חדשות

בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי וקבע כי פועל בניין אשר נפל מגובה ונותר נכה אינו נושא באשם תורם. נקבע כי מדובר בדוגמה נוספת לתופעה המדאיגה והנמשכת של תאונות עבודה בענף הבנייה. קשה לצפות מעובד כי יתייצב מול מעסיקו ויסרב להמשיך בעבודתו נוכח אי אלה סיכונים, מקום שמטה לחמו מונח על הכף.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו התקבלה תביעת נזקי גוף שהגיש המערער בגין פציעתו בתאונת נפילה מגובה, שאירעה במהלך עבודתו אצל החברה. עניינו של הערעור בשני נושאים- שאלת קיומו של אשם תורם לתאונה מצד המערער, ושיעור ההיוון שלפיו יש לחשב את סכומי גמלאות המוסד לביטוח לאומי המנוכים מן הפיצוי הנזיקי.  המערער, תושב הרשות הפלסטינית, הועסק אצל החברה העוסקת בתחום הבנייה, כעובד ניקיון באתר בנייה בעיר בית שמש. בעת שעבד באחד הבניינים באתר, הוא נפל מפתח פיר מעלית לא מגודר מגובה של ארבע קומות וכתוצאה מכך נחבל חבלות גוף קשות שהותירו אותו משותק בפלג גופו התחתון. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הוכיח את נסיבות התאונה ואת אחריותה של המשיבה לפצותו בגין האירוע. בין היתר, הוכח כי פיר המעלית היה לא מגודר וכי החברה לא סיפקה למערער ציוד מגן או אמצעי בטיחות אחרים. בכך, נמצא שהחברה נהגה ברשלנות והפרה חובות חקוקות. לצד זאת, בית המשפט המחוזי מצא להטיל על המערער אשם תורם לתאונה בשיעור של 15% מהנזק. בהקשר זה, צוין כי המערער היה בעל ניסיון בעבודה בענף הבנייה ובאתר הבנייה המסוים, וכי הוא היה מודע לכך שפיר המעלית אינו מגודר. נאמר כי בהתאם לתנאי הראות ששררו במקום המערער יכול היה לראות את פיר המעלית עם קצת יותר תשומת לב מצדו. עוד צוין כי המערער לא התלונן על היעדר הגידור בפני החברה או מי מטעמה, ובחר להמשיך לעבוד במקום חרף סכנת הנפילה. בהמשך כימת בית המשפט המחוזי את הנזקים שנגרמו למערער בתאונה, כאשר בתוך כך הוונו הסכומים שנפסקו כפיצוי לעתיד על-פי שיעור ריבית של 3%. מסכום הפיצויים הכולל נוכו הסכומים של קצבת הנכות מעבודה וקצבת השירותים המיוחדים שאותן מקבל המערער בעקבות התאונה מהמוסד לביטוח לאומי וסכומים אלה הוונו, לצורך הניכוי, על-פי שיעור ריבית של 2%.

לטענת המערער, אין מקום להשית עליו בנסיבות המקרה כל אשם תורם לתאונה. שנית, נטען כי לצורך הניכוי יש להוון את סכום גמלאות המל"ל על-פי שיעור של 3%, להבדיל משיעור של 2%.

החברה מנגד, סמכה את ידה, בשני העניינים, על קביעותיו של בית המשפט המחוזי.

כב' השופט נ' הנדל פסק כי אין לייחס למערער אשם תורם. ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון, המעסיק הוא בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו אך עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור. עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו. נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם.

מן הכלל אל הפרט נקבע כי במקרה הנדון המערער ביצע עבודות ניקיון בבניין, וכאשר ביקש לצאת אל חדר המדרגות מהקומה בה עבד, צעד בטעות אל תוך פיר המעלית שהיה לא מגודר. לא מדובר בעובד שנטל באופן יזום ומודע סיכון בלתי מחושב במהלך העבודה, אלא במי שפעל במסגרת הגבולות שהותוו לו על ידי המעסיק, וטעה ברגע של חוסר תשומת לב. טעות זו בצעידה אל פיר המעלית, אינה עולה בנסיבות העניין כדי רשלנות תורמת. ראשית, הגם שהתאונה ארעה לפי קביעת בית המשפט קמא בשעה שהיה אור יום בחוץ, צוין כי האור כנראה הוכהה במידה מסוימת על ידי קירות הבניין. המערער טען כי הזירה הייתה חשוכה יחסית, והחברה לא הציגה ראיות שיוכיחו אחרת ביחס לפנים הבניין להבדיל מן החוץ. מעבר לכך, בהתחשב בעובדה שהמערער היה שקוע באותה עת בביצוע עבודתו, אותה עליו לבצע בסמוך לפיר הפעור, אין להתפלא על התרחשותה של מעידה כזו בהיסח הדעת. זו בדיוק הסיבה לכך שהדין מחייב את המעסיק לגדר פירים, כפי שמצוין במפורש ביותר מדבר חקיקה אחד, ואף באמצעות "גידרה של ממש" באופן שימנע נפילת אדם. כך בסעיף 61 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], וסעיף 79 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה). נקבע כי החברה הפרה בהקשר זה את הדין, ולא הציבה כל גידור במקום ובכך, גרמה לתוצאה הקשה של פציעת המערער. בית המשפט הדגיש כי על המעסיק להקפיד על יישומן של הוראות הבטיחות בעבודה, בהיותן פרי ניסיון שנועד למנוע תאונות אשר בסופו של דבר עלולות לא רק לפגוע בעובד, אלא גם לפגוע בשגרת העבודה התקינה. הוראות וכללים אלה לא נועדו כדי לבחון האם העובד עומד על יישומן. לכן, משלא הקפיד המעסיק על הוראות בטיחות, בוודאי על פי הפקודה והתקנות, אין לאפשר לו להפנות אצבע מאשימה לעובד על כך שלא דרש זאת.

יחד עם זאת, נקבע כי בית המשפט המחוזי זקף לחובת המערער את העובדה שלא התלונן בפני החברה על אי-גידור הפיר. מעבר לאמור לעיל, יש לומר בנוסף כי ראשית, המערער היה עובד ניקיון זוטר במקום. על אף שעבד באתר הבנייה במשך מספר חודשים, הוא לא היה עובד בניין מקצועי ולא ברור מהי ההדרכה שקיבל, אם בכלל, בתחום הבטיחות. יש לציין שהחברה, בניגוד למערער, לא הביאה עדים כלל במסגרת שמיעת הראיות, וממילא לא הוכיחה כי המערער נדרש לדווח על מפגעי בטיחות או שהוא היה בעל יכולת ומעמד שאפשרו לו לעשות כן. ויוזכר כי הנטל להוכיח כי המערער נושא באשם תורם, רובץ לפתחה של החברה. יתר על כן, בענייננו הוכח שעובד אחר אכן פנה אל מנהל העבודה מטעם החברה והתריע לו על הסכנה שבאי-גידור הפיר, אך לא היה בכך כדי להועיל. המנהל השיב לו שהעניין יטופל, ולמרות זאת עד למועד התאונה לא נעשה דבר. יתרה מכך, נקבע כי אף אין לייחס למערער אשם תורם מן הטעם שהמשיך לעבוד חרף מודעתו לאי- גידור הפיר. כפי שצוין קודם, לא הובררה הכשרתו וההדרכה שקיבל בתחום הבטיחות, ולא ברור עד כמה הפנים את חומרת הסיכון הנשקף לו. ייתכן שהוא הסיק מהעובדה שהחברה לא התריעה על העניין ואפשרה את המשך העבודה בבניין, כי אין הצדקה להפסיק את עבודתו. בהקשר זה, הכירה הפסיקה בכך שאצל העובד קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן לקבל על עצמו לעיתים גם סיכוני גוף. בנוסף, נקבע כי לאור פערי הכוחות המובְנים בין הצדדים, מובָן כי לא בנקל יכול היה המערער להודיע לחברה כי הוא אינו מסכים להמשיך בעבודתו כל עוד לא יותקן הגידור הנדרש, שהרי בכך היה עשוי להסתכן באובדן מקור פרנסתו. אכן, קשה לצפות מעובד כי יתייצב מול מעסיקו ויסרב להמשיך בעבודתו נוכח אי אלה סיכונים, מקום שמטה לחמו מונח על הכף. אין זה אומר שבכל מקרה החלטת העובד להמשיך לעבוד, חרף סכנה ברורה, לא תעלה כדי רשלנות תורמת מצדו. עם זאת, בעניין הנדון, לא די רק בכך שהמערער המשיך בעבודה כדי לקבוע שהוא שותף לנזקו. כך בהתחשב בכלל הנסיבות, ובתוכן, בין היתר, תפקידו הזוטר, תנאי העבודה, ורשלנותה המובהקת של החברה.   

 יתרה מזאת נקבע כי החברה טענה בתגובתה כי המערער היה מודע היטב לפגם של היעדר הגידור, שכן כך היה מזה תקופה ממושכת. ואולם ביחס לקו טיעון זה נפסק כבר בעבר כי טמון בו פרדוקס: הרי, ככל שהמעסיק יתמיד במחדליו ולא ינקוט באמצעי זהירות, כך תלך ותתגבש לכאורה טענת האשם התורם שתוצג על ידו אם ייתבע, שלפיה היה על העובד להכיר את הסכנה ולהיערך לה לנוכח הזמן שחלף. בכך עלול להיווצר מצב לא רצוי שבו למעסיק יש תמריץ, בהנחה שהתרשל כבר, להמשיך במחדלו לאורך זמן באופן שיאפשר לו להעלות בבוא העת טענת אשם תורם. על רקע זה, נקבע כי טענת אשם תורם מן הסוג האמור אינה חפה מקשיים, ויש לנהוג בה במתינות. בהסתכלות רחבה יותר, נקבע שהמקרה הנדון הוא דוגמה נוספת לתופעה המדאיגה והנמשכת של תאונות עבודה בענף הבנייה, בה דובר רבות בפסיקת בתי המשפט. כמו המערער, ישנם רבים מדי שהלכו בבוקר לעבודתם באתר הבנייה, וחזרו כשהם סובלים מנכות חמורה, באופן שהפך עליהם את עולמם – ובמקרים אחרים אף לא חזרו לביתם כלל. מנתונים שנאספו עולה כי מתחילת שנת 2021, נהרגו בישראל 36 עובדים בתאונות באתרי בנייה, ונפצעו 219 עובדים, מתוכם 37 באורח קשה. מדובר בתדירות של מוות או פציעה של עובד בענף הבנייה כמעט מדי יום עבודה. בית המשפט העיר כי העדויות שנשמעו בתיק מעלות תמונה קשה מבחינת נהלי הבטיחות, שלפיה, בין היתר, המערער ועובדים נוספים נותרו לישון בלילות באחד הבניינים הנבנים באתר הבנייה, ועם זאת אין להשלים. תופעה כואבת זו של תאונות עבודה בענף הבנייה אינה גזירה מן השמיים אלא בכוחנו לשנותה. באשר לסוגיה שהתעוררה במקרה הנדון, בדבר אשם תורם וחלוקת האחריות בין העובד למעסיק, כאמור, נדרש להחמיר בכגון דא דווקא עם המעסיק, אשר יכולתו למנוע תאונות עולה ברגיל על זו של העובד. כמובן שנדרש להרתיע גם את העובד מפני התנהגות לא בטוחה, וישנם מקרים בהם ראוי להטיל עליו אשם תורם. ואולם בהקשר זה יש לזכור את מעמדו הנחות באופן יחסי ואת הנסיבות בהן הוא פועל. בנסיבות העניין, נתונים אלה, בשילוב המדיניות המשפטית שהוזכרה ועובדות המקרה, מובילים למסקנה כי אין הצדקה להטיל על העובד אשם תורם. במובן זה, המקרה דנן הינו מקרה טיפוסי, שלא במובן החיובי.

לא זו אף זו נקבע כי יש לקבל את הערעור גם בעניין גובה הריבית, ולקבוע כי סכום גמלאות המל"ל יחושב לצורך הניכוי לפי ריבית היוון של 3%, ולא לפי ריבית של 2% כפי שקבע בית המשפט המחוזי.  ועדת קמיניץ המליצה לשנות את התקנות, כך שריבית ההיוון של המל"ל תעמוד גם היא על שיעור של 3%. בתקופת הביניים עד לשינוי התקנות, קבע בית משפט זה כי סכומי הגמלאות של המל"ל ינוכו לפי ריבית היוון של 3%. בפסק הדין בע"א 3751/17 בעניין פלוני, שניתן מספר ימים לאחר פס"ד המחוזי בעניין הנדון, קבע כי : "כדי למנוע פגיעה בניזוקים בתקופת הביניים, המשיב (הפול), קופות החולים ואיגוד חברות הביטוח נתנו הסכמתם לכך שגמלאות המל"ל ינוכו מסכום הפיצויים לפי שיעור היוון של 3%, על אף האמור בתקנות ההיוון. על הצהרה זו יש לברך, וכל עוד לא תוקנו תקנות ההיוון, שומה על בית המשפט לנהוג בדרך זו". משכך, נפסק לקבל את הערעור ולהתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן כזה שהמשיב לא יישא באשם תורם לתאונה, ובנוסף מן הפיצוי המגיע לו ינוכו סכומי גמלאות המל"ל אשר יחושבו לפי שיעור היוון של 3%, ולא לפי שיעור של 2%. החברה חוייבה בהוצאות המערער בסכום של 30,000 ₪.

לסיכום, הערעור התקבל.