בית משפט השלום דחה תביעת מטופלת שעברה ניתוח הגדלת חזה, נגד ד"ר קליין, בעילת רשלנות רפואית. נקבע כי לא נמצא כי פעולות הרופא לקו ברשלנות. המטופלת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה עילותיה - לא לעניין הניתוח הראשון, לא באשר לפעולות הניקוז ולא באשר לניתוח השני.
בפנינו תביעה לנזק גוף בעילה של רשלנות רפואית בקשר לניתוח קוסמטי להגדלת שדיה של התובעת. התובעת הגישה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות ניתוח קוסמטי להגדלת שדיה, שנערך במרפאת ד"ר קליין בשנת 2005 וכן בעקבות ניתוח להחלפת השתלים שנערך בבית החולים אסף הרופא בשנת 2010. ד"ר קליין הינו רופא מומחה לכירורגיה פלסטית ועוסק בעריכת ניתוחים פלסטיים. תביעת התובעת מבוססת על עילת הרשלנות- הן לעניין הניתוח הראשון והן לעניין הניתוח השני, שכתוצאה ממנה נגרמה לתובעת על פי הנטען נזק גופני וסבל רב. כן מעלה התובעת טענות באשר להיעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה אשר מתמקדות בניתוח הראשון.
התובעת טענה כי בחלוף חמש שנים מהניתוח הראשון, השד השמאלי שלה גדל והתרחב. הרופא ביצע פעולת ניקוז נוזלים בשדה השמאלי של התובעת, אשר הסבה לה סבל רב. בשל הישנות המקרה פעמים נוספות נדרשה התובעת להגיע לפעולות ניקוז נוספות ורק לאחר מספר פעולות ניקוז הוצע לתובעת לערוך ניתוח להחלפת השתלים. הניתוח בוצע בבי"ח אסף הרופא ולאחריו המשיכה לסבול מכאבים. התובעת טענה כי הרופא לא גילה לה את המידע המלא על אודות הניתוח והסיכונים הכרוכים בו, וכי השתיל בגופה שתל קרוע אשר גרם לצמיחתו המעוותת של השד השמאלי.
הרופא טען מנגד כי לא הייתה כל התרשלות בהכנת התובעת לניתוח ובמסירת המידע המלא לגביו. לתובעת נמסרו דפי הסבר מפורטים על הניתוח ועל הסיכונים השונים שבוע ימים לפני הניתוח. נטען גם כי הניתוח שנערך נעשה בהתאם לפרקטיקה המקובלת, עבר בהצלחה וכי לא נגרם או נותר בעטיו כל נזק גוף בניגוד לטענת התובעת. בנוסף, הניתוח השני להחלפת השתלים נערך בבית החולים אסף הרופא לבחירת התובעת, וכי גם במסגרת ניתוח זה לא ניתן למצוא כל רשלנות בהתנהלותו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת ע' קצבוי קבעה כי התובעת לא הוכיחה תביעתה וכי לא נמצא כי פעולות הרופא לקו ברשלנות. מספר טענות עיקריות הועלו על ידי התובעת נגד הרופא בכתב התביעה ובחוות הדעת שצורפה לו: האחת כי התרשל בעריכת הניתוח הראשון עת השתיל בגופה של התובעת שתלים פגומים. השנייה, כי לא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לניתוח ולסיבוכים שלבסוף התממשו בגופה, ולבסוף כי הרופא התרשל שעה שערך לתובעת ניקוזים מרובים והסב לה סבל ועוגמת נפש תחת בדיקה של מקור הסיבוך ועריכת ניתוח מוקדם יותר להחלפת השתלים. באשר לניתוח השני הועלו בחוות הדעת טענות הנוגעות לגודל השתלים שהושתלו אצל התובעת, ובאשר לבחירת הרופא להחליף את השתלים בשני שדיה של התובעת ולא את השתל "הפגום" בשד השמאלי. בנוסף הועלו טענות באשר לפגיעה עצבית בחזה של התובעת המגבילה את תנועותיה. מומחה התובעת לא קבע לאיזה מהניתוחים מיוחסת הפגיעה העצבית הנטענת. במשך כחמש שנים לאחר הניתוח לא סבלה התובעת ממיחושים או תופעות כלשהן הקשורות לניתוח או למראה שדיה בעקבות הניתוח, והלכה למעשה לא גילתה כל סימן של העדר שביעות רצון מתוצאות הניתוח. הצדדים חלוקים בראש ובראשונה על הסיבה להתנפחות השד, כאשר התובעת מבקשת לייחס את התופעה ממנה סבלה להתרשלותו של הרופא בעריכת הניתוח הראשון. הרופא, לעומת זאת, מציב הסבר רפואי סדור וסביר לתופעה ממנה סבלה התובעת. על פי חוות הדעת של ד"ר יעקב גולן שהוגשה מטעמו, מדובר בתופעה הנקראת: "סרומה מאוחרת" - הצטברות נוזלים בשד בתוך הכיס בו מונח משתל הסיליקון, אשר מופיעה זמן רב לאחר הניתוח ואין קשר בין איכות השתלים או טענה על קרע אפשרי בשתלים לבין הופעת הסרומה המאוחרת. גם פרופ' אולמן, אשר נתן חוות דעת מטעם צד ג'-מדינת ישראל, הסביר בחוות דעתו כי התופעה ממנה סבלה התובעת כחמש שנים לאחר הניתוח הראשון, הינה "סרומה מאוחרת", וכי פעולותיו של הרופא בתגובה להופעת הסיבוך הינן פעולות מקובלות שאין למצוא בהן פסול. ודוקו- לצד ג, בניגוד לרופא, אין על פניו אינטרס לשלול את האפשרות כי התרשל בניתוח שערך לתובעת בשנת 2005 שכן המדינה -בית חולים אסף הרופא, נכנסה לתמונה רק בניתוח שנערך בשנת 2010 להחלפת השתלים. בכל זאת מצא לנכון פרופ' אולמן להבהיר כי התופעה ממנה סבלה התובעת הינה תופעה ידועה, וכי אין בה כדי להעיד על התרשלות המנתח שערך את הניתוח הראשון במסגרתו הושתלו השתלים. בסופו של יום לא הוצגו תזות קל וחומר כי לא הוצגה ספרות רפואית, התומכת בטענה כי התנפחות השד נגרמה כתוצאה משתל קרוע או פגום. חשוב מכך - מומחה התובעת, ד"ר דביר, לא סתר את האפשרות כי מדובר בתופעה נטולת הסבר של ממש.
לגופם של דברים נקבע כי מומחה הנתבע כמו גם מומחה צד ג' והעדה מטעם צד ג', הבהירו בחוות דעתם מהי התופעה ממנה סבלה התובעת, הבהירו כי מדובר בסיבוך נדיר אך מוכר של הניתוח שאותו עברה, והבהירו כיצד תופעה זו עולה בקנה אחד עם נסיבות המקרה ועם העובדה כי לא אירע דבר במשך חמש שנים ממועד השתלת השתלים במסגרת הניתוח הראשון. מנגד, מומחה התובעת לא הצליח במסגרת החקירה הנגדית שנערכה לו לבסס את קביעתו בחוות הדעת כי מקור התופעה ממנה סבלה התובעת הייתה קרע בשתל. קבע כי הרופא הוכיח כי התופעה ממנה סבלה התובעת בחלוף 5 שנים לאחר הניתוח הראשון הינה תופעה הנקראת – "סרומה מאוחרת", תופעה נטולת הסבר רפואי ברור שאינה קשורה להתנהלותו במהלך הניתוח הראשון ולאיכות השתלים. טענת התובעת כי הושתלו בגופה שתלים קרועים הופרכה ונשללה באופן חד משמעי על ידי מומחי הצדדים, ובהם מומחה התובעת עצמה.
יתרה מזו נקבע כי הרופא אף לא התרשל באופן טיפולו בתובעת לאחר העלאת תלונותיה על התנפחות השד. קביעת המומחה מטעם התובעת כי הניקוזים שנערכו לתובעת נערכו ללא בדיקות מקדימות שישללו קיומה של בעיה בשתלים, לא הוכחה, והמומחה אף שב בו מקביעתו זו לאחר שהוצג לו התיעוד הרפואי הרלוונטי. מהרישומים שהוצגו על ידי הרופא, עולה כי עם הגעתה של התובעת למרפאתו היא נבדקה על ידו ולאחר מכן נתבקשה להגיע לביקורת בחלוף שבוע. משתלונותיה נמשכו, הורה לתובעת להתחיל בטיפול תרופתי מתאים. רק לאחר מכן משנוכח כי הטפול התרופתי אינו מסייע בהורדת הנפיחות, וכי התובעת ממשיכה לסבול מאותה התופעה, פעל לנקז את הנוזל משדה השמאלי. בנסיבות אלו לא ניתן לראות ברופא כמי שפעל בחופזה לניקוז הנוזלים ואף לא ניתן לומר כי הסב לה סבל מיותר משהתמהמה בהפנייתה לניתוח להוצאת השתלים.
זאת ועוד, נקבע כי אף טענת התובעת להיעדר הסכמה מדעת לא הוכחה. על פי הנטען, במסגרת ההסבר שניתן לה בפגישת הייעוץ, לא צוין באזניה שישנה אפשרות שתסבול מהתופעות מהן סבלה בחלוף מספר שנים. עיון בטפסי ההסכמה עליהם חתמה התובעת מעלה כי אין מדובר בטופס הסכמה סטנדרטי בו מצהירה התובעת על כי הוסברו לה הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בניתוח. מדובר בשורה של מסמכים הכוללים הסברים מפורטים על אודות הניתוח אותו עתידה התובעת לעבור, אפשרויות הבחירה שיש לתובעת והסיכונים המפורטים הרבים. כמו כן, השלכות הסיבוכים הללו הכוללים את הרחבת השד באופן מוגזם, עיוותים, צורך בניתוח להחלפת שתלים וכיו"ב. הסיכונים מפורטים במספר טפסים וקיימת חזרה על פירוט הסיבוכים והסיכונים לאורך הטפסים. ודוקו- התובעת נדרשה לחתום על כל אחד מהעמודים של טפסי ההסכמה. אך חשוב מכך- התובעת טענה טענות רבות לגבי האופן שבו הוחתמה על הטפסים בעת פגישת הייעוץ, אולם על אף שלפגישת הייעוץ התלוותה אליה מלווה, התובעת לא זכרה אם מדובר בבתה הבכורה או בחברה, לא טרחה לצרף לתצהיריה עדות מטעם מי מהמלוות.
בנוסף לאמור נקבע כי כל טענות התובעת באשר לניתוח השני הופרכו אף הן ויש לדחות אף את הטענה כי הניתוח שנערך על יד הרופא גרם לה לנכות צמיתה כלשהי. המומחה מטעמה קבע נכות המתבססת על הגבלה בתנועה ועל כאבים, מבלי לבסס קביעתו על בדיקות עזר כלשהן, או על תיעוד רפואי רלוונטי, אלא אך ורק על דבריה של התובעת. נראה כי המבקש לקבוע נכות בתחום האורתופדיה צריך למצער לבחון קיומן של מסמכים רפואיים נוספים בתחום זה, להתייחס אליהם וליתן דעתו לשאלת הקשר בינם לבין תלונותיה של התובעת. הימנעותו של המומחה מלעשות כן מעידה על כי קביעותיו בתחום זה אינן בתחום מומחיותו, ואינן נתמכות בעל ממצאים ובדיקות רלוונטיות. בנוסף לאמור לעיל יש לציין כי בסופו של יום תלונותיה של התובעת לעניין הניתוח השני שנערך לה מתמצות בטענות הנובעות לגודל השתלים שהושתלו ולהחלפת שני השתלים חלף שתל אחד בלבד. טענות אלו נדחו. כפי שציין מומחה התובעת עצמה, לתובעת אין טענות באשר להצלחת הניתוח מהפן האסתטי. נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי הרופא התרשל גם בעריכת הניתוח השני. טענות המומחה בדבר השתלת שתלים גדולים מהנדרש והחלפת שני השתלים תחת החלפת השתל הפגום בלבד זכו למענה רפואי מקצועי הגיוני וסדור.
לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה. נקבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה עילותיה - לא לעניין הניתוח הראשון, לא באשר לפעולות הניקוז ולא באשר לניתוח השני.
