ביהמ"ש המחוזי יישם הלכה שניתנה בבית המשפט העליון וקבע כי בתביעה לצו מניעה בקניין רוחני יש לבחון את שווי התובענה ושוויו של צו המניעה המבוקש. בנסיבות העניין התובע לא עמד בנטל להראות כי השווי עולה על תקרת סמכותו של ביהמ"ש השלום או כי לא ניתן להעריך את השווי, ולכן נקבע כי הסמכות לדון בתביעה היא לבימ"ש השלום.
ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט רמי אמיר) נתן החלטה בשאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה בקניין רוחני שהתבקש בה, בין היתר, צו מניעה קבוע. בכתב התביעה טען התובע כי יצר חוברות העוסקות בהתמכרויות של בני נוער ברשת האינטרנט, וכי הנתבעים הפיקו במשותף ערכות אשר בחלקן כוללות את המבנה והתכנים של יצירות התובע, תוך הפקת יצירות נגזרות, וכי בכך הם הפרו את זכויותיו של התובע. בהתאם לכך, התובע ביקש צו הצהרתי כי הוא בעל זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירות נושא התביעה. עוד ביקש צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש ביצירות המוגנות של התובע ובכל יצירה נגזרת או פיתוח שלהן, וכן צו עשה המורה לנתבעים לוודא כי שמו של התובע מופיע בכל מקום בו נעשה שימוש באותן יצירות. לצד זאת, ביקש התובע גם מתן חשבונות וסעד של פיצויים, כאשר לטענתו אין הוא יכול לאמוד בשלב זה את הנזק שנגרם לו, אך שיעורו אינו קטן מסך של מיליון ש"ח. התובע עתר לקבל פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכות היוצרים בסך 450,000 ש"ח, פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת הזכות המוסרית בסך 450,000 ש"ח, סך של 50,000 ש"ח בשל רשלנות והפרת חובות חקוקות, וכן סך של 50,000 ש"ח בגין התעשרות שלא כדין. בפרק העובדות המקנות סמכות לבית המשפט, כנדרש לפי תקנה 11(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סד"א 2018"), טען התובע כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעה לאור נושא התובענה, הואיל והבקשה לצו מניעה מקנה לו סמכות שיורית לפי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט.
ביהמ"ש הורה לתובע להשיב לעניין סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה, וזאת, בין היתר, בשל הפירוט הדל שניתן לכך בכתב התביעה. בתשובתו טען התובע, כי היקף ההפרות גדול מאוד, וכי שווי ההכנסות מהיצירות עולה על הסכום המינימלי הנדרש לקניית סמכות בבית המשפט המחוזי. כמו כן, טען התובע כי את שווי הסעד הכלכלי בעניין הזכות המוסרית קשה לאמוד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי כי על פי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, מקום שמדובר בתביעה שעילתה בקניין רוחני, ואשר אחד מהסעדים המצויים בה עולה על תקרת סמכותו של בית משפט השלום - תיגרר כל התביעה על כל סעדיה לבית המשפט המחוזי. בעבר, נהגו בתי המשפט פעמים רבות לראות בסעד של צו מניעה בקניין רוחני כסעד שאינו ניתן להערכה כספית, וככזה הוא היה גורר את כל התביעה לסמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 40(4). ואולם, בפסק דין שניתן בביהמ"ש העליון בעניין רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד, מיום 7.5.20, צומצמה תחולתו המעשית של סעיף 40(4). על פי הלכת גבריאל, לא כל תביעה בקניין רוחני, שמתבקש בה צו מניעה קבוע, נתונה לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, אלא יש לבחון בכל מקרה ומקרה באופן קונקרטי את שווי התובענה ואת שוויו של צו המניעה שהתבקש. כאשר שוויו של צו המניעה לא ניתן להערכה, ניתן לקבוע שהסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, במקרים בהם ברור על פניו ששוויו של צו המניעה עולה על תקרת סמכותו של בית המשפט השלום, גם אז נתונה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי. ואולם לא כך הוא, כאשר שוויו של צו המניעה נמוך מתקרת סמכותו של בית משפט השלום. כמו כן, כפי שנקבע בעניין גבריאל הנטל בעניין זה מוטל על התובע, ועליו להביא פירוט בעניין זה כבר בכתב התביעה. לעניין זה, ציין ביהמ"ש שהדבר נכון ביתר שאת, לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סד"א 2018 שהטילו על התובע חובה מפורשת לפרט מהן העובדות המקנות לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה שהוגשה בפניו.
ביהמ"ש המחוזי יישם את האמור בהלכת גבריאל וקבע כי במקרה דנן התובע לא נתן כל פירוט בכתב התביעה ביחס לעובדות המקנות סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי, והסתפק בטענה הכללית כי צו המניעה מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית. התובע לא טען דבר ביחס לשווי התובענה ולשווי צו המניעה, ולא טען דבר ביחס לשווי היצירות המפרות לטענתו. התובע אף לא טען בכתב התביעה, כי לא ניתן להעריך את שווי צו המניעה, ולא פירט כל עובדות לתמיכה בטענתו זו. יתרה מכך, התובע אף לא פירט דבר ביחס לשווי החוברות שהוא יצר והפיק, באופן שאולי היה מסייע להעריך את שווי התובענה, וזאת על אף שמידע זה מצוי ברשותו. לפיכך, ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להראות כי שווי התובענה עולה על תקרת סמכותו של בית משפט השלום, או כי לא ניתן להעריך את שוויו של צו המניעה, ולכן לא עמד בנטל להראות שהתביעה נגררת לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 40(4) לחוק. זאת ועוד, גם בהודעתו של התובע ביחס לסמכות העניינית אין כדי ללמד ששווי התובענה או צו המניעה עולה על תקרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום.
עוד ציין ביהמ"ש המחוזי כי הסעד הכספי המבוקש בתובענה אינו חורג מתקרת סמכותו של בית משפט השלום, ואין הוא מתקרב לחרוג מכך, שכן מדובר בסכום כולל של 1,000,000 ש"ח בלבד, וזאת בהתייחס לכל מרכיבי הפיצויים, הנזק וההתעשרות הנטענים בתביעה. בהתאם להלכת גבריאל, הסעד הכספי המבוקש מהווה אינדיקציה לשווי הנושא, לרבות לשוויו של צו המניעה, ובוודאי שהוא יוצר חזקה שבעובדה המעבירה את הנטל לסתור זאת לכתפי התובע. לפיכך, במצב דברים זה, שוויו הכולל של נושא התובענה ושל הסעדים המבוקשים בה אינו חורג מתקרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום. אשר על כן, סעיף 40(4) כפי שהתפרש בעניין גבריאל, אינו מביא את התובענה לגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, והסמכות לדון בה נתונה לבית משפט השלום.
לאור האמור לעיל הורה ביהמ"ש המחוזי, מכוח סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט השלום במחוז מרכז.
ת"א 46992-05-21
