חדשות

ברוב של 10 שופטים כנגד אחד, קבע בג"צ כי אין מקום להורות על בטלותו של חוק יסוד: הלאום או להתערב בהוראה מהוראותיו, וזאת משום שניתן לפרשו באופן העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד האחרים. חוק-יסוד הלאום "מהווה פרק אחד בחוקתנו המתגבשת והוא אינו שולל את אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית".

חוק-יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק-יסוד: הלאום או חוק היסוד) אושר בכנסת בחודש יולי 2018, ברוב של 62 תומכים מול 55 מתנגדים ושני נמנעים. נגד החוק הוגשו 15 עתירות על ידי ארגוני זכויות אדם וכן אנשים פרטיים המשתייכים למגזרים שונים בחברה הישראלית. במוקד העתירה עמדה השאלה האם חוק-יסוד: הלאום הוא חוקתי. טענתם המרכזית של העותרים הייתה שמדובר במקרה חריג ונדיר המצדיק קיום ביקורת שיפוטית על תוכנו של חוק יסוד. לגישת העותרים, חוק יסוד: הלאום שולל את זהותה הדמוקרטית של המדינה, בין היתר משום שהוא פוגע בעקרון השוויון וכן מבכר את זהותה היהודית של מדינת ישראל על פני זהותה הדמוקרטית. עוד נטען כי חוק יסוד: הלאום פוגע פגיעה קשה בזכות החוקתית לשוויון. העותרים אף טענו נגד מספר הוראות בחוק יסוד: הלאום: לטענתם, סעיף 1 (סעיף העקרונות) פוגע בזכותם של המיעוטים הלאומיים והדתיים בישראל להגדרה עצמית, ובפרט בזכותו של המיעוט הערבי בישראל; סעיף 4 פוגע בזכות לשפה של המיעוט דובר הערבית בישראל, וכן בזכויותיו לשוויון ולכבוד; סעיף 7 מכשיר את הפגיעה הקשה שממנה סובלים אזרחי המדינה הערבים בכל הנוגע להקצאת משאבי המדינה המוגבלים, והוא מוביל לאפליה בהקצאת קרקעות לטובת התיישבות יהודית.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

כבר בפתח פסק הדין ציינה נשיאת בית המשפט העליון, כב' השופטת אסתר חיות, כי אין מקום להורות על בטלותו של חוק יסוד: הלאום או להתערב בהוראה מהוראותיו. זאת, משום שניתן לפרש את חוק היסוד פרשנות מקיימת העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד האחרים, ועם העקרונות והערכים שעוגנו בהם זה מכבר. הנשיאה חיות חילקה את פסק דינה לשלושה חלקים עיקריים: ראשית, האם מוטלות על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת מגבלות מהותיות כלשהן. שנית, אף אם קיימות מגבלות כאלה, יש לבחון האם בג"צ מוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על מנת לברר אם הרשות המכוננת חרגה מאותן מגבלות. שלישית, ולאחר בחינת שאלות אלה, דנה הנשיאה חיות בטענות העותרים נגד חוק יסוד: הלאום בכללותו ונגד סעיפים ספציפיים בו, ובפרט סעיפים 1, 4 ו-7 שבו.

באשר לשאלה הראשונה, שאלת גבולות סמכותה של הרשות המכוננת, נפסק כי על אף שחוקי היסוד נתפסים כחלק מחוקת המדינה, הרי שתהליך כינון החוקה לא הושלם, והחוקה הישראלית עודנה מצויה בתהליך של עיצוב וגיבוש. אף שהפרויקט החוקתי טרם הושלם, הרי שהיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית מהווה חלק בלתי נפרד מזהותה. שלילת אחד מיסודות אלו מובילה להתמוטטות המבנה כולו. הנשיאה חיות קובעת כי באותם המצבים שבהם חוק יסוד שולל או סותר באופן חזיתי את "המאפיינים 'הגרעיניים' המעצבים את הגדרת המינימום" של היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, ניתן לומר כי הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת. לפיכך, בשלב זה של המפעל החוקתי הישראלי קיימת מגבלה אחת, צרה ביותר, החלה על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת והיא כי אין ביכולתה לשלול בחוק יסוד את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

באשר לשאלה השניה, שאלת הביקורת השיפוטית על תכנם של חוקי יסוד, הנשיאה חיות מציגה את השיקולים השונים בעד ונגד קיום ביקורת שיפוטית. הנשיאה חיות מציגה את דעתם של אלו הסבורים כי אין זה מסמכותו או מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם הרשות המכוננת חרגה מסמכותה, וכי מן הראוי להגביל את הביקורת השיפוטית על חוקי היסוד רק לבחינת התקיימותן של דרישות פרוצדוראליות שהמכונן קבע במפורש (סעיפי "נוקשות"), או לכל היותר לבחינת השאלה אם נורמה שעוגנה בחוק יסוד אכן מצויה במדרג חוקתי, בהתבסס על המבחנים הנוהגים לזיהוי הסדרים מסוג זה. מנגד, קיימים טעמים התומכים בגישה כי מן המגבלות המהותיות על סמכותה של הרשות המכוננת יש לגזור את סמכותו של בית משפט זה לקיים ביקורת שיפוטית מהותית על חוקי היסוד. עם זאת, הנשיאה חיות נמנעת מלהכריע בשאלת סמכותו של בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על תוכנו של חוק יסוד, משום שלשיטתה גם אם סמכות כזו אכן נתונה לבית המשפט, הרי שבמקרה של עתירה זו, חוק יסוד: הלאום ממילא אינו שולל את אופייה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית ומשכך הוא אינו מקים עילה להתערבות שיפוטית בתוכנו.

לאחר הדיון בשתי השאלות המקדמיות, הנשיאה חיות עברה לדון בשאלה העיקרית והיא האם חוק יסוד: הלאום פוגע באופן כה חמור באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל עד כי ניתן לומר שהוא שולל מרכיב זה בזהותה של המדינה ומהווה חריגה מגבולות הסמכות של הרשות המכוננת. נקבע כי טענתם המרכזית של העותרים ולפיה חוק יסוד: הלאום יצר העדפה של ערכי המדינה כמדינה יהודית על פני ערכיה כמדינה דמוקרטית, דינה להידחות. אמנם, בחינת ההוראות של חוק יסוד: הלאום מלמדת כי מדובר בחוק יסוד שנועד לצקת תוכן קונקרטי לביטוי "מדינה יהודית" ולהבהיר באופן מפורש מהם אותם רכיבים באופייה היהודי של המדינה שיש להם מעמד חוקתי. עם זאת, הקביעה כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אין בה משום חידוש, ואין בה משום סתירה להיותה של ישראל מדינה דמוקרטית או משום העדפה גורפת של אופייה היהודי על זה הדמוקרטי. הנשיאה חיות מוסיפה כי התפישה הרווחת בשיטת המשפט הישראלית היא כי עמודי התווך של החוקה המתגבשת - הרכיב היהודי והרכיב הדמוקרטי בזהותה של המדינה - דרים בכפיפה אחת, זה לצד זה, מבלי שהאחד מבטל את השני או גובר עליו. לפיכך, עצם חקיקתו של חוק יסוד: הלאום אינו שולל את "המאפיינים הגרעיניים" המעצבים את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואין בו כדי לשנות את המעמד השווה של זהותה היהודית ושל זו הדמוקרטית. כמו כן, הנשיאה חיות מתייחסת לטענת העותרים בדבר היעדר עיגון בחוק-יסוד: הלאום לעיקרון השוויון. לשיטתה, מוטב היה לו חוק יסוד: הלאום היה מבהיר באופן מפורש כי מדינת ישראל, לצד היותה מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינה המחויבת לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. עם זאת, חוק יסוד: הלאום מהווה, כאמור, רק פרק אחד בחוקה המתגבשת, ולפיכך, העובדה כי עקרון השוויון לא נכלל בו באופן מפורש, אין בה כדי לגרוע ממעמדו החוקתי. בסיכום הביניים של פסק דינה, מציינת הנשיאה חיות כי חוק יסוד: הלאום אינו שולל את אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, אינו משקף העדפה של הזהות היהודית של מדינת ישראל על פני זו הדמוקרטית ואינו גורע ממעמדו של עקרון השוויון בשיטת המשפט שלנו. כמו כן, חוק היסוד אינו סותר את המשפט הבינלאומי ואינו מתיימר להחיל עצמו מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל.

לסיום פסק דינה, הנשיאה חיות דנה בטענות העותרים על כך שסעיפים 1, 4 ו-7 לחוק היסוד פוגעים פגיעה קשה בעקרון השוויון ובזכויותיהם האישיות של מי שאינם משתייכים ללאום היהודי. סעיף 1 מעגן את עקרונות היסוד של מדינת ישראל, כאשר בסעיף 1(ג) נאמר כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". נפסק כי פרשנות תכליתית של סעיף 1(ג) מובילה למסקנה שהסעיף אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. הדגש בסעיף 1(ג) הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי היא ייחודית לעם היהודי. עם זאת, צביונה של המדינה כמדינת לאום יהודית אינו עומד בסתירה לכך שכל אזרחיה של המדינה הם שווי-זכויות. הסעיף אינו שולל מקבוצות מיעוט את זכותן להגדרה עצמית תרבותית במישור התת-מדינתי, וכן אינו גורע מן ההסדרים הקיימים המכירים בייחודן של קבוצות מיעוט.

באשר לסעיף 4 לחוק יסוד: הלאום, המתייחס למעמדן של השפה העברית והשפה הערבית במדינה, נפסק כי סעיף זה מבקש לעגן כנורמה חוקתית וכאחד מערכי היסוד של מדינת ישראל, את היותה של השפה העברית שפת המדינה, ולשקף בכך את עליונותה ביחס ליתר השפות המדוברות בה. עם זאת, הגשמתה של תכלית זו אינה כרוכה בפגיעה במעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. ניתן וראוי לפרש את סעיף 4 כך שלצד היותה של השפה העברית שפתה העיקרית של המדינה, לשתי השפות - העברית והערבית - מעמד רשמי. כמו כן, הוראת סעיף 4(ג) לחוק היסוד מוסיפה ומבהירה כי לא ניתן לפגוע במעמד הקיים של השפה הערבית, ואין בה דבר השולל את המשך פיתוחה וקידומה של שפה זו במרחב הציבורי במדינה.

באשר לסעיף 7 לחוק-יסוד, העוסק בעניין ההתיישבות היהודית, השופטת חיות דחתה את טענת העותרים, לפיה הסעיף פוגע פגיעה קשה בזכות לשוויון של מי שאינו משתייך ללאום היהודי, שכן הוא עשוי להכשיר אפליה בהקצאת קרקעות. כפי שנפסק, יש לפרש את חוקי היסוד בראייה רחבה כך שכל הוראה חוקתית חדשה מצטרפת לחוקי היסוד הקיימים. לפיכך, יש לפרש, ככל הניתן, את סעיף 7 לחוק היסוד באופן העולה בקנה אחד עם סעיפים 2 ו-4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהם מעוגנת הזכות החוקתית לכבוד וממנה נגזרת הזכות החוקתית לשוויון. הערך בדבר התיישבות יהודית אינו משמיע בהכרח פגיעה בשוויון. מבחינה מושגית ניתן להנהיג מדיניות שוויונית ביחס להקצאה ולחלוקה של קרקעות המדינה, מבלי לפגוע באופייה של המדינה כמדינה יהודית הרתומה להגשמת המפעל הציוני.

יצוין כי כב' השופט ג'ורג' קרא היה בדעת מיעוט וסבר כי חוק-יסוד: הלאום שולל את המאפיינים הגרעיניים של המדינה כמדינה דמוקרטית, באופן המצדיק את התערבותו של בג"צ. לדעתו, למרות הרטוריקה של "השבת איזון" ו"יצירת סימטריה חוקתית", הלכה למעשה התכלית של חוק הלאום היא מפלה ומדירה את האזרחים הלא-יהודים, תוך יצירת העדפה של ערכי המדינה כמדינה יהודית על פני ערכיה כמדינה דמוקרטית. בנוסף, חוק הלאום כולל את הזכות להגדרה עצמית לאומית של העם היהודי, אך הוא אינו מתייחס לעקרונות המגנים על זכויותיהם של המיעוטים בישראל ובאופן זה, אינו מבטא את הזיקה שבין המדינה לבין כלל אזרחיה. יתר על כן, חוק הלאום אינו מתייחס או מכיר מפורשות במחויבות של המדינה לעקרון השוויון, כעקרון דמוקרטי בסיסי. לפיכך, כב' השופט קרא סבור כי התעלמותו המוחלטת והלעומתית של חוק הלאום, בשונה מחוקי יסוד אחרים, מ"נוסחת האיזון" המקובלת של מדינה יהודית ודמוקרטית, מהמיעוטים במדינת ישראל ומהשוויון היא השמטה מוכוונת מטרה שתכליתה לפגוע בדמוקרטיה ובעיקרון השוויון.

בג"צ 5555/18