שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > מעסיקה חויבה בפיצויים בסך 55,000 ₪ בשל יחס מפלה לעובד בעל מוגבלות רפואית

חדשות

מעסיקה חויבה בפיצויים בסך 55,000 ₪ בשל יחס מפלה לעובד בעל מוגבלות רפואית, צילום: getty images Israel
מעסיקה חויבה בפיצויים בסך 55,000 ₪ בשל יחס מפלה לעובד בעל מוגבלות רפואית
14/10/2021, עו"ד שוש גבע

בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעת עובד הסובל ממחלת קרוהן לפיצוי בגין הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשל סירובה של המעסיקה לבצע התאמה נדרשת מחמת מצבו הרפואי. נקבע כי החלופה שהציעה המעסיקה אינה עולה בקנה אחד עם שמירה על זכויות חוקתיות, כבוד האדם ופרטיותו של העובד, וזאת בניגוד לתכלית חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

בפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין הפרת זכות השימוע, פיצוי בגין הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ופיצוי בגין עוגמת נפש. התובע עבד בחברה המעסיקה משנת 2008 ועד לשנת 2016, עד לסיום יחסי העבודה. בשנת 2009 אובחן התובע כסובל ממחלת קרוהן שהינה מחלת מעי דלקתית כרונית. מחלתו כללה חסימות מעיים והתובע אושפז ונעדר ממקום עבודתו ימים רבים. מחלתו הייתה פעילה בעיקר, ואובחנה כמחלה סטטית דלקתית. בחודש יולי, בשנת 2016 פנה התובע אל מנכ"ל המעסיקה בבקשה לאישור חריג למימון הוצאות הנסיעה, עקב מגבלה רפואית בגינה הוא זקוק בתכיפות לחדר נוחיות. במסגרת בקשה זו ציין התובע שהגעה ברכב פרטי חלף נסיעה ברכב ההסעה, תאפשר לו ,עצירה במהלך הדרך לעבודה ובחזרה ממנה ,לצורך התפנות לנקביו. אולם, בקשתו נדחתה, והובהר לו כי הוא יכול לבקש מנהג ההסעה לעצור בכל רגע נתון ובכל מקום, בהתאם לרצונו ולצרכיו. בעקבות בקשה זו, שסורבה, יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לקיצם.

לטענת התובע, הוא פוטר שלא כדין, מבלי שנערך לו שימוע, ללא קבלת מכתב הזמנה לשימוע, ואף בלא שניתן לו מכתב פיטורים. לטענתו, פוטר ממניעים ושיקולים זרים ולא מקצועיים. לנוכח מחלתו, נאלץ להיעדר לעיתים תכופות לצורך אשפוז או בעקבות התקפים שחווה בעקבות מחלתו. לטענתו, המעסיקה שרצונה היה "להיפטר" ממנו ניצלה את העובדה שביקש סידור חלופי להסעה, עקב מצבו הרפואי, ודחתה את בקשתו במכוון, על מנת להביא להפסקת עבודתו. המעסיקה הפלתה אותו, והפרה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות עת שסירבה לבקשת ההתאמה שהעלה, ולא ביצעה התאמות נדרשות מחמת צרכיו המיוחדים.

המעסיקה דחתה את טענות התובע הן לגופן והן מהטעם שהתביעה לטענתה הוגשה בשיהוי ניכר, וכן, יש לדחותה מחמת התיישנות. תקופת ההתיישנות עומדת על שלוש שנים מיום שנוצרה העילה ומשכך, עילת התביעה התגבשה בעת מעבר המעסיקה למקום מושבה בבית שמש בשנת 2014, והתיישנה לאחר 3 שנים, בשנת 2017. לגופו של עניין נטען כי משהבין התובע כי אין בכוונתה להעלות את שכרו, החל לזלזל בעבודתו, ולהעדר ממקום העבודה מסיבות שונות ומבלי להודיע. לאחר מכן, פנה התובע בדרישה לאישור מימון חריגה למימון הוצאות נסיעה ברכב פרטי למקום העבודה, וזאת באצטלה של מגבלה רפואית. לשיטת המעסיקה, היענות לבקשתו מהווה הפלייה כלפי יתר העובדים. לטענתה, היא הבינה מהתנהלותו של התובע, כי ברצונו לסיים את יחסי העבודה בהסכמה.

כב' השופט א' אברהמי פסק כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. ההגדרה למה ייחשב כמוגבלות נמצאת בסעיף 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. סעיף 8 (א) ו- 8(ב) לחוק קובעים איסור על מעסיק להפלות בין עובדיו, מחמת מוגבלותם בין היתר, בתנאי עבודה ופיטורים. האיסור חל כל עוד העובד כשיר לביצוע התפקיד או למשרה הנדונים. הפלייה אסורה כוללת אי ביצוע התאמות הנדרשות מחמת צרכיו של אדם עם מוגבלות, אשר יאפשרו את העסקתו. הסייג הקיים שמקנה פטור למעסיק מחובת ביצוע התאמות כאמור, הוא קיומו של נטל בלתי סביר, בנסיבות העניין, המוטל על כתפי המעסיק בביצוע ההתאמה. הנטל להוכיח כי בוצעו התאמות כאמור מוטל על המעסיק. סעיף 3 לחוק, "העדפה מתקנת", מתיר מתן זכויות שונות לעובדים בעלי מוגבלות וקובע כי אין רואים בכך הפליה כלפי יתר העובדים.

מן הכלל אל הפרט נקבע כי התובע טען כי המעסיקה התעלמה מחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, והייתה אדישה לבקשתו, למימון הוצאות רכב. זאת על אף שבקשתו היא להתאמה סבירה ומידתית בנסיבות העניין -השתתפות בסך 400 ₪ לחודש. טענת המעסיקה כי התביעה התיישנה, נדחתה. התקבלה עמדת התובע כי עילת התביעה נוצרה מעת שהוא יצר קשר סיבתי בין בקשתו למימון הוצאות נסיעה, לבין מצבו הרפואי, בעת שפנה למנכ"ל המעסיקה בשנת 2016 , וזה האחרון דחה בקשתו.  מעדותו של התובע אף עלה כי הסיבה בעקבותיה פנה בבקשת ההתאמה בשנת 2016 , הינה מאחר ובשנה זו הוחמרה מחלתו. נקבע כי אין בכך שהתובע בחר להתמודד לבד, ללא התאמה וללא תמיכה, עם מחלתו מעת אבחונה בשנת 2009 , בשל חששו בין היתר לאבד את מקום עבודתו, כדי לקבוע כי תביעתו התיישנות. הדבר אף מקבל משנה תוקף לאור העובדה שמדובר במחלה שהתקפיה ותקופות הרמיסיה שלה משתנות מעת לעת, כפי שגם ציין התובע בעדותו – "יכול להיות שבוע טוב ושבוע גיהנום...". יתרה מכך, הן הבדיקות שביצע התובע לאורך השנים, הן סיכומי רופאיו על סמך מצבו הקליני, הן אשפוזיו הרבים ופניותיו לרופאי גסטרו, והן הצורך בביצוע ניתוחים, מעידים על מצבו הרפואי ועל חומרת מחלתו. משכך נקבע כי הוכח כי התובע מוגבל פיזית בתפקודו, ועונה על ההגדרה של "אדם בעל מוגבלות" לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. בנוסף, מנהלי המעסיקה היו מודעים למצבו הרפואי ובזמן שבו נכח התובע בעבודה הוא ביצע את עבודתו במקצועיות, ואף הכשיר עובדים אחרים ויחסיו עם מנהליו היו טובים. נוכח האמור ניתן ללמוד כי התובע היה כשיר לבצע את עבודתו ולא רק שהמעסיקה לא הוכיחה כי לא  היה כשיר לבצע את עבודתו, או כי אינו עובד טוב, אלא להפך – התובע היה עובד טוב ומקצועי, זאת בניגוד לטענת המעסיקה לפיה החל לזלזל בעבודתו.

בנוסף לאמור, נקבע כי בקשתו של התובע להתאמה, נוכח מצבו הרפואי, בדמות תשלום הוצאות רכב, היא בקשה להתאמה סבירה, אשר יש לה הצדקה רפואית מובהקת. ההתאמות אשר נדרש מעסיק לבצע משתנות ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות העניין, ובקשת ההתאמה של התובע תאמה את נסיבות העניין ואת מצבו הרפואי שהשתנה וצרכיו הרפואיים. עוד נקבע כי הסייג שמקנה פטור למעסיק לא חל במקרה דנן, שכן בקשתו של התובע, לביצוע ההתאמה כאמור, לא הטילה על המעסיקה נטל בלתי סביר, זאת על אף טענותיה בדבר מצבה הכלכלי הקשה. בחינה של מכלול הראיות ועדויות הצדדים בתיק מגלה כי המעסיקה לא ביצעה שקילה בכובד ראש. שקילת הבקשה צריכה להיות מהותית ואמיתית, ואין לעשותה רק למראית עין, והנטל להוכיח כי המעביד שקל ענין זה ברצינות הנדרשת מוטל על כתפיו. במקרה דנן, המעסיקה לא עמדה בנטל זה, ולא הוכיחה כי שקלה את בקשתו של התובע ברצינות הנדרשת. המעסיקה החזירה תשובה תוך ימים ספורים, תשובה לא מנומקת, ויתרה מזו, היא כלל לא ידעה להשיב מה העלות הכספית של הבקשה במסגרת חקירתה, ואף בזמן אמת לא התעניינה בכך, או במציאת פתרון חלופי הולם. במקום מציאת פתרון הולם או התאמה חלופית אחרת אשר ניתן היה לקבלה, מנכ"ל המעסיקה הציע לתובע לבקש מנהג ההסעה לעצור כשהוא צריך, כדי שיוכל להתפנות לנקביו, בצידי הדרך. חלופה זו אינה עולה בקנה אחד עם שמירה על זכויות חוקתיות, כבוד האדם ופרטיותו של התובע, וזאת בניגוד לתכלית חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. מטרתו של החוק להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים, באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו. במקרה זה ההתאמה שהתבקשה היתה אך מימון הוצאות נסיעה, כדי שהתובע יוכל לנסוע מביתו בירושלים לבית שמש עם רכבו הפרטי. נסיעה באופן זה תשחרר אותו מנסיעה בהסעה שיועדה לעובדים. זמן הנסיעה יתקצר לו משמעותית. התובע יוכל גם לדאוג לצאת מביתו ,לאחר שעשה את הנדרש וככל שיזקק לנקביו, במהלך הנסיעה, יוכל לעצור במקום מתאים והולם. כך תחסך ממנו הבושה והמבוכה הכרוכה בעיכוב כל הנוסעים בהסעה, עד לאחר שיתפנה לצרכיו. באופן זה יוכל גם לעשות את צרכיו במקום מתאים ובאופן שלא יביישו. העלות שנדרשה לכך היתה בסך הכל 400 ₪.

עוד נפסק כי יש לדחות את טענותיו של מנכ"ל המעסיקה, בדבר החשש מיצירת תקדים, שכן לתובע, הנסיבות המצערות שלו, בגינן הוא מוגבל פיזית ומשכך זכאי הוא לביצוע התאמות נדרשות, ואין באישור בקשת ההתאמה כדי ליצור תקדים. הדבר אף מקבל משנה תוקף לאור סעיף 3 לחוק, שקובע שפעולה שנועדה לתקן הפליה קיימת של עובד, המוגבל בשל מצבו הרפואי, לא רק שאינה נחשבת להפליה פסולה, אלא היא מחויבת הדין כיוון שנועדה לקדם את השוויון המהותי. התביעה  בשל הפרת חוק שיוויון לאנשים עם מוגבלות, התקבלה, התובע היה עובד טוב וכשיר לעבוד בעבודתו, ואי ביצוע התאמה הנדרשת בעניין זה, שהייתה התאמה סבירה והולמת את מצבו הרפואי של התובע, מהווה הפלייה אסורה, מחמת מצבו הרפואי.

יתרה מזאת נקבע כי באשר לסיום יחסי העבודה, יש לקבל את גרסת התובע כי הוא פוטר שלא כדין. המעסיקה הציגה את המצב בצורה כזו שאם התובע לא יקבל את סירובה לביצוע ההתאמות, הם "ייאלצו להיפרד". לא ניתנה כל הסכמה מצד התובע, ופיטוריו היו בניגוד לדין ובניגוד לרצונו. נפסק כי מוגבלותו של התובע, המחלה ממנה סבל, דרישתו להתאמות בעקבות צרכיו הרפואים והיעדרויות שנגרמו בעקבותיה, היוו שיקול נכבד בהחלטה לפטרו. כחלק מאיסור הפליה הקבוע בחוק, ישנה גם חובה של העדפה מתקנת וחובה של מתן ייצוג הולם לעובדים בעלי מוגבלות. לפיכך, אכן היה צורך להביא את מוגבלותו של התובע בחשבון אך דווקא לחיוב, כלומר - כשיקול מדוע דווקא אין מקום להציבו כמועמד לפיטורים. זאת ועוד, התובע לא חפץ בפיטוריו, רצונו היה להמשיך ולעבוד, מבלי שמחלתו תהיה לו למכשול, אף על פי שהדבר היה כרוך בביצוע התאמה מסוימת, שכאמור נדחתה על ידי המעסיקה, מבלי שהוצעה לה חלופה ראויה. משכך נפסק כי פיטוריו של התובע היו מנוגדים לדין, והוא לא פוטר בהסכמה. נכון היה במקרה דנן, לערוך לפלוני שימוע מאוחר ולא להתנות את עריכתו בהחזרת המכתב או בתנאי כלשהו. קביעה לפיה יערך שימוע רק אם יוחזר מכתב הפסקת העבודה אינה יכולה לעמוד על כנה ואינה חוקית. שימוע יש לקיים. כדי ששימוע מאוחר יתקן את הפגם של פיטורים ללא שימוע, על השימוע המאוחר להיערך בתום לב מצד המעסיקה ובנפש חפצה. בנסיבות העניין, לא היה בשימוע המאוחר כדי לרפא את הפגם ככל שהתובע לא רשאי היה להעלות בשימוע את הבקשה להתאמה, שהיא עיקר המחלוקת בין הצדדים. אף אם היה נערך שימוע  המעסיקה לא התכוונה לערוך את השימוע בנפש חפצה, אלא למראית עין בלבד.

לאור האמור לעיל התביעה התקבלה בעיקרה.

התובע יוצג ע"י עו"ד צפנת שובל; הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד יפעת אורבך

סע"ש 10806-03-19

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit.jpg
17 | S:253
קומיט וכל טופס במתנה