בית משפט השלום קיבל בחלקה תביעת חייבת שבמטרה להבריח כספים מנושיה חתמה חוזה למכר דירה אך לא קיבלה תמורה. נקבע כי החייבת והנתבע חברו לביצוע מהלך פסול ונפסד מיסודו של "הברחת נכסים" מקופת הכינוס. משכך לא נמצא לנכון לפסוק לה פיצויים נוספים מעבר לכספי התמורה בהם החזיק הנתבע שלא כדין.
עסקינן בתביעה בסך 150,000 ₪ להשבת כספים שלטענת התובעת נגזלו ממנה במסגרת תרגיל עוקץ שערך לה לטענתה הנתבע א'. שני הצדדים חברו יחדיו לעסקה שתכליתה הייתה להבריח נכס או כספים מקופת פשיטת רגל של התובעת, ככל שתתגלגל להליך שכזה. התובעת מצידה האמינה כי הדבר יאפשר לה להשיב חובות לנושיה. א' מצדו, ניצל ההזדמנות להתעשרות עצמית, על חשבונה של התובעת, ובניגוד לאופן בו היא ציפתה שינהג.
לטענת התובעת, היא נפלה קרבן לתרגיל עוקץ מתוחכם שרקם א' בעזרת הנתבעים הנוספים, אשר בגינו אף הגישה תלונה למשטרה. התובעת, המשתייכת לציבור החרדי, נקלעה למצוקה כלכלית חמורה ולשם כך נסעה לארה"ב על מנת לגייס כספים מהקהילה היהודית שם. במסגרת מסע גיוס הכספים נמסרו לה פרטיו של א' ונאמר לה כי מדובר באדם שהקים עמותה ללא כוונת רווח המסייעת לאנשים שנקלעו לקשיים כלכליים. א' הסביר לה שנושיה עלולים להטיל עיקול על הדירה ולמכור אותה באמצעות כונס נכסים, והציע כי יירשם שיעבוד לטובת צד שלישי על מנת להקטין את התמריץ של הנושים למכור את הדירה. א' הצליח "איכשהו" לרשום משכון על זכויותיה בדירה ולטענתה המשכון לא נרשם בהסתמך על שטר משכון מקורי אלא על שטר מזויף. מוסיפה וטוענת התובעת, כי על אף שא' הבהיר לה כי הכספים יועברו לנושים ובכך תופטר מכלל חובותיה – היא המשיכה לקבל שיחות טלפון והתראות מנושים והבינה כי רומתה. לטענתה, מתוך כספי התמורה ששילמו רוכשי הדירה - סך של 100,000 ₪ הועברו לנתבעים או למי מהם, ו- 50,000 נמצאים בחשבון נאמנות.
א' טען מנגד כי התובעת היא זו שביצעה תרגיל עוקץ לצדדים שלישיים מתוך ניסיון לעושקם. לטענתו, הוא אינו עומד בראש עמותה שמתמחה בהצלת אנשים שנקלעו לחובות ולא הציג עצמו בפני התובעת ככזה. כאשר התובעת שהתה בארה"ב היא חתמה על שטר המשכון, שלחה אותו בפקס, ולימים עת חזרה ארצה מסרה לו את שטר המשכון בחתימתה המקורית. היוזמה למכירת הדירה הייתה כולה של התובעת והיא שמצאה את רוכשי הדירה. עוד טען כי שילם מכיסו את חובות התובעת לנושים שונים ובהם ספקים ועובדים של התובעת אשר ניהלה עסק.
כב' השופטת מ' רויזמן-אלדור פסקה כי השאלה הטעונה הכרעה היא האם עלה בידי התובעת להוכיח כי א' חייב להשיב לה סכום של 100,000 שהועברו לידיו מתמורת מכר הדירה על פי שטר משכון שנרשם על שם בנו, נ'. לשם כך יש להידרש לשאלה מה היה טיבה של ההסכמה המקורית שבין התובעת לא', ואילו חיובים נועד להבטיח שטר המשכון עליו חתמה. שטר המשכון נועד אף לשיטת א' עצמו, להבטיח את חובותיה של התובעת כלפיו בגין תשלומים שישלם עבור חובותיה של התובעת לנושים. למעשה התובעת איננה מכחישה את עצם חתימתה על שטר המשכון – וזאת בשונה מהכחשת המועד בו חתמה עליו. גם לשיטתה, לאחר לחצים מצד א', שוכנעה כי במסגרת מכירת הדירה תוכל להעביר כספים לידי צד שלישי על מנת להבטיח כי ישמשו לכיסוי חובותיה לנושים. כיסוי החובות לנושים מתוך כספים אלו אמור היה להתבצע על ידי א'. א' הודה כי המשכון נרשם דווקא על שם בנו, נ', מאחר שהוא עצמו היה במצב כספי קשה והעדיף שהמשכון יירשום על שם בנו כדי שכספים לא יעוקלו. נקבע כי טענתו של א' לפיה התובעת חתמה על שטר משכון במועד ששהתה בחו"ל אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הבריא והשכל הישר בשים לב לכך שהתובעת לא הכירה את א' אישית קודם לכן אלא שמעה עליו לראשונה מאדם בארה"ב, לא סביר כי אדם יחתום על שטר משכון כללי שאיננו נוקב בסכום חוב כלשהו לטובת בנו של אדם שמעולם לא פגש קודם לכן, ואף זאת באמצעות הפקס. מסקנה המסתברת יותר היא שהתובעת חתמה על שטר המשכון במועד מאוחר יותר. מכל מקום, ההכרעה בסוגיית מועד החתימה על שטר המשכון מאבדת מחשיבותה מקום שאין חולק על כך שבחודש אפריל 2015 חתמה התובעת על הסכם המכר, ובשים לב לכך שהסכם המכר מפנה מפורשות לשטר המשכון וממילא ברור כי בא לעולם לאחר החתימה על שטר המשכון. הסכם המכר עליו חתמה התובעת מתייחס לסכום ההלוואה מושא "מכתב הכוונות" של הבן נ', ותואם אותו, אחד לאחד. על פי הוראות ההסכם סכום של 100,000 ₪ שאמורים היו לשלם הרוכשים לתובעת יועברו לנ' (שהוגדר בהסכם המכר: "הממשכן") לאחר רישום הערת אזהרה לטובת הרוכשים ומחיקת המשכון לטובת נ'. בית המשפט ציין כי התובעת הצטיירה כאשת עסקים מנוסה ודעתנית ולא נשמע ולא הוצג כל טעם מניח דעת לכך שהסכימה לחתום על הסכם המכר כלשונו מבלי שקראה אותו קודם ומבלי שהסכימה לתנאיו. משום כך נקבע כי התובעת ידעה היטב שחתמה על שטר משכון ואשר מכוחו עתיד היה לעבור סכום כספי לידיו של א' ו/או בנו, מתוך דמי תמורת הדירה שישולמו על פי הסכם המכר. לצד זאת, נקבע כי דובר בכספים שהתובעת התכוונה לשריין לצורך תשלום חובותיה לנושיה – תשלום שלהבנתה אמור היה להתבצע על ידי א', כאשר כל תכלית המנגנון של המשכון שעוגן בהסכם המכר הייתה לשריין סכום כסף זה ולהגן עליו מפני כניסתו לקופת כינוס, ככל שתתגלגל להליכי פשיטת רגל. משכך נפסק כי הסכום שנרשם במכתב הכוונות עליו חתום לכאורה נ' לא התייחס להלוואה שניתנה בעבר לתובעת אלא התכוון לשריון כספים עתידיים שעל פי ההסכמה בין התובעת לא' אמורים היו להיות משולמים לנושיה של התובעת, כאשר התובעת חתמה ביודעין על שטר משכון על מנת ל"הגן" על דמי תמורת מכר הדירה שהייתה רשומה על שמה ועל מנת לשריין את דמי התמורה לצורך תשלום חובותיה לנושים – תשלום שהאמינה כי יבוצע בעזרתו של א'.
בהמשך לאמור נקבע כי לא עלה בידיו של א' להוכיח כי מלוא הכספים שהועברו לידיו מכוח שטר המשכון והסכם המכר שולמו בפועל לנושיה של התובעת ולפיכך לא חייב הוא להשיב לידיה דבר. א' טען כי אמור היה לשלם את חובותיה של התובעת לפי "רשימה שמסרה לי" ואולם כשעומת עם טענה זו לא ידע להציג את אותה רשימה. בית המשפט התרשם כי א' הינו אדם חכם ומתוחכם, ואין כל ספק שלו היה מוציא שקל מכיסו לטובת נושיה של התובעת – היה דואג לתעד ולמסמך הוצאה זו. כל שהיה בפיו להשיב היה כי שילם עד שהסתבר שיש לתובעת רק מחצית מהדירה והמחצית שלה ממושכנת כולה לטובת הבנק. א' לא טען כי שילם תשלומים עבור התובעת לנושיה אלא ציין כי מאחר ששטר המשכון היה מבוסס על הטעיה של התובעת ומחצית הדירה לא הייתה שייכת לה כלל, אין חשיבות לשאלה האם שילם עבור התובעת תשלומים לספקים שונים שלה. א' למעשה תולה את יהבו בטענת הגנה אחת ויחידה והיא שהסכום שהועבר לידיו איננו של התובעת כי אם של מר ד', שהמחה לו את זכויותיו, ולמעשה אין לתובעת כל עילת תביעה נגדו בגין סכום זה. נקבע כי גם דינה של טענה זו להידחות. בשטר המשכון הצהירה התובעת (ס' 4 לשטר המשכון) כי הרכוש הממושכן – קרי הדירה, הינו בבעלותה ובחזקתה הבלעדית וכי לא קיימת כל מניעה, שעבוד, עכבון או זכות אחרת המונעת או מצמצמת את יכולתה למשכנה במלואה. יחד עם זאת, התובעת הודתה כי רכשה את הדירה במשותף עם מר ד'. ד' עצמו הודה כי הייתה רשומה הערת אזהרה על שמו וזו בוטלה על מנת שהתובעת תקבל משכנתא. הוא לא ידע כי לאחר מחיקת הערת האזהרה התובעת נטלה הלוואה נוספת ואולם ציין כי כן קיבל לידיו מחצית משכר הדירה. יחד עם זאת, אין כל חולק שנכון למועד רישום המשכון הייתה רשומה הדירה במלואה על שמה של התובעת, ואין כל חולק על כך שההסכם למכירת הדירה נערך כשהתובעת לבדה הייתה רשומה כבעליה והיא הייתה המוכרת לפי ההסכם. שאלת מערכת היחסים בין התובעת לבין מר ד', ההתחשבנות הכספית ביניהם ככל שהייתה, וזכאותו של מר ד' לכספים הם עניינים להתחשבנות בין התובעת לבין מר ד', אשר דרכו פתוחה להגיש תביעה מתאימה כנגד התובעת לעניין זה. התחשבנות זו או הטענה לפיה אין מדובר בכספים השייכים לתובעת כלל איננה מעניינו של א', אשר מכוח משכון שהיה רשום על שם בנו קיבל לידיו כספים שהיו צריכים לעבור לידי התובעת והיו שייכים לה מכוח הסכם המכר עליו חתמה. ככל שלא השתמש בכספים האמורים למטרה לשמה ניתנו לו – הוא חייב להשיבם לידי התובעת. מערכת היחסים העסקית והחברית בין התובעת לבין מר ד' אינה מעניינו של ההליך דנן. נפסק כי על א' להשיב את הכספים שהועברו לידיו על פי הסכם המכר ומכוח שטר המשכון שעוגן בו לידי התובעת.
עוד נקבע כי מן המקובץ עולה אפוא כי התובעת פנתה למר א' על מנת שיסייע לה בסילוק חובותיה לנושים. במסגרת זו חברו השניים לביצוע מהלך פסול ונפסד מיסודו מסוג "הברחת נכסים" מקופת כינוס ככל שהתובעת תתגלגל להליכי פשיטת רגל, כאשר במסגרת זו הסכימה וחתמה התובעת על שטר משכון שיבטיח כי חלק מדמי מכירת הדירה יעבור לצד שלישי (א' או מי מטעמו) שישתמש בכספים אלו לצורך תשלום לנושיה של התובעת. זו הייתה המסגרת ההסכמית בין הצדדים. במסגרת זו הועבר סך של 100,000 ש"ל לידי א' באמצעות בנו ששימש כ"איש קש" בלבד לצורך כך. למרות ההסכמה האמורה א' לא הוכיח כי שילם 100,000 ₪ או אף סכום אחר כלשהו עבור התובעת בגין חובותיה לנושים. משכך נקבע כי א' מחזיק אפוא בכספים שהתובעת הייתה זכאית לקבלם על פי הסכם המכר עליו חתמה, שלא כדין. בנסיבות אלו זכאית התובעת להשבתם, בין מכוח עילה חוזית -הפרת חוזה (לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ובין מכוח עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, משא' מחזיק שלא כדין בכספים שהתובעת הייתה זכאית לקבלם. בנסיבות שתוארו לא נמצא לנכון לפסוק לתובעת פיצויים נוספים מעבר לאותם 100,000 ₪ בהם מחזיק א' שלא כדין.
בית המשפט הוסיף, כי במסגרת ניהולו של ההליך, הצטיירו גם התובעת וגם א' כאנשים שהתמימות היא מהם והלאה, ואלמלא חבירתם של השניים להתקשרות שתכליתה פסולה מיסודה (היא הברחת נכס או כספים מקופת כינוס ככל שהתובעת תתגלגל להליכי פשיטת רגל) – לא הייתה נולדת אף אחת מעילות התביעה מושא התיק דנא. בנסיבות אלה, וודאי שאין להעניק לתובעת "פרס" על כך שמלכתחילה ביקשה להתקשר במערכת יחסים הכוללת רכיב פסול של ניסיון להברחת נכסים כאמור. נפסק כי א' ישלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו פנתה התובעת לעו"ד בעניין תרגיל העוקץ שלטענתה נגרם לה.
עוד נקבע כי בנסיבות שתוארו לא נמצא לנכון לחייב את הנתבע בתשלום הוצאותיה של התובעת בגין הגשת התביעה וכל צד יישא בהוצאותיו. בהחלטה זו נלקח בחשבון כי ההתקשרות בין התובעת לבין א' לידתה בחטא ובמטרה פסולה מיסודה של "הברחת נכסים" מקופת כינוס ככל שתתגלגל התובעת להליכי פשיטת רגל. עוד נלקחה בחשבון התנהלותה הבעייתית של התובעת בהליך דנא ובתוך כך שהתובעת המרתה החלטה שיפוטית המחייבת אותה להתייצב לדיון. התובעת נמנעה מעדכון יזום של בית המשפט על הליך פשיטת הרגל בעניינה; התובעת הגישה בקשות רבות מספור באופן שסרבל ועיכב את בירור ההליך; והתובעת איחרה בהגשת הסיכומים וחרגה מההיקף שנקצב להגשתם.
לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה.
