשונה בשל שלילתה של הזכות לתבוע את השתתפותו של הערב שהופטר.
יתרה מזאת, ככל שהערבות שניתנה הסתמכה והותנתה בעצם קיומו של ערב נוסף, כלומר שאלמלא השיתוף בנטל הערבות לא הייתה ניתנת לכתחילה – הרי שאז הנזק אף עלול לעלות על אבדן זכות ההשתתפות בלבד, ויכול שיגיע עד גובה מלוא הערבות. משכך, אין לאפשר לנושה לגרום בעצמו לאי מילוי החיוב או להטיל על כתפי הערב סיכון גדול יותר מכפי שהסכים לו.
לצד האמור, נקבע, יש ליתן מקום גם לחופש הפעולה המסחרי של הנושה ביחסיו עם הערבים, כאשר לא פעם הסכמות בין הצדדים עשויות להביא לתוצאה חיובית של הקטנת החיוב – כפי שאמנם הושג במקרה דנן בהסדר הנושים. משכך, סברה ברון, החלת סעיף 6(ב) לחוק הערבות בסיטואציה הנדונה, מצד אחד מאפשרת לנושה חופש פעולה מסחרי הכולל בין היתר אפשרות למתן הפטר לחלק מן הערבים; ומצד שני מבטיחה כי הפטר זה לא יביא לפגיעה בהסתמכות יתר הערבים.
לדעת ברון, פרשנות זו מובילה לתוצאה מאוזנת, שלפיה מצד אחד איש מהערבים אינו חשוף לסיכון גבוה מזה שנטל על עצמו, ומצד שני נשמרת חירותו של הנושה להגיע להסכמות רק עם חלק מהערבים. עם זאת הודגש כי תחולתו של סעיף 6(ב) במקרה קונקרטי כפופה מטבע הדברים להוראותיו של כתב הערבות ולנסיבות המקרה – ובפרט לכך שהערב לא ויתר על ההגנה הנתונה לו מכוח סעיף זה.
במקרה הנוכחי, סברה ברון, ברור שההסדר המטיל את חובות החברה, שנערבו בערבויות אישיות מאת שלושה ערבים, על המערער לבדו, חושף את המערער לסיכון גבוה מזה שנטל על עצמו. לפיכך, גם אם יש מקום לבוא בביקורת עם המערער על כך שלא גילה מעורבות בהסדר הנושים כפי שסבר בית המשפט המחוזי, אין באמור כדי לשלול ממנו את ההגנה הנתונה לו מכוח סעיף 6(ב) לחוק הערבות.
עם זאת, מאחר שלדעת ברון הליך הפירוק של החברה איננו המסגרת הדיונית המתאימה לקבוע ממצאים ביחס להיקף חיוביו של המערער מכוח הערבויות, יש לדחות את הערעור תוך שמירת זכותו של המערער לטעון להגנה מכוח סעיף זה במסגרת הליך הפש"ר המתנהל בעניינו. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד יהושע (שוקי) שועלי.
