בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע שהגיש בעלי חברה קבלנית נגד משרד הביטחון. נקבע כי פרסומי נציגי משרד הביטחון אודות התנהלות הקבלן היו מתוקף תפקידם וגם אם היה מקום לקבוע שהפרסומים אינם מותרים, בנסיבות העניין עומדת למדינה הגנת אמת דיברתי מכוח סעיף 14 לחוק לשון הרע ואף הגנת תום לב.
זוהי תביעה בגין לשון הרע, גרם הפרת חוזה ופגיעה במוניטין נגד משרד הביטחון. התובעים הגדירו את התביעה כ"כספית (נזיקית, לשון הרע)" וביקשו לחייב את הנתבעת (להלן גם:" המדינה") ובעלי תפקידים שונים (להלן גם: "הנתבעים") לפצות אותם בגין גרם הפרת חוזה, פגיעה במוניטין והוצאת לשון הרע, בסך של 300,000 ₪.
התובע טען בכתב התביעה כי הינו הבעלים של התובעת, חברה המספקת שירותים וכח אדם לקבלנים שונים בארץ. במסגרת זו, התובעת מספקת שירותים וכח אדם לחברת י.לרר (הנדסה) בע"מ (להלן: "לרר"). עוד נטען, שלרר מבצעת פרויקט של מרכז טיפולים עבור המדינה באזור בית גוברין בבסיס אימונים לכיש. לצורך ביצוע הפרויקט, לרר הגיעה להסכם עם התובעת לאספקת כח אדם ושירותים לפרויקט והגדירה אותו כרכז הפרויקט מטעמה. הנתבעים שלאחר הגשת כתב התביעה, ביהמ"ש מחק התביעה נגדם לבקשת התובעים, עוסקים בפיקוח על פרויקטים שהמדינה מזמינה לבנייה ושדרוג של בסיסים צבאיים בכל תחומי ההנדסה האזרחית. עוד נטען, שבמשך השנים הנתבעים פיתחו שנאה פתולוגית כלפיו ומתנכלים לו בכל פרויקט אשר בו הוא מעורב מולם כולל ובמיוחד הפרויקט נשוא תביעה זו. בפרויקט הנדון היו טעויות חמורות בתכנון שעצרו את הפרויקט, וכרגיל הוא נאלץ להציע פתרונות כדי שניתן יהיה להתקדם. על מנת להתרשם מהתפקוד הלקוי והבלתי מקצועי של הנתבעים, הוכן ניתוח של הלו"ז של הפרויקט על ידי מהנדס שניתח את האיחורים שנגרמו על ידם. לשיטתו הוא רצה למנוע את הפיגורים מצד הנתבעים ועשה כל לאל ידו לעזור לחברת לרר להתגבר על הפיגורים שנגרמו, דבר שהפך אותו למטרה של חיצי הנתבעים.
המדינה טענה כי הקבלן הראשי שזכה במכרז שפרסמה לביצוע הפרויקט נשוא התביעה התקשר בהסכם עם התובעת, וזו התחייבה לספק שירותים וכוח אדם לקבלן הראשי לשם ביצוע הפרויקט. התובע או התובעת לא היו יכולים לשמש כקבלן משנה בפרויקט, שכן התובע ו/או התובעת כלל לא רשומים אצל רשם הקבלנים לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות. עוד טענה המדינה כי הקבלן הראשי לא העביר החוזה לאישור התובע לתפקיד כלשהו בפרויקט, כנדרש בהוראות החוזה, לא כמנהל הפרויקט מטעמו, לא כמנהל עבודה ולא לשום תפקיד רשמי אחר. בנוסף לאמור נטען כי לא היה לתובע שום תפקיד מוגדר במסגרת הפרויקט והוא נעדר סמכות לתת או לקבל הוראות, מהגורמים הרלוונטיים במשרד הביטחון אשר אמונים על ביצוע ופיקוח הפרויקט. חרף האמור, התובע הגיע לאתר העבודה ודרש להיפגש עם גורמי הפיקוח מטעם הנתבעת. כמו כן, היה נוהג להתייצב בפגישות עבודה שבועיות שנערכו בין שלוחי הנתבעת ובין הקבלן, ללא זימון וללא רשות.
כב' השופט ע' הדר פסק כי התובע לא היה עובד בלרר ולא נמנה על מי מבעלי התפקידים שהוגדרו כצוות הניהול בפרויקט ולכן הנתבעת הייתה רשאית לדרוש שלא ישתתף בישיבות העבודה. התובעים הם שניהלו את הפרויקט, על אף שלרר זכה במכרז וזאת בניגוד להוראות החוזה עם משרד הביטחון. אולם, בשלב הראשון, משרד הביטחון לא מנע התנהלות זו. על יסוד מארג העובדות שהוצגו בהליך הוכח כי לחשד של הנתבעת בדבר הסבת חוזה לתובעת ולתובע באופן אסור יש יסוד סביר.
עוד נקבע כי לא רק שלא הייתה לתובע זכות להיות בצוות הניהול, עד השלב שאכפה את הוצאתו מצוות הניהול, הוא הקשה על המשתתפים את ניהול הפרויקט. לכן, היא החליטה לאכוף את הוצאתו מצוות הניהול. מכיוון שלא הוכח כי שיקולי עדי הנתבעת הינם פסולים, כגון חשיפת טעויות או מעשי שחיתות, ביהמ"ש מעדיף עדויות שני עדי הנתבעת שהינם עובדי ציבור שאין להם עניין אישי במחלוקת. לזכותו של עד הנתבעת יאמר שלא היסס להודות בטעויות בשיקול הדעת, למשל, נכונותו להתייעץ עם התובע בעניין מינוי בעל תפקיד, כנזכר קודם לכן. גם מעדות הנתבע 6 ביהמ"ש התרשם כי אינו שש אלי קרב, וכי תחילה ניסה להכיל מעורבות התובע, ולעניין זה ראו נוכחות התובע בישיבות הראשונות. רק עדות התובע הייתה עדות יחידה, ורצופה סתירות.
לגופם של דברים נקבע כי לנוכח הראיות שהובאו, פרסומי נציגי הנתבעת אודות התנהלות התובע היו מתוקף תפקידם. נציגי הנתבעת העדיפו תחילה לא להתעמת עם התובע, על אף החשד שהזכייה במכרז הוסבה אליו שלא כדין ולמרות העדר מעמד רשמי של התובע בפרויקט. אולם, כאשר התובע הפריע בניהול המכרז והחשד לגבי הסבת החוזה התגבר, הם הוציאו את התובע מהפרויקט, על דעת בעל המכרז והפרסומים בעניינו משקפים מהלך הדברים. לצורך הדיון, גם אם היה מקום לקבוע שהפרסומים אינם מותרים, בנסיבות העניין עומדת למדינה הגנת אמת דיברתי מכח סעיף 14 לחוק לשון הרע ואף הגנת תום לב מכח סעיף 15 לחוק לשון הרע הן לעניין פרסום מכח חובה חוקית, עקב הבעת עמדה או תלונה על הנפגע.
בנוסף נקבע כי ככל שנגרמה לתובעים פגיעה במוניטין, אין להם, אלא, להלין על עצמם, עקב מעורבותם בפרויקט שלא כדין. אולם, גם אם הפגיעה בהם לא הייתה מוצדקת, בהעדר חוות דעת המבססת קיום מוניטין ומעריכה הנזק שנגרם עקב פגיעה זו, דין הטענה להידחות.
לסיכום, התביעה נדחתה במלואה.
