בית המשפט המחוזי קיבל תביעה של הורים שבנם התאבד לאחר ששוחרר לחופשה ממרכז לבריאות הנפש בו היה מאושפז. נקבע כי ההחלטה לשחררו לחופשה בביתו לאחר תקופה כה קצרה, אינה עומדת בשיקולי הסבירות. מדובר בבחור עם אבחנה של דיכאון מאג'ורי, עם כוונות קונקרטיות לקפוץ מהגג, אשר מתגורר עם הוריו בקומה התשיעית ואינו מאוזן תרופתית.
בחודש ינואר 2012 חשך עולמם של התובעים כאשר בנם שם קץ לחייו והוא בן 23 שנים בלבד. התביעה שלפנינו הוגשה בעילה של רשלנות רפואית כנגד מדינת ישראל- המרכז לבריאות הנפש באר יעקב אשר התירה למנוח להשתחרר לחופשה בביתו שלושה ימים בלבד לאחר שהתקבלה בעניינו הוראת אשפוז כפוי. התביעה היא תביעת העיזבון וכן תביעת ההורים. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.
התובעים טוענים כי התנהלות המדינה בטיפול במנוח הייתה רשלנית ואילולא אותה התרשלות בטיפול היה ניתן למנוע את פעולתו של המנוח.
המדינה טוענת מנגד שלא הייתה התרשלות בטיפול במנוח וכי היו סיבות טובות מקצועיות מדוע שונה הטיפול ומדוע נעתרו לבקשתו לצאת לחופשה בסוף השבוע.
כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי פסקה כי יש לקבל את התביעה. ההחלטה להעברת המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה התקבלה בחופזה, ללא הפעלת שיקול דעת סביר ומדובר בהחלטה העולה כדי התרשלות. פרופ' טיאנו, המומחה מטעמם של התובעים הביע עמדה נחרצת כי החלטה זו התקבלה תוך שיקול דעת מוטעה. פרופ' טיאנו אישר בעדותו כי ההעברה בין המחלקות הינה החלטה הנתונה לשיקול דעת הרופא המטפל בזמן אמת, אולם ציין כי במקרה דנן מדובר בשיקול דעת לא נכון. בהמשך אף הסביר כי ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה 24 שעות אחרי הוראת אשפוז הייתה שגויה. המדינה מנגד טוענת כי ההחלטה להעביר את המנוח למחלקה הפתוחה התקבלה תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי של הצוות המטפל ותוך שימוש בפרקטיקה המקובלת של "ברית טיפולית". המדינה הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר ברש אשר קבע בחוות דעתו כי צוות בית החולים פעל במקצועיות וברגישות, התייחס לסוגיית האובדנות של המנוח בכל שלב של הטיפול וקיבל החלטות קשות על מנת לתת טיפול נאות מחד גיסא, ולשמר את הקשר הטיפולי עם המטופל ומשפחתו מאידך גיסא. ד"ר מרום אשר קיבלה את המנוח למחלקה הסגורה, העידה כי בדקה את המנוח והוא ביקש ממנה לעבור מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה, אולם הוא סורב. כשנשאלה מה ההסבר שניתן על ידה למנוח מדוע הוא אינו יכול לעבור, העידה: "אני יכולה להעריך שההסבר כלל שאנחנו צריכים קצת זמן כדי להעריך את המצב. זה נכון שהמחלקה הסגורה הוא מקום שקשה להיות בו, אנחנו צריכים לקחת את הזמן כדי להעריך את מצבו." עדות זו של ד"ר מרום, אינה מתיישבת עם ההחלטה, ביום למחרת בשעות הבוקר, להעביר את המנוח למחלקה הפתוחה. מתוך עיון ברישומים הרפואיים עולה כי למעשה המנוח מכונס בעצמו, מתבודד וממעט ליצור קשר עם הסובבים אותו. נקבע כי מתוך הרישומים לא ברור איזה הערכות נעשו ועם מי דיברו. ואף חמור מכך, עולה מתוך הרישומים תמונה עגומה למדי לפיה בפרק זמן זה לא ניתן היה למעשה לקבל כל הערכה לגבי מצבו של המנוח. אין ברשומה הרפואית מזמן אמת כל הסבר אודות ההחלטה.
יתר על כן, נקבע כי ד"ר אברמוביץ אשר קיבל את ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה, העיד כי התמונה לא הייתה שלמה בעת העברת המנוח למחלקה הפתוחה. נשאלת השאלה, אם התמונה עדיין לא שלמה, מדוע היה דחוף להיענות לרצונו של המנוח להעבירו מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה ואיזה שיקול דעת הופעל פה. שאלה זו נותרה ללא מענה זולת ההסבר של יצירת ברית טיפולית. טענה שלא בא זכרה ברישומים אלא נטענה בדיעבד. גישה של יצירת ברית טיפולית עם מטופל ניתן להתחיל ליישמה רק מקום שהמטופל כבר נמצא במצב שהוא מטופל, היינו שהטיפול שניתן לו החל את השפעתו. במקרה דנן ועל פי דבריו של פרופ' טיאנו טרם ניתן היה לצפות בהשפעת הטיפול. טענה זו לא נסתרה. גם התנהגות המנוח לאורך הזמן שמאז הגעתו ועד לשחרורו לא השתנתה כפי שעלה מהדיווחים של האחים והרופאים שראו אותו. הטענה כי המנוח התחייב לרופאים כי לא ישים יד בנפשו ביום כמוה כטענה שהוא לא ישים יד בנפשו מספר ימים קודם לכן. שהרי גם אז כך התחייב ושוחרר. אלא שבינתיים עבר זמן נוסף ללא כל שיפור במצבו והרופאים מצאו יומיים קודם להעברתו למחלקה הפתוחה הצדקה לבקש להוציא הוראת אשפוז כפוי. האם מיד כאשר מטופל, שנמצא בדיכאון מג'ורי, טוען דבר מה, מקבלים את דבריו כזה ראה וקדש. ואם כך הוא הדבר מדוע נהוג לשוב ולדון בצורך בהמשך אשפוז כפוי בחלוף שבוע. נקבע כי חוות דעתו של פרופ' טיאנו עדיפה באשר חקירתו תמכה וחיזקה את קביעותיו כפי שנקבעו בחוות הדעת. עדותו של פרופ' טיאנו היתה מהימנה, משכנעת ומבוססת. בעת חקירת המומחה כל העובדות הרלוונטיות היו מצויות בפניו והוא שקלל את כלל הנתונים שהיו מונחים בפני צוות המרכז, בעת קבלת ההחלטות בזמן אמת, והגיע למסקנותיו כפי שקבע. עוד נקבע כי לא עלה בידה של המדינה לנטוע ולו צל של ספק במהימנותו ובמקצועיותו של פרופ' טיאנו. לעומת זאת מחקירתו של ד"ר ברש, מומחה מטעם המדינה, הוברר כי למעשה חוות דעתו הסתמכה בעיקר על סיכום האשפוז של המנוח אשר נכתב בדיעבד ולא על הרישומים הרפואיים מזמן אמת. מתוך עיון בסיכום האשפוז עולה כי קיימים רישומים שאינם מדויקים ואינם תואמים את הרישומים הרפואיים מזמן אמת. משכך, נפסק כי ההחלטה להעברת המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה התקבלה בחופזה, ללא הפעלת שיקול דעת סביר ומדובר בהחלטה העולה כדי התרשלות.
בהמשך לאמור, נקבע כי מדובר ב"חולה חדש" שאינו מוכר למערכת, טרם ניתנה אבחנה בעניין מצבו הנפשי ואף לא היה תחת טיפול תרופתי שכבר הספיק ליתן אותותיו. אף גורמי המדינה סברו, כי התמונה עדיין לא הייתה מלאה ואף לא הייתה עדיין כל אבחנה בנוגע למצבו הנפשי של המנוח. שיקולי הצוות הרפואי לא היו סבירים והם נעשו מתוך קלות דעת. על פי סעיף 10(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תקופת אשפוז כפוי לא תעלה על 7 ימים מיום האשפוז. לאחר מכן מאפשר החוק לפסיכיאטר מחוזי ולוועדה פסיכיאטרית להאריך את תקופת האשפוז הכפוי לתקופות ארוכות יותר. הציון של 7 ימים כתקופת אשפוז ראשונה מלמד כי זו תקופה שהמחוקק סבר שהיא ברגיל נדרשת כדי לקבל החלטה לגבי המשך הטיפול בחולה. היא גם מתיישבת עם העובדה שחלקן הארי של התרופות לא נותנות השפעה מיידית ולכן נדרשים מספר ימים כדי ללמוד כיצד משפיע הטיפול התרופתי והאם נצפה שיפור במצבו של החולה שניתנה לגביו הוראת אשפוז כפוי. אין זה אומר כי לא ניתן במקרים מסוימים לשחרר חולה מאשפוז כפוי עוד קודם לחלוף 7 ימים. הדבר תלוי בנסיבות ובעיקר בהיכרות של המטפלים עם החולה ועל מסד נתונים רחב. ב"כ המדינה מייחד חלק גדול מטיעונו כלפי פרופ' טיאנו שאמירתו כי אין משחררים חולים ממחלקה סגורה לפתוחה בחלוף יומיים אינה מקצועית והיא בשיקול דעת של הצוות המטפל. אכן גם פרופ' טיאנו מסכים שמדובר בשיקול דעת הגורמים המטפלים אלא שבמקרה כאן שיקול הדעת היה מוטעה. ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה לפתוחה בחלוף יומיים בלבד מאז אשפוזו ומבלי שנצפה כל שיפור במצבו וללא שבידי הגורמים המטפלים היו די נתונים ומידע אודותיו – הייתה שגויה ואינה עומדת בסטנדרט הטיפול הראוי. זאת ועוד, פרופ' טיאנו קבע בחוות דעתו כי בצדק הוחל למנוח טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, אך הוא ציין כי המינון שניתן היה נמוך ואף לא ניתן מספיק זמן לתרופה על מנת להשפיע על החולה. נקבע כי מינון התרופות שניתן למנוח נעשה שלא מתוך הפעלת שיקול דעת סביר. ההחלטה לשנות למנוח את הטיפול התרופתי התקבלה ללא שהופעל שיקול דעת סביר ונכון ןגם אם היה מקום לשנות את הטיפול התרופתי מכל סיבה שהיא כמו לראות את המטופל במצב של עירנות ולא רדום או כי חששו שהסרוקסט נתן תופעות לוואי - בכל מקרה שינוי תרופתי בטרם יכולה להיות לו השפעה הייתה צריכה למנוע את שחרורו לביתו. יתרה מזאת נקבע כי כאשר מדובר בבחור עם אבחנה, ולו ראשונית, של דיכאון מאג'ורי וכאשר מתוך הרישומים עולה כי יש לו כוונות קונקרטיות לקפוץ מהגג, הוא מתגורר עם הוריו בקומה התשיעית ואינו מאוזן תרופתית, הרי שההחלטה לשחררו לחופשה בביתו לאחר תקופה כה קצרה, לא עומדת בשיקולי הסבירות במקרה זה. כל שהיה נגרם למנוח לו היה נותר במחלקה הפתוחה בסוף השבוע היה אותו מצב רוח קשה עמו הגיע. לא הובאה כל אינדיקציה כי מצבו היה מחמיר או כי היה נגרם נזק של ממש. גם ההחלטה להורות על שחרורו של המנוח מהמחלקה הפתוחה לביתו, מבלי שהוא תחת כיסוי תרופתי מספק, הייתה החלטה שהתקבלה מבלי שהופעל שיקול דעת ונערך דיון רציני בנתונים והיא אינה עומדת בסטנדרט התנהלות סביר של הגורמים המטפלים. ומשנמצא כי הצוות הרפואי של המרכז הרפואי התרשל בקבלת ההחלטות בנוגע למנוח, הרי שקמה למדינה אחריות לנזקי התובעים. משההתרשלות הביאה לנזק הרי שנמצא קשר סיבתי לנזק והוכחה עוולת הרשלנות. הנתבעת תשלם לתובעים את נזקיהם תוצאת רשלנותה בסך של 2,181,500 ₪.
התובעים יוצגו ע"י עו"ד עילית נבו- רפאל ; הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד ויסגלס
