בית המשפט העליון קיבל את עמדתה של מועצה מקומית כי פעלה לגביית חוב ארנונה במהירות הראויה. נקבע כי המועצה לא שקטה על שמריה ונקטה במשך השנים בפעולות גבייה ממשיות ומשמעותיות. העובדה שהמועצה לא פעלה בנמרצות דווקא למימוש המקרקעין, מתוך התחשבות במשיב, אינה יכולה לעמוד לה לרועץ.
המשיב ורעייתו הינם הבעלים של שני נכסי מקרקעין אשר במהלך השנים החל משנת 1996 צברו חובות בגין מסים עירוניים, ובעיקר חוב ארנונה עבור דירת המגורים, בסכום כולל של כ-380,000 ש"ח. נוכח התנהלות זו של המשיב ורעייתו, ננקטו נגדם לאורך השנים הליכי גבייה מינהליים שונים ונרשמו בשנת 2006 ו 2013 שני שעבודים על המקרקעין לפי סעיפים 11א(1) ו-11א(2) לפקודת המסים (גביה). בשנת 2017 הגישה המועצה נגד בני הזוג תביעה אזרחית בה נתבעו לשלם את מלוא סכום החוב. נוכח עמידתם של המשיב ורעייתו על טענת ההתיישנות, ניתן באוקטובר 2018 פסק דין בהסכמת הצדדים המורה רק על תשלום חלקו של החוב שלגביו לא נטענה טענת התיישנות, בסך של 40,791 ש"ח. בהמשך המשיב הגיש העתירה בה נטען כי יתרת החוב התיישנה, שכן המועצה לא נקטה בהליכי גבייה מינהליים ופעלה בשיהוי, באופן בלתי מידתי ובלתי סביר. בית המשפט לעניינים מינהליים פסק כי כי אין מקום לפטור את המשיב כליל מתשלום החוב מחמת השיהוי שנפל בהתנהלות המועצה, אך גם אין מקום לדחות את עתירתו לאור השיהוי בהגשתה. נקבע כי השיהוי ה"דו-סטרי", הן מצד המשיב והן מצד המועצה, ראוי לבוא לידי ביטוי בהפחתת הסכום שיידרש המשיב לשלם מתוך סך החוב הקיים. על כן בסופו של יום נקבע כי המשיב יישא בסכום קרן החוב בלבד, ויהיה פטור מתשלום הפרשי ריבית והצמדה שנוספו עליו.
לטענת המועצה, המשיב ידע מזה שנים על חובותיו למערערת וידע על כך שנרשמו שעבודים על המקרקעין בשנים 2006 ו-2013 בגין החובות, אך המתין שנים ארוכות עד שהגיש את עתירתו. המשיב לא ציין בעתירתו כל נימוק ולוּ הדחוק ביותר מדוע עתירתו הוגשה בשיהוי כה רב. לא היה גם מקום שבית המשפט יחליף את שיקול דעת המועצה בשיקול דעת שלו לעניין "קצב פעולות הגבייה". עם רישום השעבוד בפנקסי המקרקעין, רכשה המועצה זכות קניינית במקרקעין והיא רשאית להשתמש בה ולפעול למימוש המקרקעין לפי שיקול דעתה.
המשיב טען מנגד כי בהתחשב בציר הזמן הממושך הנפרש על פני למעלה מ-20 שנה, במהלכו נקטה המועצה בהליכי גבייה מינהליים באופן דל ביותר, התנהלותה חרגה לחלוטין ממתחם הסבירות וההגינות.
כב' השופט ד' מינץ פסק כי ערוץ הגבייה המינהלית מכוח פקודת המסים מאפשר לרשות מקומית לגבות חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים ללא צורך בהגשת תביעה בבית המשפט או בפניה להליכי הוצאה לפועל "רגילים". סמכות הגבייה נועדה להבטיח גבייה יעילה ומהירה יותר על ידי הרשות המקומית הנאלצת להתמודד לא פעם עם סרבני תשלום. נקיטת הליכי גבייה מינהליים מכוח פקודת המסים לגבי חובות ארנונה ותשלומי חובה לרשויות מקומיות לא הייתה אפשרית בעבר. היא באה לעולם עם כניסתה לתוקף של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), שתוקפה הוארך מעת לעת. מאז, נקודת המוצא היא כי בידי הרשות המקומית נתון כוח הבחירה להחליט אם לפעול בדרך של הגשת תביעה אזרחית או בדרך של גבייה מינהלית. פתיחת האפשרות לנקוט בהליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המסים עוררה אי-בהירות בנוגע לתחולת דיני ההתיישנות, כמו גם לאופן בו חלה במקרים אלה דוקטרינת השיהוי. בעניין נסייר (רע"א 187/05), נקבע לראשונה כי יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מינהליים. כמו כן, בעניין סלומון (עע"מ 8832/12) הורחבה תחולתה של הלכת נסייר, ונקבע כי היא תחול גם בנוגע להליכי גבייה "פאסיביים", היינו כאשר רשות מקומית מַתְנַה מתן אישור בתשלום חוב. באותו עניין גם הובעה עמדה כי פעולות גבייה מינהליות שהובאו לידיעת החייב, מקימות חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות. בהמשך לאמור, נקבע כי אכן, "חובת הרשות להפעיל סמכותה במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מנהל תקין" (בג"ץ 6745/15 בעניין אבו חאשיה). על פי אמות המידה של המשפט המינהלי, אין זה סביר להניח כי הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא נקטה פעולות גבייה סבירות במשך השנים. אלא שמן העבר השני, חובת הרשות לפעול במהירות הראויה אינה יכולה להשכיח את חובתה לפעול בסבירות ובמידתיות גם באכיפת החוק, ומהירות ראויה אינה בהכרח המהירות המרבית. בבוא בית המשפט להכריע בשאלה האם הרשות השתהתה בגביית חוב, עליו לתת את הדעת לשאלת ההסתמכות של הפרט; לאינטרס הציבורי בגביית חובות המגיעים לרשות כמו גם לאינטרס הציבורי הקיים בכך שהרשות המינהלית תפנים את מחדליה; לחובת ההגינות שבה מחויבת הרשות בכל פעולותיה; ולחובת תום הלב של החייב ביחסיו עם הרשות.
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי העניין הנדון רחוק כמטחווי קשת מהמקרים שבהם ניתן לקבוע כי הרשות התנהלה בשיהוי. רשימת הצעדים בהם נקטה המועצה לאורך השנים, ארוכה. בשנת 2005 בוצע ניסיון עיקול ברישום במקרקעין והודבקה אזהרה על דירת המגורים; בשנת 2006 נרשם השעבוד הראשון; בשנת 2009 בוצעו עיקולים על חשבונות בנק שונים וכך גם פעמיים נוספות במהלך שנת 2013. בשנת 2013 נרשם כאמור השעבוד הנוסף ובאותה שנה בוצע ניסיון עיקול ברישום במקרקעין, והודבקה אזהרה על דירת המגורים, ובשנת 2017 הובהר למשיב כי בכוונת המועצה לממש את המקרקעין. אכן מדובר בחוב "ישן", אך לא ניתן לומר כי המועצה שקטה על שמריה. היא נקטה במשך השנים בפעולות גבייה ממשיות ומשמעותיות. בנסיבות אלו, העובדה שהמועצה לא פעלה בנמרצות דווקא למימוש המקרקעין, בין אם מתוך התחשבות במשיב ובין אם מסיבות אחרות, אינה יכלה לעמוד לה לרועץ. אדרבה, יש בכך אף כדי להצביע על מידתיות פעולותיה. מעבר לאמור, המשיב לא העלה כלל טענה כי לא ידע על קיום החוב. זאת לא בכדי. המשיב פנה אל המועצה בכתב בשנת 2010 ובפניותיו הודה בקיום החוב. מנוסח פניותיו אף ניתן ללמוד כי הוא יכיר תודה למועצה אם לא תפעל לגביית החוב ותתאזר בסבלנות עד שירווח לו, שאז ישלם את חובו. כך כתב במכתבו מחודש אוגוסט 2010: "אני מודע לחוב הקיים ועושה מאמצים רבים כדי לסגור את החוב אך אין באפשרותי לסגור אותו בימים אלה". במכתב נוסף המתוארך ל"נובמבר 2010" חזר המשיב והודה בקיום החוב במילים אלה: "אני מודע לחובי אך אין באפשרותי לשלם אותו בימים אלו...". בנסיבות שבהן אין חולק כי המשיב ידע על קיומו של החוב, ובמשך שנים נמנע בכוונת מכוון מלשלמו, מוקשה מאוד לסבור כי המועצה פעלה בשיהוי. המשיב גם מבקש לאחוז את החבל משני קצותיו. להכיר בחובו מצד אחד, אך להלין על המערערת מצד שני שלא פעלה כיאות לגביית החוב שצבר במשך השנים הפרשי הצמדה וריבית. על כך נאמר "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".
יתרה מזו נקבע כי לא ברורה טענת המשיב כי נפגע אינטרס ההסתמכות שלו, זאת מקום שקשה להכיר בהסתמכות לגיטימית על אי-גביית תשלום חוב, אשר על פי דין קיימת חובה ברורה לגבותו. בצדק אפוא טענה המועצה כי מדובר במי אשר במשך שנים נמנע מלשלם תשלומי חובה, ובעיקר תשלומי ארנונה, בעודו מתגורר בדירת המגורים ומודע לחובותיו אותן הוא מפר ביודעין. ויודגש כי בנסיבות אלה גם האינטרס הציבורי מטה את הכף לטובת המועצה. ובשולי הדברים; הצדדים נחלקו כאמור גם בקשר לשאלה אם המשיב הגיש את עתירתו לבית המשפט לעניינים מינהליים גם כן בשיהוי. בעניין זה ניתן לצאת מנקודת הנחה כי המשיב מצדו לא השתהה בהגשת עתירתו. אולם שעה שלא נמצא כי נפל פגם בהתנהלות המועצה, אין בכך שהמשיב לא השתהה בנקיטת ההליך כדי להביא לתוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים. אשר על כן, הערעור מתקבל כך שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים יבוטל, והמשיב יחויב בתשלום מלא החוב, לרבות הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המשיב יישא בהוצאות המועצה בסך של 25,000 ש"ח.
לסיכום, הערעור התקבל.
המערערת יוצגה ע"י עו"ד רון חמד; עו"ד דניאל מסיקה; המשיב יוצג ע"י עו"ד אלירן חזן
