בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש בלוגר נגד Google Adsense עקב חסימת חשבונו ברשתות החברתיות. נקבע כי האופן בו הפר הבלוגר את כללי גוגל אינו "טכני" כביכול, אלא מהותי. הבלוגר הטעה, שלא לומר רימה, את המשתמשים והמפרסמים, על מנת לקבל טובת הנאה שלא כדין.
לפני ביהמ"ש תביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני עקב חסימת חשבון ברשת פרסום ובקשה להשיב חשבון התובע לפעילות. התובע הגיש כתב תביעה בו טען שבחודש יולי 2016 הנתבעות, בעלות רשת פרסום, סגרו את חשבונו אצלן וקנסו אותו בשרירות לב ופגעו בחירות העיסוק שלו וקניינו וביקש לחייב אותן לשלם לו פיצוי בשל עוגמת נפש בסך של 500,000 ₪.
התובע טען בכתב התביעה כי הנו בלוגר מוכר ועוסק בחדשות עולם הבידור בישראל וכי במרכז עניינה של התביעה מצויה פעילות חברת גוגל אדסנס- Google Adsense (להלן: "חברת גוגל" או "רשת הפרסום"). עוד טען, שרשת הפרסום שהינה בבעלות הנתבעות (להלן גם: "החברות"), מאפשרת לבעלי אתרים במרשתת למכור שטחי פרסום ומאפשרת בנוסף למכור שטחי פרסום בסרטונים ויישומים. התובע טען שתלותו של כל גוף ואדם המתקיים על דרך של פרסום כל מוצר ושירות במרשתת בשירותי רשת הפרסום, הנה תלות כמעט בלעדית. עוד טען, שרשת הפרסום תומכת במודעות בצורה של טקסט, תמונות או וידאו. האלגוריתם של גוגל יודע להתאים מודעה מתאימה לעמוד ולאתר בו היא מפורסמת ומכאן השם Adsense. באשר למדיניות הפרסום, התובע טען שהחברות אוחזות בכללים נוקשים האוסרים פעילויות מסוימות: להקליק על הפרסומות אשר מצויות באתר שלהם, לבקש ממשתמשים או מכל גורם אחר להקליק על הפרסומות שלהם, לערוך שימוש בפרסומות בתצורה של חלונות קופצים וכן לערוך שימוש בפרסומות בעזרת חברות אחרות מתחרות ברשת הפרסום/ לשיטת התובע, החברה ייחסה לו הפרה של מדיניות ה- Adsense ולכן החליטה להשבית באופן חד צדדי את החשבון. כך למשל נתקבלה הודעה באמצעות בוט לפיה באמצעות חשבון המייל שלו, אשר אינה מפנה לטענה מסוימת באשר להתנהלותו, אלא מצביעה על הפרה, באופן לקוני לפיה "אחד מהאתרים שלך אינו תואם לתקנון התכנית של ADSENSE", ואילו הפעולה הנדרשת הנה "בדוק את כל שאר האתרים בחשבון לצורך תאימות". השבתת האתר שלו, שהשיתה עליו החברה, באופן הדרסטי והמובהק שהשיתה עליו, מהווה פגיעה בחירות העיסוק שלו. פגיעה זו של החברה בקניינו, הינה שלא כדין, ומהווה עילת תביעה בידיו. עוד טען ששעה שהחברה אינה מאפשרת לו לערוך שימוש בקניינו, קרי חשבון הגוגל אדסנס שלו, היא מעכבת שלא כדין את קניינו.
החברות טענו כי התובע הפר את תנאי התכנית ואת ההסכם בין הצדדים פעם אחר פעם, במסכת של הפרות יסודיות חוזרות ונשנות. זאת, למרות שמסרו לו סדרה של התראות אודות הפרות אלו. עוד טענו, שפעם אחר פעם הוא חזר להפר את תנאי התוכנית הן בהפרות דומות והן בהפרות חדשות ונוספות – באופן המקעקע את יסודות ההתקשרות בין הצדדים- עד אשר בחודש יוני 2016 הודיעה לו החברה על ביטול ההתקשרות, לאחר ששילמה לו במהלך תקופת ההתקשרות סכום של למעלה ממיליון ₪ (ואשר הוא לא היה זכאי לו, ולמצער לחלקו הארי, נוכח הפרותיו).
כב' השופט ע' הדר פסק כי החברות מבססות טענתן שהתובע הפר את תנאי התכנית ואת ההסכם בין הצדדים פעם אחר פעם וכי נמסרו לו התראות בנוגע למיקום מודעות אסור באתר שלו, התראות בנוגע להתנהגות מודעות אסורה באתר, התראות הנוגעות לתוכן אסור המוצג לצד הפרסומות באתר ועוד. כאן המקום לציין, שהתובע לא חלק על כך, אלא טען שלא קיבל הסברים מספקים בדבר ההפרות ולכן לא עלה בידו לתקן ההפרות וכי הנתבעות אוכפות הכללים באופן בררני.
עוד נקבע כי בשונה מעניין ויוה, שם התובעת חלקה על הטענות נגדה ואף העמידה חוות דעת של מומחה כדי להוכיח שלא הפרה את כללי החברות, התובע כאן הסתפק בהעלאת הטענה שהפר את כללי החברות מתוך חוסר ידע, עקב יעוץ מוטעה, וטען שההפרות הינן "טכניות ומינוריות". האופן בו הפר התובע את כללי הנתבעת, אינו "טכני" כביכול, אלא מהותי. התובע הטעה, שלא לומר רימה, את המשתמשים והמפרסמים והנתבעת, על מנת לקבל טובת הנאה שלא כדין.
יתר על כן נקבע כי מראיות החברות עולה כי לא מדובר היה בהפרות נקודתיות או מקריות, אלא במסכת של הפרות יסודיות בהיבטים רבים ושונים של תנאי התכנית. לעניין טענת התובע כי פעל לתיקון ההפרות, עולה מראיות החברות, שבפועל עשה ההיפך מכך: הוא ביצע פעולות למראית עין בלבד, תוך שבמקביל ו/או לאחר מכן המשיך להפר את תנאי התכנית, בהפרות דומות ואף חדשות. התובע הקדיש חלק ניכר מחקירת נציג החברה לעניין טענות שהעלתה כלפיו בתחום המוסר, דהיינו, שילוב תמונות חושפניות באתר שלו. בסיכומיו טען שהחברה אינה מבחינה בין עירום אסור ובין עירום "אמנתי מותר". אולם, אין בדיון בסוגיה זו כדי לסייע לתובע מרגע שהוכח שהפר את כללי החברה כמפורט קודם לכן, באופן בו כפה על המשתמשים צפייה בפרסומות, על מנת לגרוף רווחים שלא כדין. מכאן שהתובע נתפס לחלק מטענות החברה, שגם אם ביהמ"ש היה מוצא שהן אינן מוצדקות, אין בכך כדי לסייע לו, ביחס לטענה המרכזית כלפיו.
זאת ועוד נקבע כי לעניין פגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק יש להבחין בין ההחלטה להפסיק מתן השירות ובין השאלה האם חברת גוגל רשאית לסרב להתקשר בעתיד עם התובע ללא הגבלת זמן. לגבי ההחלטה להפסיק את השירות, ביהמ"ש מוצא שהסוגייה אינה מעלה שאלה חוקתית שחורגת מדיני החוזים. מי שמפר את ההסכם באופן מהותי ויסודי מקנה לצד השני הזכות לבטל ההסכם ולהפסיק השירות. כמו כן, להבדיל מהפעלת כוחה של החברה בכובעה כמנוע חיפוש, לעניין הפעלת כוחה בכובעה כמפעיל רשת פרסום, אתר התובע נותר נגיש לציבור המשתמשים גם לאחר הפסקת ההתקשרות ואף עומדת לו האפשרות להתקשר עם רשת פרסום אחרת. התובע אף אישר כי התקשר עם טאבולה וכי התקשרות זו הניבה לו רווחים נאים. הדברים יפים גם לגבי הזכות החוקתית לקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, ככל שמדובר על חילוט כספים. בנסיבות העניין, לא מתעוררת בענייננו, סוגיה חוקתית שחורגת מדיני החוזים שמקנים לנפגע מהפרת הסכם סעד של חילוט כספים שמגיעים למפר שנמצאים בידיו של הנפגע לצורך הטבת נזקיו של הצד הנפגע, עקב הפרת החוזה.
בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אין צורך לדון בסוגית הנזק שכן לא קמה עילה לחייב החברה בפיצוי. אולם, למעלה מהדרוש יאמר, שלא היה מקום להגיש תביעה נזיקית לפיצוי בסך של חצי מיליון ₪ בגין עוגמת נפש, בשעה שפיצוי בגין עומת נפש עקב מחלוקת חוזית, עומד בדרך כלל על שיעור נמוך ביחס לפיצוי הממוני, למעט בתחומים מסוימים כגון בתחום הנופש והבילוי, שאינם נוגעים למהות ההתקשרות כאן.
לסיכום, התביעה נדחתה. נקבע כי החלטת חברת גוגל לא ליתן לתובע לפתוח חשבון הינה סבירה ואף מתחייבת על מנת להגן על ציבור המשתמשים והמפרסמים מפני מעלליו.
