בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל ערעור שהגיש ניצול שואה חולה פרקינסון על ההחלטה כי אינו זכאי לקבלת הנחה ברכישת הדירה הציבורית בה הוא מתגורר יחד עם בנו. נקבע כי אין לקבל טענת המדינה לפיה הפרשנות המתבקשת למונח "שהתגורר" היא כי כדי לזכות בהנחה על הבן להתגורר בדירה הציבורית למשך פרק זמן הנדרש מהזכאי שהוא פרק זמן של 5 שנים רצופות עובר לבקשה. לו המחוקק רצה לראות את פרק הזמן של המתגורר בדירה הציבורית, כפרק הזמן של הזכאי, היה קובע זאת כפי שעשה ביחס להגדרת "הדייר הממשיך" בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי.
העותר, ניצול שואה, היינו כבן 85 ,חולה בפרקינסון ומתגורר עם בנו הבגיר, אשר מוכר כבעל %100 נכות מהביטוח הלאומי. בשנת 2016 העותר ואשתו ז"ל הצליחו לגייס את הסכום הנדרש לרכישת הדירה בהתאם 8 לסעיף 3(ב()1 )לחוק זכויות רכישה, אשר מאפשר מענק רכישה בסיסי המחושב בהתאם למספר הנפשות בדירה, ומכוח המענק הנ"ל, בני הזוג היו אמורים לקבל %45 הנחה ברכישת הדירה. עם זאת, בנסיבות טרגיות, כחודש לאחר שבני הזוג הגישו את הבקשה לרכישת הדירה כמתואר לעיל, אשתו של העותר נפטרה ובני הזוג לא הספיקו להשלים את הליך הרכישה ולקבל את ההנחה האמורה.
העותר הגיש בקשה לוועדת חריגי מכר להמשיך את הליך הרכישה מהיכן שנפסק ולהכיר בו כזכאי להנחה של %45 ,אך בקשתו זו נדחתה והוא התבקש להגיש בקשה חדשה על שמו בלבד, אשר תעניק לו כמתגורר יחיד 25% הנחה. בשל החשש שמא לא יספיק לרכוש את הדירה הציבורית אם לא יתקדם, העותר רכש את
הדירה במחיר המלא שנקבע בהודעת הרכישה ולאחר התשלום פנה בבקשה לקבלת החזר כספי.
העותר טען כי ההחלטה מנוגדת לחוק זכויות רכישה, אשר קובע מפורשות כי העותר זכאי להנחה כיחיד המתגורר עם ילד ולא מתנה קיומו של תנאי זה ברצף מגורים של חמש שנים של הילד עם הזכאי. העותר מבהיר כי הגדרת "ילד" בחוק זכויות רכישה נדונה והוכרעה בפסק הדין מרגריטה חננייב נ' עמיגור נכסים אשר קבע כי פרשנות צרה ומצמצמת של המשיבות (להלן גם: "המדינה") למונח "ילד" אינה יכולה לעמוד שכן היא מצמצמת את החוק ועל כן מהווה חריגה מסמכות. המדינה טענה מצדה כי בקשתו של העותר לקבלת הנחה בגין מגורי הבן נדחתה כדין, הואיל ובנו של העותר לא קיים רצף מגורים של 5 שנים בדירה עובר להגשת הבקשה.
כב' השופטת ח' סלוטקי פסקה כי עניינה של העתירה הוא בבקשה לביטול ההחלטה, אשר דחתה את בקשת העותר לקבלת הנחה לה היה זכאי בעת רכישת הדירה הציבורית בה הוא מתגורר יחד עם בנו. לטענת העותר היה העותר זכאי להנחה כיחיד המתגורר עם ילד בעת רכישת הדירה הציבורית וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק זכויות רכישה. בהחלטה הקודמת של הוועדה נקבע: "לדחות את הבקשה לקבלת הנחה בגין הבן, אין רצף מגורים בדירה הציבורית 5 שנים רצופות". גם בהחלטה מושא העתירה דנן התייחסה הוועדה לתקופת מגוריו של הבן בדירה הציבורית כנימוק לדחיית הבקשה.
בהמשך לאמור נקבע כי העותר אינו מבקש סעד של השבה, אלא מבקש לקבוע כי הוא זכאי להנחה ברכישת הדירה בגין כך שבנו מתגורר עמו ולבטל את החלטת המשיבה כי אינו זכאי לכך, זאת בשתי העתירות שהוגשו מטעמו. על כן, אין מקום לטענת המדינה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה.
זאת ועוד נקבע כי בדומה לסוגיה בפרשת חננייב, הכללים בענייננו לא באים לפרש את החוק, אלא מוסיפים
הגדרה חדשה, אשר מהווה צמצום של החוק, שכן המונח "שמתגורר" לא הוגדר בחוק, אלא הוגדר בכללים, כחלק מהגדרת המונח "ילד" המתגורר עם המבקש בדירה הציבורית חמש שנים ברציפות לפני מועד הגשת הבקשה לרכישת הדירה. משאין בכוחן של ההנחיות המנהליות, בענייננו - הכללים, שאינן נסמכות על הוראה בחוק לסייג או להגביל באופן כלשהו את הסמכות שהוענקה לרשות בחוק, או לשנות את הזכויות והחובות שנקבעו בחוק, יש לפרש את המושג "שמתגורר" בהתאם לשכל הישר. בוודאי שאין לראות מי שעבר להתגורר עם הזכאי זמן קצר לפני הגשת הבקשה לרכישת הדירה כמי שמתגורר עמו. בענייננו, בנסיבות העניין, לפיהן בנו של העותר התגורר עם העותר תקופה כוללת של 22 שנים למעט 4 שנים משנת 2009 עד שנת 2013 ,שאז חזר להתגורר עם העותר עד היום. קודם להגשת הבקשה, בשנת 2017 ,התגורר הבן עם העותר ברציפות 4 שנים. בנסיבות אלה, יש לראות את בנו של העותר כמי "שמתגורר" עם העותר ועל כן זכאי העותר לקבלת ההנחה .אין לקבל טענת המדינה לפיה הפרשנות המתבקשת למונח "שהתגורר" היא כי כדי לזכות בהנחה על הבן להתגורר בדירה הציבורית למשך פרק זמן הנדרש מהזכאי שהוא פרק זמן של 5 שנים רצופות עובר לבקשה. לו המחוקק רצה לראות את פרק הזמן של המתגורר בדירה הציבורית, כפרק הזמן של הזכאי, היה קובע זאת כפי שעשה ביחס להגדרת "הדייר הממשיך" בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998, שם נקבע במפורש, בין היתר, כי דייר ממשיך הוא זה שיש לו רצף מגורים של שלוש שנים עם הזכאי.
בנוסף לאמור נקבע כי גם אם יש לראות בכללים ככאלה שיש להם תוקף מחייב, נשאלת השאלה אם אין מקום לחריגה מהכללים בנסיבות העניין המיוחדות בענייננו. הלכה למעשה, יש לראות, אפוא, את התקופה הארוכה מאוד של 18 שנים שבנו של העותר כן התגורר עם אביו העותר וכן שהתגורר ברצף עם אביו העותר 4 שנים קודם להגשת הבקשה לרכישת הדירה. כמו כן, מדובר בבן נכה בעל %100 נכות ואם לא די בכך הרי שקודם להגשת הבקשה הנידונה הגיש העותר בקשה לרכישת הדירה ביחד עם אשתו. לרוע מזל נפטרה אשת העותר כחודש לאחר הגשת הבקשה לרכישת הדירה ובקשת העותר להנחה למרות פטירת האישה נדחתה גם היא ע"י וועדה החריגים. לנסיבות החריגות יש להוסיף את היות העותר קשיש בן 84 ,חולה פרקינסון, והיותו ניצול שואה.
לסיכום, העתירה התקבלה. נקבע כי העותר זכאי להנחה ברכישת הדירה הנידונה כ"זכאי המתגורר עם ילד אחד שלו" בהתאם להגדרה בסעיף 3 לחוק זכויות רכישה.
העותר יוצג ע"י עוה"ד טליה רמתי ועוה"ד נירה שלו; משיבה 1יוצגה ע"י עו"ד יפית ברקוביץ, פמ"ד – אזרחי; משיבה 2 יוצגה ע"י עו"ד שי קגן
