חדשות

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של חבר בארגון האוהדים של בית"ר ירושלים – לה פמיליה, על הרשעתו בקשירת קשר לביצוע חבלה בכוונה מחמירה באוהד הפועל ת"א שהותקף ע"י קבוצה. מנגד, נדחה בדעת רוב ערעורה של המדינה על זיכויו מעבירת החבלה עצמה, תוך שנקבע כי השתייכות הנאשם לקבוצה שרוב חבריה, אך לא כולם, השתתפו בפעילות העבריינית - לא מוכיחה את ביצועו של אותו מעשה

המערער נמנה עם חברי ארגון האוהדים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים – "לה פמיליה", שפעילותו העבריינית כבר נדונה בגדרם של כמה וכמה פסקי דין. בנובמבר 2016 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד חברי הארגון, המחזיק בחמישה אישומים מהם יוחס למערער אישום אחד בגין אירוע אלימות שהתרחש שנה לפני כן בשכונת פלורנטין בת"א.

הרקע לאותו אירוע הוא קטטה שפרצה בין ע', חבר בלה-פמיליה, לבין אוהד קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב. בעקבות קטטה זו, גמלה בלבו של ע' ההחלטה לגרום למותו של אוהד קבוצת הפועל תל אביב. בהתאם, קשרו חלק מחברי הארגון קשר לארוב לאוהדי הפועל ולחבול בהם, בצוותא חדא, תוך שימוש בנשק קר.

במסגרת הקשר ולשם קידומו, תיאמו חברי הארגון, באמצעות שיחות טלפון והודעות וואסטאפ, להיפגש בבית עסק הנמצא בסמוך לאצטדיון בלומפילד ביפו. במועד המפגש, הגיעו חברי הארגון כשרובם רעולי פנים, לבושים בבגדים כהים ומצוידים באלות בייסבול, מקלות עץ, אבנים, סכינים, בקבוקי זכוכית, מברגים וצינורות גומי. אותו ע' נשא עמו פטיש תופסנים בעל שיניים מחודדות, אותו הטמין מתחת לאחד הרכבים במקום, והצהיר לפני חלק מחברי הארגון כי בכוונתו להרוג "היום" את אותו אוהד הפועל עמו התקוטט.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשלב מסוים החלו חברי הארגון לתור אחר אוהדי הפועל, עד אשר התמקמו בסמוך למחסן הציוד של אוהדים אלו שברחוב פלורנטין בת"א. משהבחינו בכעשרים אוהדי הפועל, רצו לעברם והחלו לתקפם בצוותא בכלי הנשק שברשותם וכן באגרופים, בבעיטות ובכיסאות. במהלך האירוע, חבט אחד מחברי הארגון בעוצמה בראשו של אחד מאוהדי הפועל באמצעות לבנה, ואילו ע' רץ להביא את הפטיש, שב עמו לזירת האירוע ונעץ את חודו המשונן של הפטיש בחוזקה בראשו של אוהד אחר (המתלונן).

חברי הארגון לא חדלו ממעשיהם, והמשיכו להכות את המתלונן בעודו שרוע על הקרקע כשהפטיש נעוץ בראשו ודם ניגר ממנו. בעקבות מעשים אלו, עבר המתלונן סדרת ניתוחים מורכבים שהצילו את חייו, ובהמשך נקבעו לו 83% נכות ואי-כשירות לצמיתות בשיעור של 100%.

בבית המשפט המחוזי זוכה המערער מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה אך הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע ונידון למאסר בפועל כמניין ימי מעצרו בצירוף מאסר על תנאי, הרחקה ממגרשי כדורגל וכן חיוב בתשלום קנס. בערעור לבית המשפט העליון, טען המערער כי מן הדין היה להרשיעו אך ורק בקשירת קשר לביצוע עוון – פריצה למחסן בכוונה לגנוב. מנגד, טענה המדינה כי יש להרשיע את המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. לטענתה, לא זו בלבד שהמערער היה שותף לקשירת הקשר לביצוע פשע – גרימת חבלה לאוהדים של קבוצת כדורגל הפועל תל אביב – אלא שהלה גם פעל למימושו בכוונה מחמירה. מטעמים אלו, מבקשת המדינה להפוך את זיכויו של המערער.

השופט אלכס שטיין דחה בפתח הדברים את ערעורו של המערער על הרשעתו בקשירת קשר לביצוע חבלה בכוונה מחמירה, וקבע כי הראיות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי הוכיחו את אשמתו מעבר לספק סביר.

עוד סבר שטיין כי אין מקום להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה: "הפכתי ובדקתי את חומר הראיות שבתיק קמא ולא מצאתי בו אפילו ראיה ברורה אחת שמצביעה על השתתפות המערער באירוע התקיפה", כתב השופט. "אין בנמצא שום ראיה אשר מזהה את המערער, ולו בעקיפין, כמי שתרם תרומה כלשהי לאירוע התקיפה; ואיש לא העיד כי ראה אותו אוחז בכלי תקיפה כלשהו או לובש פרטי ביגוד שנועדו להסתיר את פניו. ברי הוא, כי המערער נכח באירוע האלים או לפחות בחלק ממנו, אך לא כל חבר לה פמיליה שנכח באותו אירוע השתתף בתקיפה". עוד הדגיש השופט כי חברי הארגון שנכחו באירוע התקיפה מבלי ליטול בו שום חלק היו מעטים יחסית, אולם  לא יהא זה ראוי להתעלם מקיומם של אנשים מעטים אלה, אשר ייתכן שכוללים בתוכם את המערער. אלו, נקבע, אינם אמורים לשאת באחריות פלילית למעשה התקיפה ולגרימת החבלה.

עוד הוסיף שטיין כי תוצאה זו היא הכרחית מכמה סיבות הקשורות למגבלותיה של הוכחה סטטיסטית: ראשית, מסכת הראיות אשר מקימה הסתברות גבוהה של אשמה ביחס למערער איננה עומדת במבחן ה"רגישות" (sensitivity). מדובר במסכת ראיות אחידה ביחס לכל חבר בלה פמיליה שנכח באירוע ולא זוהה אישית כמי שתרם תרומה כלשהי למעשה התקיפה. אחידות זו איננה רגישה להבדלים הקריטיים שבין הנוכחים אשר בפועל השתתפו בתקיפה לבין אלו שלא נטלו בה כל חלק. מדובר, כמובן, במסכת ראיות קבילה, אך באין ראיה שקושרת את המערער אישית למעשה התקיפה, היא אינה יכולה להספיק להרשעתו.

בנוסף, מסכת הראיות אינה עומדת גם במבחן ה"נורמליות" (normalcy), הדורש כי בית המשפט יבסס את הרשעת הנאשם על חומר ראיות שההסתמכות עליו לא תביא להרשעת חף מפשע במהלך העניינים הנורמלי – להבדיל מתרחישים חריגים, בלתי צפויים, ועל כן זניחים. במקרה זה, ציין שטיין, קביעה כי המערער אכן אשם במעשה התקיפה והרשעה יחד עמו את כל יתר החברים בלה פמיליה אשר נמצאים במצב ראייתי הזהה לשלו, בהכרח תוביל להרשעת אדם אחד לפחות על לא עוול בכפו. קביעה כאמור, לדעת השופט, לא תהא נכונה מאחר שהיא מנרמלת הרשעות של חפים מפשע על ידי הפיכתן לדבר תִקני אשר קורה במהלך העניינים הרגיל. זאת, בשעה שעל פי אמות המידה המקובלות בקרבנו, הרשעת שווא אמורה להישאר בגדר "תאונת עבודה" בלתי מתוכנת, אם כי בלתי נמנעת.

עוד הוסיף השופט שטיין כי הוכחת אשמה באמצעות ראיות סטטיסטיות ערטילאיות אינה עולה בקנה אחד גם עם מהות האחריות הפלילית. אחריות פלילית היא אישית ובבסיסה עומדת ההנחה כי אדם הוא בן חורין וכי סמכות המדינה להטיל בו סטיגמה של עבריין ולהגביל את חירותו באמצעות ענישה תלויה אך ורק במעשיו הוא. השתייכות הנאשם לקבוצה שרוב חבריה, אך לא כולם, השתתפו בפעילות העבריינית - לא מוכיחה את ביצועו של אותו מעשה ואינה מבססת את סמכות הענישה שבידי במדינה ביחס אליו. אשר על כן, סבר שטיין כי המדינה הוכיחה שהמערער היה אחד הקושרים באירוע מושא המשפט, אך לא עלה בידה להוכיח מעבר לספק סביר כי הלה נטל חלק במעשי האלימות אשר תוכננו על ידי הקושרים או תרם תרומה אחרת כלשהי לקידום מטרותיו של הקשר.

לתוצאה זו הצטרף השופט קרא. השופט סולברג, מאידך, סבר בדעת מיעוט כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לשיטתו, נוכחותו של המערער בזירה לא היתה מקרית, אלא הוא הגיע למקום בשל חברותו בארגון 'הקומץ', והוא שהה במקום התקיפה מיד לאחר שתכנן עם חבריו את אופן ביצועה. בנסיבות שכאלו נטל ההוכחה הטקטי עובר לכתפיו, אך הוא לא הורם וההנחה המפלילה הפכה לראיה ניצחת. מכאן, שגם אלמלא היו ראיות הקושרות את המערער באופן אישי לתקיפה, נכון היה להרשיעו כמבצע בצוותא. זאת, על פי ההלכה הפסוקה לפיה נוכחות אדם בזירת עבירה שאינה 'זרה לו', מצריכה מתן הסבר מניח את הדעת ומצדיקה כי יועבר אל כתפיו נטל ההוכחה.

עוד הוסיף סולברג כי האפשרות שהעלה השופט שטיין, לפיה המערער נכח באירוע מבלי שהיה שותף בדרך כלשהי למעשיהם האלימים של בני החבורה, ומבלי שסייע בעדם, לא נטענה על-ידיו בשום שלב של ההליך: החל משלב החקירה המשטרתית, דרך הדיון בבית המשפט המחוזי, וכלה בהליך הערעור. גרסתו של המערער הועמדה על-ידו לראשונה בתשובתו לכתב האישום, בה טען כי הגיע אל הזירה לצורך מפגש רֵעִים, מבלי שידע מי ומי הבאים וכי עם הגעתו לזירה נועד עם חבריו במטרה לתכנן כיצד יגנבו ציוד ממחסן האוהדים של קבוצת הפועל תל-אביב אך לפני שהתגלע הריב – נטש יחד עם חברו את הזירה. לדברי סולברג, גרסתו זו לא נמסרה סמוך לאחר סיום האירוע, בלחץ החוקרים, בדוחק חדר החקירות, אלא נמסרה לבית המשפט, לאחר שהועבר לידי באת-כוחו מלוא חומר החקירה בתיק, ולאחר שהתאפשר למערער לעיין בו, לדוש בו ולגבש את גרסתו תוך מודעות למצע הראייתי שבתיק. בנסיבות אלו, סבר סולברג כי ספק אם יש מקום לייחס למערער גרסה נוספת אשר לא נטענה על-ידו, ואשר אינה מתיישבת עם הראיות האחרות בתיק.

עוד ציין סולברג כי ההרשעה במקרה זה איננה נסמכת על 'ראיות סטטיסטיות ערטילאיות', כדברי השופט שטיין, כי אם על מקבץ ראיות נסיבתיות הקושרות את המערער באופן אישי לתקיפה ובכלל זאת השתייכותו לארגון לה פמיליה; הקשר שקשר עובר לביצוע התקיפה; נוכחותו באירוע; התייחסות לכך שעזב אחרון; כינויו בקרב בני החבורה – 'קרביץ' – המלמד על אורחותיו; העדויות שלפיהן פעלו בני החבורה כמקשה אחת; האפשרות שהביא עמו סכינים לאירוע ועוד. בנוסף, גם התנהלותו במשטרה ובמשפט קושרות ומסבכות אותו באופן אישי בתקיפת אוהדי הפועל תל-אביב. לפיכך, סבר סולברג, אין מדובר ב'סטטיסטיקה גרידא', קרי במידע על אודות קטגוריה של אנשים אשר איננו מספק ראיה רלבנטית ביחס למי מהם באופן אינדיבידואלי, ודי במקבץ הראייתי שהוצג כדי להביא להרשעתו של המערער גם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

סיכומם של דברים – הערעורים נדחו ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נותר על כנו. המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד עידית קן ציפור. המדינה יוצגה ע"י עו"ד תמר בורנשטיין; עו"ד קרן רוט; עו"ד שרית שמש; עו"ד אלון סיוון.

ע"פ 2921/18