בית המשפט המחוזי בהחלטה חריגה הקל בעונשו של לוחם הלום קרב שהורשע בהחזקת הרואין. נקבע כי לאור נתוני השיקום הטובים והסיכוי הממשי "להשיב" לחברה מכור לסמים שקיים בעניינו סיכוי של ממש שיצליח להשתקם ובכך להפוך לאזרח מן השורה, ראוי במקרה זה לסטות ממתחם הענישה מטעמי שיקום.
זהו גזר-דין בעניינו של הנאשם, א', הסובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי כלוחם, אשר הורשע בהתאם לכתב-אישום מתוקן בגדרו של הסדר-טיעון, בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בניגוד לסעיף 7(א) ו- (ג) לחוק העונשין. העבירה הנ"ל נעברה, לפני כמעט ארבע שנים וגזר-הדין ניתן רק כעת. הנאשם, הורשע בהחזקה של סם מסוג הרואין שלא לצריכתו העצמית וללא היתר כדין.
.המדינה עמדה על כך שאמנם עסקינן בהחזקה ולא בסחר סמים. עם זאת, צוין כי יש להעניק לסוג הסם הקטלני שנתפס-הרואין- ומשקלו חומרה יתרה. הומלץ על קביעת מתחם ענישה הנע בין 3 ל- 5 שנות מאסר.
הנאשם טען כי יש לו "רקורד" צבאי מרשים ביותר וכי הוא סובל מפוסט טראומה לא מאובחנת ולא מטופלת מתקופת הצבא. בחוות דעת פסיכיאטרית הנאשם אובחן כסובל מהפרעה פוסט-טראומתית כרונית מלווה בתסמינים דיכאוניים כתוצאה מחשיפה לאירועים שלהם נחשף בשירותו הצבאי. כל אלו הובילו אותו לשימוש בסמים ולהחזקתם.
כב' השופט א' לוי פסק כי המעשים שבעשייתם הורשע הנאשם הם חמורים. הוא החזיק ברשותו כמות בלתי מבוטלת של סם קשה וממכר. הטעם להשהיה בגזירת הדין נעוץ בנסיבותיו המיוחדות של הנאשם, אשר חייבו, לפסוע במשעולי השיקום ובמסילותיו חרף מהמורות רבות אשר ניצבו בדרך. נעשה ניסיון רציני להחזיר את הנאשם להלך בדרך המלך, בה צעד עובר לשירותו הצבאי, לחדור את שריון-הקשיחות, שעטה עליו הנאשם, ככל הנראה תסמין של ההפרעה הפוסט-טראומתית שממנה הוא סובל, ולבסוף, להענישו בגין מעשה העבירה שאותו ביצע, באורח אשר יביא בחשבון את מניעיו בביצוע המעשה, את המצב הנפשי הקשה המלווה אותו מזה שנים ואת מאמציו הכנים לפרוץ את "מסך הלם-הקרב", בו היה נתון כדי לחזור לחברה כאזרח תורם ומועיל - ולא כעבריין, המשתמש בסמים ואולי אף מספק סמים לזולתו. גישתם של בתי-המשפט כלפי העוסקים בסמים קשים, הן אלו הסוחרים בהם הן אלו המחזיקים בהם שלא לצריכה עצמית, היא בלתי-מתפשרת וקובעת כלל של הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופות ממושכות מטעמים של הרתעה, גמול והלימה. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מכך, שמדובר במקרה יוצא דופן, שבמסגרתו נבחן עניינו של נאשם יוצא דופן, אשר לגביו ניתן לומר בבירור ובאורח חד משמעי, כי הוא בעל סיכוי ממשי להשתקם שיקום מלא ומוחלט. הנאשם כאן הוא אף יוצא דופן באשר הידרדרותו לביצוע מעשה הפשע בו הורשע כאן קשור קשר בל יינתק לטראומה בלתי פתורה אותה הוא גורר עמו משירותו הצבאי כלוחם. במובן זה קיים אינטרס חברתי משמעותי לחלצו מעולם הפשיעה, בפרט על רקע מסלול חייו הלא פשוט ועברו הנקי.
בהמשך לאמור, נקבע כי בנסיבות מעין אלו, גזירת הדין מציבה דילמה בפני בית המשפט שהינה האם ניתן להקל הקלה מופלגת בדינו של מי שעבר עבירה חמורה למדי לנוכח סיכויי שיקום טובים שמא יש לעמוד על ענישה הולמת מרתיעה ומוחשית. העיקרון המנחה בענישה הוא ההלימה – שימור יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש המוטל עליו ומידתו. עובר לקביעת העונש, יש לקבוע מתחם עונש הולם, מתוך התחשבות בערך החברתי בו פגע המעשה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 ט לחוק). לאחר קביעת המתחם וככל שבית-המשפט לא מצא לנכון לסטות הימנו מטעמים של שיקום, ייקבע העונש המתאים לנאשם בשים לב לנסיבותיו האישיות, הללו שאינן קשורות בביצוע העבירה. על הערכים החברתיים שבהם פגעו מעשיו של הנאשם אין צורך להכביר מילים. עבירות מסוג זה פוגעות בערכים שעניינם שמירה על חיי-אדם, על בריאות-הציבור ועל רווחתו. נוכח אופי הסם, שאותו החזיק הנאשם, כמותו ודרך החזקתו ראוי לקבוע, כי מידת הפגיעה בערכים הללו, מהותית. ככלל, מדיניות הענישה בכגון דא מחמירה. בית-המשפט העליון עמד לא פעם על הצורך למגר את תופעת הפצת הסמים המסוכנים ועל הצורך להחמיר בענישת מעשים אלה.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי באשר לנסיבות ביצוע העבירה, הנאשם נתפס כשהסמים ברשותו, כך שחלקם חולקו ל- 13 שקיות. מכאן, שמעשיו היו מתוכננים. בנוסף, חלקו בביצוע העבירה שיוחסה לו בלעדי. כתוצאה מביצוע המעשה עלול היה להיגרם נזק גדול בשים לב לאופי הסמים ולכמותם. בפועל, לא נגרמו נזקים כתוצאה מהמעשה. הנאשם עשה את שעשה על רקע התמכרותו לסמים ורצונו, ככל הנראה, להשיג "כסף קל" כדי לממן סמים, שבהם השתמש. הנאשם הבין את חומרת מעשיו ויכול היה וצריך היה להימנע מלבצע את המעשים. עם זאת, ברי כי את השלכות-הרוחב החמורות, הכרוכות במעשיו יש לבחון גם על רקע מצבו הנפשי, הלם-הקרב הלא מטופל המלווה אותו מזה שנים ארוכות, משפיע ופוגע בכל היבט אפשרי של חייו. משכך, ראוי לקבוע את מתחם העונש ההולם נע בין שנתיים לבין ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. עיקר הדילמה שמולה ניצב בית המשפט בעניינו של הנאשם כאן נוגעת לאפשרות להתחשב בסיכוייו הטובים של הנאשם להשתקם כמשקל נגד לחומרת מעשי העבירה שבהם הורשע. נקבע כי קיים גם קיים סיכוי של ממש, ואף למעלה מכך, שהנאשם דכאן "ישתקם" במובנו של מונח זה בסעיף 40 ד(א) בחוק העונשין. לא בכדי חלפה תקופה בת ארבע שנים מאז הוגש כתב האישום בתיק זה, ועד למתן גזר הדין. תקופה זו, החריגה אליבא דכולי עלמא לניהול שלב קביעת העונש הושקעה בבחינת נסיבותיו המיוחדות ויוצאות הדופן של הנאשם ולא פחות מכך, בבחינת נכונותו ורצינותו בהתמסרות לתהליך שיקומי אשר יוציאו כליל ממעגל הפשיעה ויביא לקליטתו האפקטיבית בשוק התעסוקה מתוך הבעת מחויבות בלתי מתפשרת מצדו לחזור למוטב ולנהל אורח חיים נורמטיבי לעילא ולעילא. דומה שהיום, שנים ארוכות לאחר תחילתו של אותו תהליך אין באמת ספקות אמיתיים לאיש כי הנאשם נמצא במקום אחר לחלוטין; כי הוא נקי מסמים )ואפילו מכדורי שינה והרגעה שלהם נזקק בתחילה על רקע הלם הקרב שממנו סבל), כי הוא נחוש להשתלב בשוק התעסוקה ובפועל השתלב במקומות עבודה וביצע תפקידיו לשביעות רצונו המלאה של מעסיקו וכי הוא מודע ומתמודד טוב הרבה יותר עם ההפרעה הפוסט טראומטית שממנה הוא סובל. הנאשם עמד לאורך כל תקופת הטיפול בדרישות שהוצבו לפתחו בידי המסגרות השונות שבהן שולב. הנאשם צלח כברת דרך משמעותית. הוא התמיד בטיפוליו; שיתף פעולה והפגין אחריות מרשימה בשמירה על כללי ההליכים הטיפוליים אשר הוצבו לפניו. משאלו הם פני הדברים, נכון להיום בשלה העת לקבוע שאכן קיים סיכוי של ממש שהנאשם ישתקם. במובן זה, הנאשם הוכיח שראוי להפעיל בעניינו את מודל הענישה השיקומי, המצוי במסגרתו של סעיף 40 ד לחוק העונשין. ודוק, במסגרת המשפט הפלילי תכליתו של מודל הענישה השיקומי הוא לחולל שינוי בדרכיו של מבצע העבירה, על מנת להשיבו לחברה כאזרח, החיוני לה. במצב דברים זה ניתנת לבית המשפט האפשרות לחרוג ממתחם העונש ההולם – באותם מקרים שבהם קיים סיכוי של ממש שהנאשם ישתקם - ולהעדיף את עקרון השיקום על פני העיקרון המנחה בענישה, הלוא הוא עקרון ההלימה.
יתרה מזו נקבע כי אומנם אין להתעלם מכך שעניין לנו במי שעסק בסוג סם המהווה סכנה ממשית, הרואין, ובכמות שאינה מבוטלת. עם זאת, חרף חומרת המעשה, אין זה המקרה שבו על אינטרס הציבור להלום את חומרת המעשה ולהרתיע בענישה לגבור על הצורך לשקם את הנאשם. שיקומו של הנאשם משרת אף הוא את אינטרס הציבור במובנו הרחב ולא רק את האינטרס הצר של הנאשם. רקעו הנפשי, עברו הנקי, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות והדרך השיקומית יוצאת הדופן שאותה עבר, כמו גם החשש שמא הסטתו מדרך זו תשיבנו לדרך הפשע מטות את הכף בעניין זה. לסיכום, לאור נתוני השיקום הטובים והסיכוי הממשי "להשיב" לחברה מכור לסמים שקיים בעניינו סיכוי של ממש שיצליח להשתקם, ובכך להפוך לאזרח מן השורה, ראוי במקרה זה לסטות ממתחם הענישה מטעמי שיקום. בהתחשב במכלול האמור לעיל נמצא להטיל על הנאשם 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודת שירות, בניכוי ימי מעצרו בכליאה. זאת בהתחשב בקשיי הפרנסה הניכרים עימם מתמודד הנאשם, בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ובהפרעה הפוסט טראומטית, שממנה הוא סובל.
לאור האמור לעיל, על הנאשם הושתו 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודת שירות.
