בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה וביטל את פסק הדין שניתן במחוזי במסגרת תביעה ייצוגית של תושבי גבעת עמל. נקבע כי עידוד הגשת תביעות בלתי-מבוססות, כלליות ופלואידיות, הנשענות על טענות ל'עוול היסטורי' – כפי שהלכה למעשה קבע בית המשפט המחוזי – עלול להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי בכלל, ובכלי התובענה הייצוגית בפרט.
עסקינן בערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' אגמון-גונן) בת"צ 29851-04-16, שבמסגרתו אושרה בקשת הסתלקות של המשיבים מתובענה יצוגית, ונפסק לכל אחד מהם גמול בסך של 15,000 ₪ בהיותם תובעים יצוגיים, ולבאי-כוחם נפסק שכר טרחה בסך של 250,000 ₪. בחודש אפריל 2016, הגישו מספר תושבים משכונת גבעת-עמל, בקשה לאישור תובענה יצוגית נגד רשות מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח ועיריית תל אביב-יפו, בה דרשו פיצוי בשל הפקרתם של עשרות משפחות בשכונת גבעת עמל. בית המשפט המחוזי הציע מתווה של פשרה לצדדים, לפיו תוכר זכותן של משפחות שהתיישבו בשכונה עד שנת 1961, תוך הכרה בזכותם של תושבי השכונה לקבל "דיור אקוויולנטי". הפשרה שהוצעה לא קרמה עור וגידים, שכן התובעים המייצגים המקוריים הודיעו על רצונם להסתלק מהתובענה. המשיבים בערעורים שלפנינו – 3 מתושבי השכונה, ותנועת אומ"ץ באו בנעלי התובעים המייצגים המקוריים בניהול התובענה. בית המשפט המחוזי הפנה בדיון למספר קשיים מהותיים בתביעה, אך הציע למשיבים לבחור במסלול של 'הסתלקות מתוגמלת'. בית המשפט המחוזי אישר את בקשת ההסתלקות, והורה למערערות לשלם גמול בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים, ושכר טרחה בסך של 250,000 ₪ לבאי-כוחם. נקבע כי "התביעה אכן העלתה לסדר היום הציבורי את העוול שנגרם לתושבים משך השנים וקולם של התושבים נשמע ברבים. הדיון בכך, לרבות הגשת הצעת חוק נוספת הן עדות לדברים. סבורני אפוא כי יש לומר שבקשת האישור הביאה תועלת לחברי הקבוצה, תועלת ממשית, קונקרטית ורלוונטית; תועלת שמקורה בהגשת ההליך הייצוגי".
לעמדת המדינה, יש לבטל את חיובהּ בתשלום גמול ושכר טרחה, וכן גם את כל הקביעות בדבר 'עוול היסטורי. לא היה כל צורך בבקשה לאישור התובענה הייצוגית, שכן סוגיית הפיצוי בגין פינויַן של קבוצות שונות מתושבי גבעת עמל, נדונה זה מכבר במספר רב של הליכים משפטיים. חלק הארי של פסק הדין עוסק בתיאור עובדתי-היסטורי, החורג מההכרעה בעניין הקונקרטי שעל הפרק.
לטענת העירייה, בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו על קיומה של עילת תביעה לכאורה נגד המדינה, אך לא בחן כלל את הטענות המופנות כלפי העיריה, ולפיכך שגה עת השית על העירייה תשלום הגמול וההוצאות ביחד ולחוד עם המדינה.
המשיבים מנגד, סומכים את ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתם, התובענה היא "תובענה בעלת ערך ציבורי חברתי ומשמעותי".
כב' השופט נ' סולברג פסק כי יש לקבל את הערעורים, לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולבטל את רכיבי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו בו. סעיף 16 לחוק תובענות יצוגיות עוסק בהסתלקות של תובע מייצג מבקשה לאישור תובענה יצוגית או מתובענה יצוגית. הסדר ההסתלקות שבחוק תובענות יצוגיות אינו כולל התייחסות לפסיקת גמול ושכר טרחה, אך קובע כי "טובת הנאה" לתובע המייצג או לבא כוחו, טעונה אישור של בית המשפט. בע"א 8114/14 בעניין מרקיט נקבעו אמות מידה לבחינת 'הסתלקות מתוגמלת' ונקבע: "... עם זאת הסתלקות מתוגמלת היא אפשרית – ואולם מדובר בחריג לכלל, ומשכך יש להיעתר לבקשות בנדון רק במקרים מתאימים". באשר לשיקול הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה, נקבע כי "על בית משפט לוודא כי אין עסקינן בתביעת סרק, אלא בתובענה שלכתחילה עמדה ביסודה עילת תביעה לכאורה ואולם לאחר הגשתה התברר כי אין עוד תוחלת בהמשך ניהול ההליך". בנוסף, התועלת שהצמיחה בקשת האישור צריכה להיות תועלת קונקרטית ורלבנטית לחברי הקבוצה, כזו אשר התובענה הייצוגית הייתה נחוצה לשם השגתה. עוד נקבע בעניין מרקיט, כי "אחד הפרמטרים שעשויים לשמש את בית המשפט בבואו להעריך את התועלת שצמחה מבקשת האישור, הוא הפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעד שניתן לקבוצה בסופו של יום במסגרת ההסתלקות.".
מן הכלל אל הפרט נקבע כי כאמור, שני השיקולים המרכזיים לפסיקת גמול ושכר טרחה, הם קיומה של עילת תביעה לכאורה והבאת תועלת לחברי הקבוצה המיוצגת. בעניין דנן לא עמדה ביסוד בקשת האישור עילת תביעה לכאורה. אף אם יונח, כפי שהניח בית המשפט המחוזי, כי המדינה הפרה את התחייבויותיה כלפי התושבים באופן שמקים למי מהם עילה לפיצוי – בכך לא סגי. כפי שהובהר בעניין מרקיט, לא כל עילת תביעה 'טובה' ראויה להתברר כתובענה יצוגית, והעניין שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת לכך. כך, למשל, קיימת שוֹנוּת גדולה במצבם המשפטי של חברי הקבוצה המיוצגת, הן כפי שהוגדרה על-ידי המשיבים, הן כפי שהוגדרה על-ידי בית המשפט המחוזי. כפי שתואר באריכות בפסק הדין, הליכים רבים התנהלו במרוצת השנים לגבי תושבי גבעת עמל, חלקם עוד היו תלויים ועומדים בעת הגשת הבקשה לאישור. עניינו של כל תושב או קבוצת תושבים – הוכרע בהליכים אלו, בהתאם לנסיבותיהם הפרטניות והקונקרטיות. שוֹנוּת זו במצב המשפטי של חברי הקבוצה, פוגמת באופן מהותי ב'דרישת ההומוגניות' המעוגנת בסעיף 8(א) לחוק תובענות יצוגיות, שלפיו "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". מלבד זאת, לא נמצא כי התביעה נכללת באחד מהפריטים המנויים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שבה נקבעה רשימת התובענות שניתן להגיש בגינן בקשה לאישור תובענה כייצוגית. המשיבים טענו בבקשת האישור כי התביעה נכללת בפרט 1 לתוספת השנייה, שעניינו ב"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". ברם, מעבר לטענה בעלמא, לא הובא כל ביסוס לכך שהמדינה והעירייה הן "עוסק"; גם לא לכך שהתביעה נשענת על קשר עסקי, שבין עוסק ללקוח. המשיבים הסתפקו באמירה כללית ועמומה, שלפיה המערערות פעלו "בכובען כעוסק ומתוך שיקולים עסקיים מסחריים גרידא"; בכך אין די. אם כן, אף מבלי להידרש לשאלת קיומה של עילת תביעה לכאורית, לא ניתן טעם מספק להסביר מדוע עילה זו, אף בהנחה שהיא מתקיימת, ראויה להתברר במסגרת של תובענה יצוגית. הדברים נכונים בדרך של קל וחומר ביחס לטענות שהופנו כלפי העירייה, שלא נדונו כלל בפסק הדין. ברי אפוא כי לא היה מקום לחייבה בתשלומי גמול ושכר טרחה, "ביחד ולחוד" עם המדינה.
יתרה מזו, נקבע כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, התובענה לא הביאה תועלת ממשית וקונקרטית לחברי הקבוצה המיוצגת. גם אם "שיח ציבורי מעמיק" והעלאת הסוגיה ל"סדר היום הציבורי" יכולים להחשב כתועלת "קונקרטית ורלבנטית" הרי שלא הוצגו תימוכין, ולו מינימליים, שיש בהם כדי לתמוך בקביעה כי בקשת האישור הביאה לתועלת האמורה. האינדיקציה היחידה שצוינה בפסק הדין לקיומה של תועלת מעין זו, הייתה "הגשת הצעת חוק נוספת", בעניין הפיצויים לתושבי גבעת עמל. דא עקא, כפי שעולה מהקשר הדברים, מדובר בהצעת חוק נוספת, המלמדת כי דיון ציבורי ער התקיים גם קודם להגשת הבקשה לאישור, והוא אשר תרם להעלאת את הצעת חוק. אם כך, ספק רב "אם אמנם היה צורך בנקיטת ההליך הייצוגי לשם השגת התוצאה שהתקבלה" (עניין מרקיט). עוד יובהר, כי קיים פער ממשי, ולמעשה – הבדל קטגורי, בין הסעד שהתבקש במסגרת הבקשה – פיצוי כספי בסך של מאות מיליוני שקלים, לבין התועלת שלגישת בית המשפט המחוזי התקבלה לבסוף – העלאת הסוגיה לסדר היום הציבורי, והכרה ב'עוול היסטורי'. כאמור, בעניין מרקיט נקבע כי פער מהותי בין הסעד שהתבקש לתועלת שהושגה, מהווה שיקול להימנע מפסיקת גמול ושכר טרחה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי "דווקא שיקולי הרוחב הם התומכים בפסיקת גמול ושכר טרחה על מנת לעודד הגשת תביעות בגין עוולות חברתיות בשם אוכלוסיות מוחלשות". ספק אם גישה מרחיבה זו תואמת את אמות המידה המצומצמות שהותוו בהלכה הפסוקה, בכל הנוגע לפסיקת גמול ושכר טרחה, בעת הסתלקות מהליך יצוגי. אכן, במקרים לא מעטים מתעוררות לפני ערכאה שיפוטית, סוגיות חברתיות כאובות המצויות בלב השיח הציבורי. למעשה, לא אחת מתבררים הליכים משפטיים, בצל טענות לעוולות חברתיות-היסטוריות, כלפי אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. ברם, קיומו של סיפור רקע כללי, חרף חשיבותו הרבה, אין בכוחו להפחית מחובתו של תובע לבסס עילת תביעה קונקרטית, המקימה זכאות לסעד ספציפי. בית המשפט אינו בן-חורין לפסוק מתוך הכרה כללית ועמומה ב'עוול חברתי היסטורי'. על מנת להושיט סעד, על בית המשפט להשתכנע כי התובע הראה כי באמתחתו עילה משפטית לכאורית, מוגדרת וברורה. על בית המשפט להישמר מפני מתן סעד הנגזר ישירות מסיפור מסגרת כללי ורחב, ברמת הפשטה גבוהה, שלא ניתן לברור ממנו עילה מוגדרת וברורה. עידוד הגשת תביעות בלתי-מבוססות, כלליות ופלואידיות, הנשענות על טענות ל'עוול היסטורי' – כפי שהלכה למעשה קבע בית המשפט המחוזי – עלול להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי בכלל, ובכלי התובענה הייצוגית בפרט. מכאן, שככלל, אין לפסוק גמול ושכר טרחה במקרה של הסתלקות התובע הייצוגי מתובענות מעין אלה. בעניין זה, מקובלת טענת המדינה, כי "שכר הטרחה והגמול הקולקטיביים העשויים לצמוח מהגשת תביעה ייצוגית אכן עלולים לעודד עורכי דין עידוד יתר, להגיש בקשות אישור המעלות טענות ציבוריות כלליות, מבלי לחדדן לעילה משפטית מוגדרת לבעלי זכויות מוגדרים, אלא כאמירות כלליות ועמומות". בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות, בעת שפסק גמול ושכר טרחה למשיבים דנן. זאת נוכח השיקולים שקבע המחוקק לשם כך בסעיף 16(א) לחוק תובענות יצוגיות; וביתר שאת, בהינתן אמות המידה המצומצמות שהותוו בהלכה הפסוקה. בנסיבות אלו, אין הצדקה להותיר את רכיבי הגמול ושכר הטרחה שנקבעו לתובעים המסתלקים ובאי-כוחם. יתר על כן, בהינתן שהמדינה והעירייה לא קיבלו הזדמנות נאותה להגיב ולהתייחס לקביעות הללו, שנחתו עליהן כ'רעם ביום בהיר' בפסק הדין, בית המשפט הבהיר, למען הסר ספק, כי כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות, אשר חורגות מגדרי המחלוקת המתוחמת שבין הצדדים, שהינה פסיקת גמול ושכר טרחה, מבוטלות אף הן. בית המשפט הדגיש כי אין לקבוע מסמרות בשאלות עובדתיות, בדרך אגב, מבלי שטענות אלה יעברו את כור ההיתוך השיפוטי, ומבלי שיישמעו טענותיהם של אלה הצפויים להיפגע מאותן קביעות. סוף מעשה במחשבה תחילה. אשר על כן הערעורים התקבלו, במובן זה שפסק הדין יבוטל, ועמו יבוטלו רכיבי הגמול ושכר הטרחה שנקבעו בו.
לסיכום, הערעורים התקבלו, פסק הדין שניתן במחוזי מבוטל.
המערערות יוצגו ע"י עו"ד אורית צילקר-בר; עו"ד אורנה אחרק; עו"ד יעל מימון; המשיבים יוצגו ע"י עו"ד משה קריף; עו"ד גולן קאשי; עו"ד משכית רוקח-פינטו
