העליון דן בהיקף שיקול דעתו של בית המשפט להטיל עונש של מאסר עולם בעבירת הרצח הבסיסית. נקבע כי במקרה זה עונש מאסר עולם הינו עונש מרבי ולא עונש חובה ומהווה חידוש שבא לעולם במסגרת הרפורמה בעבירות המתה. הדבר מותיר שיקול דעת רחב לבית המשפט בגזירת העונש, ובמקרים מתאימים מאסר עולם יהיה העונש ההולם גם לעבירת הרצח "הבסיסית".
במרכזו של ההליך ניצבות השאלות מהם טיבו והיקפו של שיקול הדעת הקיים לבית המשפט בהטלת מאסר עולם כעונש מרבי, ומהן אמות המידה ליישומו. כמו כן, כיצד על בית המשפט הגוזר את הדין להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו להטיל עונש של מאסר עולם בעבירת הרצח (לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, עבירת הרצח הבסיסית. באיזה אופן קיומו של עונש מרבי זה אמור להשפיע על התוצאה שאליה יגיע ואיך משתלבת האפשרות של הטלת עונש של מאסר עולם עם קביעת מתחם עונש לפי תיקון 113. אלו השאלות התקדימיות שמעלים שני הערעורים שלפנינו שמופנים לעונש שגזר בית המשפט המחוזי– 29 שנות מאסר בפועל (כולל הפעלת תנאי של חצי שנת מאסר), אחד נסוב על קולת העונש ואחד על חומרתו. ברקע החקיקתי – הרפורמה בעבירות ההמתה שנכנסה לתוקף בשנת 2019 -תיקון מס׳ 137 לחוק העונשין. רפורמה זו הביאה לעולם חידושים שונים, הרלוונטי לענייננו הוא כי בעבר העבירה של "רצח" חייבה ככלל תוצאה של מאסר עולם ללא שיקול דעת לבית המשפט. עתה, לאחר הרפורמה, ישנם שני סוגי עבירות רצח: עבירת הרצח הבסיסית-סעיף 300(א) לחוק העונשין, שמאפשרת לבית משפט לגזור עונש של מאסר עולם, לצד האפשרות לגזור עונש קל מזה, ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות -סעיף 301א לחוק העונשין, שמחייבת את בית המשפט לגזור עונש של מאסר עולם בהתקיימות אחת מבין אחת-עשרה החלופות הכלולות בה. המשיב רצח בחמש עשרה דקירות סכין את אשתו ואם ילדיו, על רקע רצונה לסיים את הנישואין, ובגין מעשה זה הורשע בביצוע עבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, זאת על-פי הודייתו.
לטענת המדינה, במקרים שבהם הורשע אדם בעבירת הרצח הבסיסית ונקבע כי הייתה לו כוונה להמית – להבדיל מאדישות בנוגע לתוצאה זו – העונש של מאסר עולם הוא העונש ההולם, והוא צריך לשמש נקודת מוצא לגזר הדין, כאשר יהיה מקום לסטות מנקודת מוצא זו רק במקרים חריגים. הנסיבות שיאפשרו סטייה זו, לשיטת המדינה, צריכות להיות נסיבות האירוע עצמו ולא נסיבות אישיות של הנאשם. בנסיבות המקרה דנן היה נכון להטיל על המערער עונש של מאסר עולם, זאת לנוכח חומרת התופעה של אלימות נגד נשים בכלל ושל רצח נשים בידי בני זוגן בפרט, ומשיש חשיבות מיוחדת למסר החברתי וההרתעתי של הענישה במקרה כגון דא. לאחר דיון הגישה המדינה הודעת עדכון שבה צוין כי בשל נסיבותיו הרפואיות של המערער היא אינה עומדת על עתירתה להחמרת העונש, יחד עם זאת, העונש שהוטל מקל ממילא, ואין הצדקה להקלה נוספת.
המערער טען מנגד כי העונש חמור יתר על המידה. הנימוק המרכזי הוא שכשבוע לאחר מתן גזר הדין עבר המערער אירוע מוחי קשה שבעטיו נותר משותק בפלג גופו הימני וחסר יכולת לדבר. לטענתו הבריאותי מצדיק הקלה בעונשו. גם ללא קשר לאירוע המוחי, העונש שהוטל על המערער חמור מדי, הן מבחינת המתחם שנקבע והן מבחינת מיקומו בתוך המתחם – בהתחשב בנסיבות המערער, בפרט הודייתו וגילו, ובענישה הנוהגת במקרים אחרים. בית משפט קמא היה צריך להימנע מהטלת עונש של מאסר עולם.
בית המשפט פסק:
כב' השופט נ' הנדל פסק כי גם עם קבלת עמדת המדינה שלא להחמיר את עונשו, נותרת מחלוקת בדבר תקופת המאסר שיש להשית על המערער. המדינה סבורה כי יש להותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא – 29 שנות מאסר בפועל – והמשיב מבקש להפחית בצורה משמעותית את שנות המאסר ולקבוע עונש המתקרב לעשרים שנות מאסר בפועל. הרפורמה בעבירות ההמתה ביקשה ליצור מדרג מפורט יותר של עבירות המתה, וכיום קבוע בחוק מנעד של חמש עבירות המתה, שהן, בסדר יורד של חומרה: רצח בנסיבות מחמירות (סעיף 301א), רצח (סעיף 300(א)), המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף 301ב), המתה בקלות דעת (סעיף 301ג) וגרימת מוות ברשלנות (סעיף 304). ענייננו בעבירת הרצח – השנייה בחומרתה במדרג המתואר. ההבדלים בין עבירת הרצח בסעיף 300(א) לרצח בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 301א(א), הוא התקיימן של אחת מהנסיבות וכן העונש. העונש על עבירת הרצח בנסיבות מחמירות הוא "מאסר עולם ועונש זה בלבד", דהיינו, מאסר עולם חובה (בכפוף לחריג הנסיבות המיוחדות הקבוע בסעיף 301א(ב) לחוק). לעומת זאת, העונש על עבירת הרצח הבסיסית מנוסח כ"מאסר עולם". עונש זה אינו עונש חובה אלא עונש מרבי. עונש מאסר עולם כעונש מרבי ולא עונש חובה על עבירת המתה מהווה חידוש שבא לעולם במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה. החלטת המחוקק להטיל מאסר עולם כעונש מרבי בעבירת רצח מותירה, מעצם טיבה וטבעה, שיקול דעת רחב לבית המשפט בגזירת העונש. שיקול דעת רחב זה הוא ייחודי כיום לעבירת הרצח הבסיסית החדשה. השאלה העומדת במוקד הליך זה היא כיצד יש ליישם את שיקול דעת שהקנה המחוקק לבית המשפט. תיקון 113 לחוק, ביקש, להבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה, דהיינו, להנחות את השופט כיצד לקבוע את העונש המתאים וההולם בגבולות הקבועים בחוק, ולהוביל לצמצום פערים בענישה.
בהמשך לאמור נקבע כי עבירת הרצח כהגדרתה בסעיף 300(א) לחוק העונשין בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה, היא גרימה בכוונה או באדישות למותו של אדם, בלא שהתקיימה אחת מהנסיבות המחמירות מהרשימה הסגורה המצויה בסעיף 301א לחוק. על עבירה זו רשאי בית המשפט להטיל עונש מרבי של מאסר עולם. אין לקבל את תזת "עונש המוצא" הכללית שמציגה המדינה, שלפיה כאשר התקיימה כוונה להמית, העונש על עבירת הרצח חייב להיות מאסר עולם למעט במקרים חריגים. בראש ובראשונה, תזת עונש המוצא אינה מעוגנת בלשון החוק, ובהצעת החוק צוין מפורשות כי המטרה היא לאפשר לבית המשפט גמישות בהפעלת שיקול דעתו בגזירת העונש. כעולה מדברי ההסבר לרפורמה, העבירה של רצח בנסיבות מחמירות היא "במידה רבה, המחליפה המהותית של עבירת הרצח בנוסחה היום". עבירה זו, כאמור, היא החמורה ביותר במנעד עבירות ההמתה כיום, ויש עליה עונש חובה של מאסר עולם, ואילו בעבירת הרצח הבסיסית נקבע עונש מרבי של מאסר עולם. דומה כי ההבחנה שמבקשת המדינה לעשות מושתתת למעשה על החוק בנוסחו הקודם, אשר הבחין בין עבירת הרצח לעבירה ההריגה על בסיס היסוד הנפשי. זאת ועוד, מלשונם של סעיפי תיקון 113 עולה בבירור כי הם חלים על כל עבירה שנקבע בה עונש שאינו עונש חובה, וכי בית המשפט מחויב לפעול לפי הדרך הקבועה בהם, הכוללת קביעת מתחם עונש הולם ומיקום העונש בתוך המתחם, כך, בין היתר גם על-פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. גם בעבירת הרצח הבסיסית או בסעיפים האחרים שנחקקו ברפורמה בעבירות ההמתה אין כל יסוד לפרשנות שמציעה המדינה, המחריגה את תחולתה של עבירת הרצח מתיקון 113. דווקא בעבירה כה חמורה שטווח הענישה בה כה רחב – עד מאסר עולם, ללא עונש מינימום – חשוב ביתר שאת כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו בגזירת הדין בגבולות החוק, על פי הדרך והשיקולים המנחים הקבועים בו, ובאופן שוויוני ואחיד. אכן, העונש של מאסר עולם על עבירת הרצח צריך להוות אפשרות בפועל ולא להיות בגדר עונש "עלי ספר" בלבד, כפי שהדגישה המדינה. במקרים המתאימים עונש זה יהיה העונש ההולם והראוי לעבירת הרצח – גם זו "הבסיסית". מאסר עולם כעונש מרבי ולא עונש חובה על עבירת הרצח, למעט במקרים חריגים, הוא חידוש מרכזי ברפורמה בעבירות ההמתה שנכנסה לתוקף לפני פחות משלוש שנים. על רקע חידוש זה, מדיניות הענישה בעבירת הרצח עודנה בתהליכי גיבוש והתפתחותה תיעשה באופן טבעי, ממקרה למקרה.
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי יש ממש בטענת המדינה כי מעשהו של המערער, אשר רצח את מי שהייתה אשתו ואם ילדיו באמצעות חמש-עשרה דקירות סכין, על רקע רצונה להתגרש ממנו, מצדיק הטלת עונש של מאסר עולם. בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לרקע ולהשתלשלות האירועים שקדמו לביצוע הרצח, להרשעתו הקודמת של המערער בעבירת אלימות כלפי המנוחה, ולתופעה הרחבה שמעשהו של המערער מהווה חלק ממנה – רצח נשים בידי בני זוגן – המצדיקה ענישה מחמירה ומרתיעה. בד בבד, בית משפט קמא העניק משקל רב מדי להודייתו של המערער ולחרטה שהביע. החומרה במקרה מתבטאת בהתנהלות הבעייתית והמתמשכת של המערער כלפי המנוחה. המערער ניסה לכפות את רצונו להמשיך בחיי הנישואין עימה תוך התנהגות אובססיבית, אלימה ואכזרית. השתת עונש של מאסר עולם על המערער מוצדקת לאורו של עיקרון ההלימה. לנוכח טיבן ועוצמתן של הנסיבות לחומרת העונש שפורטו לעיל, בהודיה ובחרטה מעין שהביע המערער, זאת גם בשים לב לעיתוי ולאופן שבהן הובעו, אין כדי להוות שיקולים בעלי משקל ממשי לקולת העונש. אלה לא הצדיקו להפחית את עונשו מהעונש של מאסר עולם, הוא העונש ההולם את מעשיו, עם זאת, נסיבותיו הרפואיות של המערער מצדיקות הקלה בעונשו. לוּ בית משפט קמא היה גוזר את דינו של המערער לאחר האירוע המוחי שעבר, הוא היה נדון לעונש קל יותר. הטעם לכך שיש לראות בנסיבות רפואיות האמורות נסיבות לקולת העונש הוא כי חווייתו של המערער בבית הסוהר במצבו הנוכחי שונה וקשה משל אסירים אחרים, ובמובן זה המאסר גורם לו סבל ופגיעה מיוחדים החורגים מאלו הקיימים בכל עונש מאסר. נפסק כי מצד אחד, לא יהיה נכון להתעלם מהשינוי במצבו הרפואי של המערער אשר חל, כאמור, כשבוע לאחר מתן גזר הדין, והינו משמעותי. מצד שני, יש לתת את הדעת למעשה החמור שביצע המערער. האיזון הנכון כיום, הוא למקם את העונש במסגרת מתחם העונש ההולם אך בתחתיתו, ולהעמיד את עונשו הכולל של המערער על 27 שנות מאסר בפועל. זאת באופן שהמאסר המותנה יופעל בחופף. אמנם, לוּ היה מצבו הרפואי של המערער כפי שהיה במועד מתן גזר הדין, נכון היה כי בית המשפט המחוזי יטיל עליו מאסר עולם. ואולם, בשיקלול הנסיבות העמדת העונש בתחתית מתחם העונש ולא במרכזו, כפי שבית משפט קמא קבע, תהא מענה הולם למורכבות של גזירת העונש במקרה הייחודי דנן. עונש של 27 שנות מאסר בפועל הוא עונש חמור, ממושך ומשמעותי המשקף את האיזון הנדרש בין חומרת העבירה שביצע המערער על נסיבותיה ובין מצבו הרפואי כיום. זה העונש שראוי להשית על המערער. זאת גם בשים לב לכך שאף המדינה הסכימה לא לעמוד כעת על הטלת העונש המרבי של מאסר עולם בשל מצבו הבריאותי. פסק דין זה דן בסוגיית הענישה בעבירת הרצח הבסיסית בנוסחה לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה, הקובעת, לעבירה זו בלבד ולראשונה באופן רחב זה, עונש של מאסר עולם כעונש מרבי ולא כעונש חובה. אומנם עונש של מאסר עולם אינו יכול לשמש נקודת מוצא, שממנה יש לסטות רק במקרים חריגים, במסלול גזירת דינו של הנאשם, אולם הוא בהחלט יכול להוות נקודת הסיום בו. ראוי כי העונש של מאסר עולם יוטל על מבצע עבירת רצח במקרים המתאימים, וזאת מבלי לקבוע אמות מידה מחייבות לסיווג מקרים אלו, ודאי לא בשלב זה של התפתחות הפסיקה. המקרה של המערער משתייך להשקפתי למקרים אלו, משנסיבות המעשה מצדיקות הטלת מאסר עולם. אולם, נסיבות העושה – ובאופן ספציפי נסיבותיו הרפואיות של המערער כפי שהתפתחו לאחר מתן גזר הדין – מצדיקות במקרה זה לחרוג מתוצאה זו ולהטיל על המערער עונש מקל יותר כפי שהוצע. ניתן לסכם את פסק הדין תוך הדגשת חמש קביעות: ראשית, עונש של מאסר עולם אינו נקודת המוצא בגזירת העונש על עבירת הרצח, שממנה יש לסטות רק אם ישנם נימוקים חריגים, כפי העמדה שהציגה המדינה. שנית, יש לקבוע מתחם עונש הולם לעבירת הרצח ולגזור בתוכו את העונש, אך זאת ייעשה תוך התייחסות לממד הערכי בהטלת עונש של מאסר עולם. שלישית, אין זה השלב לקבוע כללים, אמות מידה או מבחני עזר להטלת עונש של מאסר עולם בעבירת הרצח. רביעית, בנסיבות מקרה זה, מן הראוי שהערכאה הדיונית הייתה מטילה על המערער עונש של מאסר עולם. חמישית, לנוכח ההידרדרות הדרמטית והקשה במצבו של המערער, ניתן להקל במידת מה בעונשו, אך זאת במסגרת מתחם העונש ההולם שנקבע בעבור מעשהו,
לסיכום, הערעור התקבל, על המערער נגזרו 27 שנות מאסר בפועל.
המערערת יוצגה ע"י עו"ד רחל מטר; עו"ד רחלי זוארץ-לוי; המשיב יוצג ע"י עו"ד גיל גבאי; עו"ד קרן אבלין-הרץ
