שר החינוך החליט שלא לקבל את המלצת הוועדה להעניק את פרס ישראל לפרופ' גולדרייך, וזאת בשל התבטאויותיו והשקפותיו. בג"צ התערב בהחלטה וקבע כי פרס ישראל יינתן על סמך שיקולים מקצועיים בלבד, וניתן לשקול שיקולים חיצוניים שאינם נוגעים לעשייתו המקצועית של המועמד רק במקרים חריגים וקיצוניים.
ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה, חקר מדעי המחשב (להלן: "ועדת השופטים"), החליטה פה אחד, בחודש פברואר 2021, להעניק את פרס ישראל בתחום זה לפרופ' עודד גולדרייך. החלטת הוועדה לא אושרה על ידי שר החינוך דאז, יואב גלנט, אשר סבר כי פרסומים ועצומות שעליהם חתם פרופ' גולדרייך בעבר מלמדים על תמיכתו בתנועת החרם על ישראל (BDS). כך, למשל, חתימתו על עצומה משנת 2019 שקוראת לפרלמנט הגרמני לבטל את ההכרה בתנועת ה- BDSכתנועה אנטישמית, וכן חתימתו על עצומה בנוגע לאוניברסיטת אריאל משנת 2021 - שבה יש קריאה לאיחוד האירופי שלא להעניק לגיטימציה למוסדות אקדמיים ישראליים הפועלים בהתנחלויות לא חוקיות בשטחים.
בעקבות כך, הגישה ועדת השופטים לבג"צ עתירה שבה התבקש להורות לשר החינוך ליתן טעם מדוע לא יוענק פרס ישראל לפרופ' גולדרייך. על פי עמדת הוועדה, אין להביא בחשבון את התבטאויותיו והשקפותיו של מועמד בהחלטה על התאמתו לפרס ישראל, אלא אם כן מדובר בדברים פליליים. לעומת זאת, שר החינוך טען בעתירה כי "תרומתו של גולדרייך למדינה באמצעות מחקריו "מתקזזת" אל מול פעילותו להחרמת מוסדות מחקר ישראליים, המחלישה את האקדמיה הישראלית ופוגעת בחוסנה של מדינת ישראל" וכי גם אם פרופ' גולדרייך אינו תומך בתנועת ה-BDS, הרי ש"מעשיו תומכים בתנועה ומבטאים ניסיון לפעול למתן לגיטימציה עבורה". היועץ המשפטי לממשלה סבר כי יש מקום להיעתר לעתירה ולהורות על אישור המלצת ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל לפרופ' גולדרייך.
כל שופטי בג"צ קבעו פה אחד כי החלטת שר החינוך לדחות את המלצת ועדת השופטים להעניק לפרופ' גולדרייך את פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב, אינה יכולה לעמוד ויש להורות על ביטולה. עם זאת, באשר לתוצאה האופרטיבית של ביטול החלטת השר נחלקו השופטים: השופטים סולברג ווילנר החליטו בדעת רוב להחזיר לשרת החינוך את בחינתה של המלצת הוועדה בנוגע להענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך על מנת שתשוב ותשקול אם לאשר המלצה זו. זאת, בניגוד לדעתו החולקת של השופט עמית כי יש להורות על הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך.
השופט עמית קבע בפסק דינו כי פרס ישראל ניתן בשל הישגים מקצועיים כאשר לחברי הוועדה יש את המומחיות הנדרשת להחליט מי ראוי לקבל את הפרס. השיקולים שעל ועדות הפרס לשקול הם שיקולים מקצועיים טהורים. לעומת זאת, ככלל, להתבטאויות של מועמדים לפרס ישראל בנושאים שאינם נוגעים לתחום המקצועי שבגינו הם זוכים בפרס, אין מקום במערך השיקולים שעל ועדות הפרס לשקול, גם אם מדובר בהתבטאויות מקוממות וקיצוניות ושנויות במחלוקת. עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שייתכנו התבטאויות מפי מועמד לפרס שחומרתן כה חריפה וקיצונית עד כי לא ניתן יהיה להתעלם מהם. השופט עמית מוכן היה להניח כי קריאה מצד איש אקדמיה ישראלי לחרם על מדינת ישראל או לחרם על האקדמיה במדינת ישראל, יכולה להיכנס בגדר המקרים הקיצוניים והחריגים שבהם ניתן להתחשב בשיקול "חיצוני" לשיקולים המקצועיים. ואולם, הואיל ופרופ' גולדרייך הצהיר חזור ושוב כי אינו תומך ב-BDS ומאחר שחלק מהמכתבים והעצומות נחתמו מספר שנים לפני חקיקתו של חוק החרם, לא מתקיימת עילה שלא לאשר את המלצת ועדת השופטים להעניק לו את הפרס. השופט עמית הוסיף וקבע כי הפרס הוא ממלכתי אך אינו אמור לשקף קונצנזוס של הציבור. החלטתו של שר החינוך חרגה מאמות המידה שהותוו בפסיקה וממכלול ההסדרים הנוגעים לפרס ישראל. התחשבות בשיקולים חיצוניים בבחירה בזוכה בפרס ישראל שמורה לנסיבות קיצוניות וחריגות במיוחד, וזה אינו המקרה שלפנינו.
השופט סולברג ציין כי השיקול המרכזי והעיקרי בבחירת זוכה לפרס ישראל, נוגע למידת הצטיינותו ותרומתו המקצועית, כאשר לעומת זאת אישיותו המלבבת או נועם הליכותיו אינם עומדים למבחן. עם זאת, ובהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לשקול, במקרים החריגים המתאימים, גם שיקולים 'חיצוניים' שאינם נוגעים למידת המצוינות של מקבל הפרס. לעמדת השופט סולברג, גם חרם כלפי אדם או מוסד מסוים (ולא רק חרם על מדינת ישראל או על האקדמיה במדינת ישראל) עשוי לעלות כדי מקרה חריג, שיש בכוחו לאפשר התחשבות בשיקולים 'חיצוניים'. ואולם, במקרה דנן בחר שר החינוך לפעול בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שלפיה רק במקרים חריגים וקיצוניים ניתן יהיה לשקול אותם שיקולים 'חיצוניים', שאינם נוגעים למידת תרומתו ומקצועיותו של הזוכה. במסגרת החלטתו הוא הפך את החריג לכלל, והחיל הליך דו-שלבי על בחירת הזוכה - שלב מקצועי ושלב ערכי - תוך מתן משקל רב לשיקול הערכי. לפיכך, אין מנוס מלהשיב את העניין אל שרת החינוך, על מנת שתבחן את ההחלטה פעם נוספת, והפעם בהתאם להלכה הפסוקה.
השופטת וילנר קבעה כי בבחינת מועמדותו של אדם לזכייה בפרס ישראל, הכלל הוא כי יישקלו רק תרומתו וסגולותיו המקצועיות של המועמד. בחינתם של שיקולים מקצועיים מעין אלה נתונה כל כולה לשיקול דעתם של חברי ועדת הפרס, המומחים בתחום הנדון, ושר החינוך ימעט עד מאד מהתערבות בהמלצותיהם. מתן משקל לשיקולים "חיצוניים", כגון סוגיות חברתיות-ערכיות אשר אינן נוגעות לעשייתו המקצועית של המועמד לפרס ישראל, הוא אך בבחינת חריג שבחריג לכלל המתואר, אשר שמור למקרים נדירים וקיצוניים ביותר. במקרה דנן, בהחלטת השר ניתן משקל שווה ערך (אם לא למעלה מכך) לשיקולים "חיצוניים" אלה, לצד השיקולים המקצועיים הנבחנים על ידי חברי ועדת הפרס. בתוך כך, אף הרחיב שר החינוך את שיקול הדעת הנתון לו בפיקוח על החלטות הוועדה, ולמעשה הפך עצמו לגורם נוסף השוקל באופן מובחן את עמידתו של מועמד לפרס ב"תנאי התרומה למדינת ישראל". לפיכך, יש להחזיר את הדיון במקרה הזה אל שרת החינוך על מנת שתשוב ותבחן את המלצתה של ועדת הפרס במסגרת אמות המידה שהותוו לשם כך בפסיקתו של בית המשפט.
