בג"ץ דחה את עתירתם של 66 פעילים חברתיים ופוליטיים שביקשו להורות למשרד החוץ ולמוזיאון לתולדות השואה "יד ושם" למנוע ביקורים רשמיים של בכירים זרים המעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, או תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית. השופטים: "אין זה עניין לבית המשפט לענות בו"
העותרים הם כמה עשרות פעילים חברתיים ופוליטיים, המבקשים להורות למשיבים – משרד החוץ והמוזיאון לתולדות השואה יד ושם, לאסור או למנוע קיום ביקורים רשמיים ביד ושם של בכירים זרים המעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, או תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית.
בשנים 2017-2019 פנו העותרים מספר פעמים ליד ושם בבקשה להימנע מלקיים ביקורים מתוכננים של מנהיגים זרים, "מפוקפקים ומסוכנים". כך עשו העותרים בין היתר לפני ביקוריהם של נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה; יו"ר הפרלמנט של דרום סודן; ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן; שר הפנים האיטלקי, מתיאו סלביני ונשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו. כל המנהיגים הללו, כך נטען, מעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרת זכויות אדם, או התבטאו באופן גזעני ואנטישמי.
נציגי יד ושם דחו את הבקשות, בנימוק שביקורים אלו מתקיימים בהתאם לתכנית הביקור שקבע משרד החוץ. בעקבות האמור, פנו העותרים למשרד החוץ אך נענו כי כללי האירוח של מנהיגים זרים בישראל נקבעו בהחלטת ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה. תכנית האירוח, כך נאמר, כוללת בין היתר ביקור במוזיאון יד ושם, וככל שמבקשים העותרים להשיג על החלטת הממשלה, הדרך לעשות כן אינה באמצעות פניה אל משרד החוץ.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בתגובה לכך, השיבו העותרים למשרד החוץ כי גם בהתאם להחלטת הממשלה נתון למשרד החוץ שיקול דעת בבניית תכנית הביקור, כך שזו תתאים "לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". בהתאם לכך, לטענתם, ברי כי ביקור רשמי ביד ושם "אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקור בישראל של רוצחים, מענים, אנסים, גזענים, אנטישמים, ומי שתומכים ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח". לפיכך ביקשו העותרים כי מעתה ואילך, יבחן כל ביקור ביד ושם לגופו. לכך השיבה נציגת משרד החוץ, כי המשרד שומר לעצמו את שיקול הדעת בכל הנוגע לתוכנם של ביקורי אישי מדינה בישראל.
נוכח האמור, הגישו העותרים עתירה לבג"ץ, במטרה למנוע 'ביקורים מבישים' מעין אלו, לפי ניסוחם. במישור המשפטי התמקדו העותרים בשלוש טענות: ראשית, כי פרשנותו של משרד החוץ את החלטת הממשלה שגויה ומרחיקת לכת. שנית, יד ושם, ככל רשות ציבורית, אינה רשאית להתפרק לחלוטין משיקול דעתה, סמכויותיה ותפקידיה, כפי שנקבעו בהוראות חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג-1953.
שלישית, נטען כי על התנהלות המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן לא יעלה על הדעת כי המוזיאון המרכזי להנצחת שואת היהודים באירופה יארח באופן רשמי שוב ושוב "בכירים החשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות אדם, התומכים באונס, והמלבים אנטישמיות ושנאת זרים", כהגדרת העותרים. לדבריהם, הביקורים הללו מכתימים את מוזיאון 'יד ושם' ופוגעים ברגשות חלקים נכבדים מהציבור הישראלי, הקהילות היהודיות בתפוצות, ניצולי השואה ונרדפי הנאצים, חוקרות וחוקרים ותורמות ותורמים. עוד מוסיפים העותרים כי ביקורם במוזיאון יד ושם של אישים שונים אשר על פי הנטען השתתפו בביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, מביא לכך שהמוזיאון משמש "תחנה לצרכי תעמולה", ובמובן זה פוגע בזכרון השואה ובמסר שמבקש מוסד יד ושם להנחיל.
המשיבים מנגד, טענו כי ליד ושם לא נתונות סמכויות מנהליות בנוגע לזהות המבקרים במוזיאון במסגרת ביקורים רשמיים, שכן על-פי החוק ועל-פי החלטת הממשלה הסמכות בהקשר זה נתונה למשרד החוץ. לדבריהם, תפקידה של יד ושם הוא אחד – למלא אחר הוראות הממשלה ביחס לביקורים של אורחים רשמיים של המדינה. עוד נטען כי מדובר בעתירה כללית וכוללנית שאינה נשענת על תשתית עובדתית קונקרטית אלא עוסקת בביקורים עתידיים שטרם התרחשו ונסיבותיהם אינן ידועות.
ערך חינוכי ומסר חד וברור שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם
השופט נעם סולברג הסכים כי העתירה אכן כוללנית, במובן זה שהיא מערבת מקרים שונים ונסיבות שונות, ואינה תוקפת מקרה פרטני. בהתאם לכך, גם הסעד שנתבקש בעתירה נוסח באופן כוללני, ולפיכך די בכך כדי לדחותה, לשיטתו.
גם לגופם של דברים סבר השופט סולברג כי יש לדחות את טענות העותרים. צוין, כי סעיפים 1 ו-2 לחוק זכרון השואה והגבורה אינם מעניקים סמכות מנהלית ליד ושם ביחס לביקור אישי מדינה זרים, והחלטת הממשלה שמסדירה באופן מפורט את הכללים והנהלים בהקשר זה, קובעת במפורש כי "האחריות הכוללת וסמכויות הביצוע, בעת עריכת הטקסים ואירוח אישי מדינה בארץ כמפורט בהחלטה זו מוטלת על משרד החוץ". מכאן, שיד ושם אינה מוסמכת לקבוע אם יש לאפשר ביקור של מנהיג זה או אחר וכפועל יוצא אינה בעלת שיקול הדעת בעניין.
עוד ציין השופט סולברג כי העתירה אמנם מעוררת שאלה כבדת משקל, שאלה מוסרית-ערכית, הטומנת בחובה מתח בין שיקולים דאונטולוגיים מזה, לבין שיקולים תועלתניים מזה - האמנם ראוי כי מנהיגים אשר כפי הנטען בעתירה נושאים באחריות לביצוע מעשי זוועה ורצח, אונס, ביזה, שריפה, עינוי וכיוצא באלו פשעים מחרידים, יעלו ויבואו לבקר במוזיאון יד ושם, המתעד ומנציח את שואת העם היהודי. עם זאת, תהא ההכרעה בשאלה מורכבת זו כאשר תהא, אין זה עניין לבית המשפט לענות בו שכן הממשלה והכנסת הן בעלות הסמכות לקבוע את המדיניות הראויה בהקשר זה.
"חזקה על משרד החוץ, כי הוא מודע היטב ל'מוניטין' של המנהיגים השונים המבקרים בישראל", כתב השופט סולברג. "אינני יודע אם החלטת משרד החוץ לארח ביד ושם את המנהיגים ששמם נזכר בעתירה, היא בהכרח ההחלטה הנכונה או המוסרית ביותר. אפשר שישנם טעמים טובים להכריע אחרת. מכל מקום, העובדה שעמדתם המוסרית-ערכית של העותרים שונה מזו של משרד החוץ, עדיין אינה הופכת אותה ל'בלתי סבירה באופן קיצוני'".
השופט אלרון, שהסכים עם התוצאה של דחיית העתירה, הוסיף כי לשיטתו בביקורים אלה טמון דווקא ערך חינוכי ומסר חד וברור שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם הבאים בשעריה, ובהם גם, ואולי במיוחד, המבקרים אשר נגד ביקורם קובלים העותרים. לדברי אלרון, הקמתו של מוסד יד ושם נועדה לא רק "להניח מצבת-עד" לשואת העם היהודי, אלא ביקשה להעביר בנוסף לקח חינוכי "למען העתיד", באמצעות "הזהרה והתראה". מסרים אלו ניצבים באופן חד וברור גם בפני אותם אישים המבקרים במוזיאון, אשר על פי הנטען בעתירה שותפים לביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בארצם שלהם, ובכך משמשים אותם מסרים הן כתמרור אזהרה הן כביטוי לעמדתה המוצהרת של מדינת ישראל בהוקעה ובגינוי של כל משטר או אדם החותר תחת עקרונות דמוקרטיים והרומס בפעולותיו את ערך קדושת החיים.
לדעת אלרון, נקודת מבט זו, השונה בתכלית מעמדת העותרים, מלמדת על מורכבותה הערכית של הסוגיה העומדת בבסיס העתירה, ועל כך שישנם שיקולים שונים בתכלית שעל משרד החוץ להביא בחשבון במסגרת תיאום וגיבוש תכני הביקור של אישים ממדינות זרות. בחינה זו, לדבריו, מדגימה היטב מדוע יש להותיר את קביעת המדיניות הראויה בידי גורמי המקצוע האמונים על כך, ואין זה עניין לבית המשפט לענות בו.
גם השופט אלכס שטיין הוסיף כי לשיטתו היה מקום לדחות את העתירה על הסף גם אלמלא היותה כוללנית, שכן לא נמצאת בה שום טענה שניתן לשייכה, ולו בדוחק, לעולם המשפט, ומאחר שהסמכות להורות לממשלה כיצד לנהל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל לא מצויה בידי בית המשפט.
העתירה נדחתה ללא צו להוצאות. העותרים יוצגו בהליך ע"י עו"ד איתי מק. יד ושם יוצגה ע"י עוה"ד דוד נ. שמרון ואלי אברך. משרד החוץ יוצג ע"י עו"ד עמרי אפשטיין.
