בית המשפט העליון קבע כי מותה של פעוטה שנשכחה ברכב הסעות אינו מהווה תאונת דרכים לצורך חוק הפיצויים. נקבע כי הימצאותה המתמשכת של המנוחה ברכב ההסעה, שעות לאחר הדממת מנוע הרכב ונעילת דלתותיו, אינה עולה כדי שימוש ברכב מנועי, אם בחלופת ה"נסיעה" אם בחלופת ה"החנייה".
השאלה המתעוררת במסגרת הערעור דנן היא אם יש לראות באירוע הטרגי של מות פעוטה שנשכחה ברכב כ"תאונת דרכים" כהגדרת המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המנוחה נאספה ברכב הסעות שנהגה היה המשיב 1 ומבוטח על ידי המשיבה 3, כדי להביאה לגן ילדים אותו הפעילה המשיבה 2. לנסיעה הצטרפה סייעת בגן הילדים שלקחה חלק באיסוף הילדים והבאתם לגן. כאשר הגיע רכב ההסעות לגן, הילדים הורדו מהרכב על ידי הנהג והסייעת והובלו לגן, והמנוחה נותרה ברכב כשהיא חגורה לכיסא הבטיחות. הנהג החנה את הרכב במקום חשוף לשמש ויצא ממנו. בשעה 14:45 חזר למקום על מנת לנסוע לגן ולאסוף את הילדים בחזרה לביתם, אז הבחין במנוחה בתוך הרכב. במהלך השעות ששהתה ברכב, במועד שאינו ידוע במדויק, המנוחה סבלה ממכת חום שהובילה למותה הטרגי, עשרה ימים בלבד לפני יום הולדתה השלישי. בגין האירוע המתואר הוגש כתב אישום נגד הנהג והסייעת המייחס להם עבירה של גרימת מוות ברשלנות. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה במסגרתה טענו כי האירוע הטרגי מהווה "תאונת דרכים" כך שמבטחת הרכב חייבת בנזקיהם. בית המשפט המחוזי קבע שהאירוע אינו נופל בהגדרת המונח "תאונת דרכים".
לטענת המערערים, יש לקבוע כי המנוחה עשתה שימוש ברכב מנועי ויש קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזקיה.
קרנית והמבטחת טענו מנגד כי דין הערעור להידחות, זאת בשל שהנסיעה וההחניה הסתיימו שעות קודם לאירוע עם הדממת מנוע הרכב, ובדין נקבע כי אין מדובר ב"תאונת דרכים".
כב' השופט י' עמית פסק כי על אף הקושי הרגשי הנובע מנסיבותיו הטרגיות של האירוע, ועם כל ההבנה למצבם של המערערים, אין בכוחו של חוק הפיצויים כדי לסייע להם. ההגדרה הבסיסית ל"תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק ולפיה תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בהתאם להגדרה זו, כדי שאירוע נזיקי יוכר כתאונת דרכים, כל ששת רכיבי ההגדרה צריכים להתקיים: מאורע; נזק גוף; עקב (קשר סיבתי); שימוש; ברכב מנועי; למטרות תחבורה. השימוש ברכב מנועי מוגדר גם הוא בסעיף 1 לחוק. טענת המערערים בענייננו היא כי המנוחה עשתה "שימוש ברכב מנועי" מסוג "נסיעה", שכן נסיעתה-שלה, להבדיל מנסיעתו של הנהג, טרם הסתיימה. לחלופין, ולנוכח היות האירוע אירוע מתמשך, לשיטתם של המערערים יש לראות בנעילת דלתות הרכב על המנוחה בעודה בתוכו כחלק מ"החניית" הרכב. עוד טוענים המערערים לקשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין מותה של המנוחה וכי הרכב לא היווה רק "זירה" להתרחשות. נקודת המוצא של הדיון היא פרשת רחימי (רע"א 3762/11), שעניינה בנסיבות דומות עד מאוד לעניין כאן. בית המשפט העליון שם דן בבקשת רשות הערעור כבערעור, קיבל את הערעור וקבע כי פטירת המנוחה לא נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים. וכך קבע: " אמנם פרשנות המונח 'נסיעה ברכב' חורגת מפעילות הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה 'כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל'. עוד נקבע: " ברם, כאשר הגיע האוטובוס למקום חנייתו והנהג דומם את מנועו – הסתיימה נסיעת האוטובוס... לא ניתן להבחין בעניין זה בין הנהג ובין המנוחה, ולקבוע כי עודנה נוסעת ברכב, בעוד הנהג כבר סיים את נסיעתו... ניתן לסבור כי עצם העובדה שהמנוחה הייתה מצויה דווקא באוטובוס סגור במשך כתשע שעות ולא בכל חלל סגור אחר אינה הופכת את האירוע לתאונת דרכים בהיעדר קשר סיבתי משפטי בין השימוש (אפילו היה כזה) לבין התוצאה". המערערים טוענים כי יש לשנות את הלכת רחימי.
בהמשך לאמור, נקבע כי אין לקבל את פרשנות המערערים לתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים ואת טענתם כי המחוקק ביקש להוציא מתחולת החוק את "מקרי הקיצון" המפורטים בטיעוניהם ואותם בלבד. הפסיקה שבעקבות תיקון מס' 8 ביקשה לצמצם את צורות השימוש ברכב מנועי לאלו הנופלות בדרך הטבעית, הפשוטה והמקובלת בגדרו של המונח, וזאת בהתאם לכוונת המחוקק בחוקקו את התיקון לחוק. כך, ביחס לשימוש מסוג "נסיעה" נקבע, כי רק פעולות המהוות חלק טבעי ואינטגרלי מנסיעה ברכב תחשבנה כ"נסיעה". עוד נקבע, כפי שנזכר אף בעניין רחימי, כי פרשנות המושג "נסיעה ברכב" אמנם חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית, אך המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה. יתרה מכך, ההלכה סוכמה על ידי כב' השופטת וילנר ברע"א 8744/18 בעניין פלוני, שם נאמר כי "מבין הפעולות אשר חיוניות לביצועה של נסיעה, רק אותן פעולות המהוות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה [...] תחשבנה כ'נסיעה ברכב' ומשכך כ'שימוש ברכב מנועי' לפי חוק הפיצויים". פרשת רחימי אף נזכרה ברע"א 8744/18 הנ"ל כאחד מהמקרים שבהם ננקטה פרשנות מצמצמת למונח "שימוש ברכב מנועי" לאור תכליות חוק הפיצויים ותיקון מס' 8 לחוק. ההבחנה בין נוסעת במצבה של המנוחה לבין הנהג שסיים את נסיעתו, נדחתה במפורש כבר בפרשת רחימי. שם נאמר, הגם שבהקשר אחר: "ככלל, אין זה רצוי כי המבחן לסיווג הפעולה כשימוש מוכר ברכב מנועי יהא מבחן סובייקטיבי [...] סיווג אותה פעולה ממש, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלולה להוביל ליצירת הבחנות דקיקות בין מצבים אשר למעשה הם דומים מאוד זה לזה. הבחנות מעין אלה מרחיקות את המושג 'תאונת דרכים' ממשמעותו הפשוטה והיום-יומית באופן המנוגד לתכליתו של תיקון 9 לחוק הפיצויים". (צ"ל תיקון מס' 8). התזה שמציגים המערערים בדבר "פעולה נמשכת" ו"שימוש מתמשך" ברכב, הן ביחס לנסיעת חסר ישע ברכב הן ביחס להחניית הרכב, אינה מתיישבת עם המשמעות הטבעית והפשוטה שניתנת למונח "אירוע תאונתי", אירוע שנמשך על פי רוב שניות ודקות בודדות. לענייננו, די בכך שהימצאותה המתמשכת של המנוחה ברכב ההסעה, שעות לאחר הדממת מנוע הרכב ונעילת דלתותיו, לא מתיישבת עם המשמעות הטבעית והפשוטה של המונח "נסיעה", כפי שנקבע בעניין רחימי. הוא הדין אף בקשר להתקיימות שימוש מסוג "החנייה". אי לכך, נפסק כי בנסיבות המקרה דנן, לא נעשה "שימוש ברכב מנועי" הנדרש לצורך הגדרת האירוע כ"תאונת דרכים".
יתרה מזו נקבע כי הסיטואציה הקשה של מות ילדים שנשכחו ברכב העסיקה את מחוקק המשנה, בניסיון למנוע מקרים כואבים מעין אלה. המערערים הפנו לתקנות התעבורה (תיקון מס' 6), בגדרו נוספו, בין היתר, תקנות 83(א1) ו-364(ז) הנוגעות להתקנת מערכת התרעה על השארת ילדים ברכב להסעת תלמידים והתניית נהיגה ברכב זה בדבר קיומו של אישור שנתי בדבר תקינות המערכת. בהקשר זה הועלתה אפשרות לקביעת חובת התקנת מערכת דומה אף ברכב פרטי שבו מוסעים פעוטות, שבסופו של יום לא יצאה אל הפועל. יחד עם זאת, יש לזכור כי תכליותיה של פקודת התעבורה ותקנות התעבורה, שונות מתכליותיו של חוק הפיצויים כך שאין בדברים כדי להכריע על העניין דנן. בנסיבות המקרה דנן, לנוכח הלכת רחימי והמגמה לצמצם את צורות השימוש ברכב מנועי לאלו הנופלות בדרך הטבעית והפשוטה של המונח, הימצאותה המתמשכת של המנוחה ברכב ההסעה, שעות לאחר הדממת מנוע הרכב ונעילת דלתותיו, אינה עולה כדי שימוש ברכב מנועי, אם בחלופת ה"נסיעה" אם בחלופת ה"החנייה". בית המשפט העיר טרם סיום כי אין בכוחן של מילים כדי לתאר את האסון הנורא שפקד את המערערים, שאיבדו את בתם הפעוטה בטרם עת, ועוד לא מלאו לה שלוש שנים. עם זאת, לנוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי האירוע הנדון אינו נופל בהגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים כך שאין בכוחו של החוק כדי לסייע להם. לנוכח המסקנה כי חוק הפיצויים לא חל על התביעה, מתייתר הצורך להידרש ליתר הטענות שהעלו קרנית והמבטחת.
הערעור נדחה, לנוכח נסיבותיו הטרגיות של המקרה, לא נעשה צו להוצאות.
המערערים יוצגו ע"י עו"ד יאיר וולף; עו"ד אלעד אהבה ; המשיבים יוצגו ע" עו"ד יצחק מנדה; עו"ד אבי אמסלם
