בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעה שהגישה מדריכת כושר שעבדה כ-22 שנים בחדר הכושר המופעל לרווחת עובדי "אל -על". נקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה במהלך כל שנות העסקתה של המדריכה וכי כפות המאזניים, בכל הנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נוטות לכיוון ההכרה במדריכה כעובדת.
התובעת הועסקה במשך 22 שנים כמדריכת כושר בחדר כושר הממוקם בחצרי הנתבעת (להלן גם: "אל-על"). האם התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה? וככל שהתקיימו, האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים, לזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידה, וכן לפיצוי על פיטורים שלא כדין.
במהלך ספטמבר 2017 קיבלה הנתבעת תלונות על ליקויים בחדר הכושר, ולפיכך הוחלט על סגירת חדר הכושר עד להשלמת הבדיקות. במהלך אוקטובר 2017 הוזמנה התובעת לשיחה אצל ראש אגף משאבי אנוש, מר יוני לאופר, ובנוכחות מנהלת אחריות תאגידית ורווחה, גב' איילת רקנטי. במהלך השיחה נמסר לתובעת כי אותרו ליקויים בחדר הכושר וכי הוחלט על סגירתו. עוד נמסר לתובעת בשיחה זו כי מאחר שההסכם המוארך בין הצדדים אמור ממילא להסתיים בסוף שנת 2017 ,הרי שבכוונת החברה לסיים את ההתקשרות עימה, תוך תשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת של 30 יום. התובעת טענה כי התקיימה יחסי עבודה בין הצדדים ואל על טענה כי התובעת הועסקה כפרילאנסרית.
כב' השופט ד' ספיבק פסק כי שאלת המבחנים להכרה ביחסי עובד ומעסיק בדיעבד נדונה לאחרונה בהרחבה בפסק דינו של בית-הדין הארצי בעניין כותה שניתן במותב מורחב. פסק דין זה, כמו גם פסקי הדין הרבים המוזכרים בו, שניתנו לאורך השנים הן על ידי בית-הדין הארצי והן על ידי בית-המשפט העליון במיוחד בג"ץ מור מהווים את המסגרת לפיה עלינו להכריע במחלוקת שלפנינו.
בהמשך לאמור נקבע כי בפרשת כותה, הוסבר כך הפן החיובי של מבחן ההשתלבות על ידי כב' הנשיאה ורדה וירט-לבנה בפיסקה 10 לחוות-דעתה" הפן החיובי של מבחן ההשתלבות בוחן האם ישנו מפעל יצרני להספקת שירותים או לביצוע עבודה אחרת שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת הינה פעולה נחוצה לפעילות הרגילה של אותו מפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ולא גורם חיצוני לו. שאלות אלו נבחנות על ידי הפסיקה לפי מספר מאפיינים וביניהם: מידת הפיקוח של המעסיק על שעות העבודה, על מקום ביצועה, על חלוקת המשימות בין העובדים, על הרכב צוותי העבודה ועל ההיררכיה בין העובדים השונים; מרכזיותן וחיוניותן של פעולות מבצע העבודה לפעילותו הכוללת של המעסיק; הליכי ההתקשרות עם המועסק; רציפות הקשר בין הצדדים; כוחו של המעסיק להטיל על מבצע העבודה משימות משתנות; שליטת המעסיק על אופן ביצוע המלאכה; כפיפות מבצע העבודה אל המעסיק; בלעדיותו של מבצע העבודה וזיקתו למפעל; הסתייעות מבצע העבודה בעובדים אחרים לביצוע עבודתו; מקום ביצוע המלאכה; אופן התשלום; הספקת החומרים לביצוע המלאכה ועוד" .לאחר בחינת העדויות ושאר הראיות, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו למסקנה כי כפות המאזניים, בכל הנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נוטות לכיוון ההכרה בתובעת כעובדת, וננמק: ראשית התובעת הועסקה באופן אישי במשך 22 שנים ברציפות באותה עבודה, שבוצעה בחצרי הנתבעת, באותו חדר כושר שבו החל להיות מועסקת. דהיינו, בניגוד למקרה טיפוסי של ספק שממנו מוזמנים שירותים בהיקף משתנה, מהתובעת "הוזמן" כמעט ללא שינוי במשך 22 שנים אותו השירות, של עבודה אישית חמישה ימים בשבוע, 24 שעות בכל שבוע ושבוע, שעליהם קיבלה תשלום לפי שעה. התובעת נדרשה לספק את שירותיה, וסיפקה את שירותיה בפועל, אך ורק לעובדי הנתבעת, במשרדי הנהלת הנתבעת, ובמסגרת שעות קבועה ולא גמישה שהוכתבה לה על ידי הנתבעת; שנית כל הציוד בחדר הכושר נרכש כל ידי הנתבעת, ואף תוחזק על ידה באופן שוטף.
זאת ועוד נקבע כי חרף ניסיונות הנתבעת "לגמד" את מידת הפיקוח על התובעת, ולטעון שעבדה באופן עצמאי לחלוטין, כמעט ללא פיקוח, הרי שהוכח בפנינו שהיה גם היה פיקוח, ומבנה היררכי שבו מיקומה של התובעת היה ברור. זאת ועוד, הוכח בפנינו כי בכל מקרה של היעדרות נדרשה התובעת לדווח לממונה מטעם החברה ולמצוא לעצמה מחליף מקרב עובדי החברה. באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, גם כאן, ואף שבגידרו הוצגו לנו ראיות לכאן ולכאן, סבורים אנו שכפות המאזניים נוטות להכרה ביחסי עבודה, ראשית בניגוד למצב דברים שבו, כך לדוגמא, מתאפשר לספק חיצוני לפעול בחצרי מפעל – למשל כמפעיל מזנון, או חנות לממכר מוצרים כלשהם –באופן שסיכויי הרווח וסיכוני ההפסד מהעסק העצמאי הינם עליו, הרי שבמקרה זה אין מחלוקת כי התובעת לא הייתה רשאית למכור מנויים לחדר הכושר, לא הייתה רשאית בכלל להכניס אליו מי שלא היה עובד אל על, ואף לא הייתה רשאית להעביר אימונים אישיים בתשלום כמקובל בענף כדי להגדיל את הכנסותיה. דהיינו, לפחות בשעות הפעילות של חדר הכושר – 24 שעות בכל שבוע – לא הפעילה התובעת עסק משלה.
לא זו אף זו נפסק כי לא נטען בפני בית הדין וממילא גם לא הוכח כי ניתנה בידי התובעת האפשרות לבחור בין העסקה כעובדת ובין העסקה כעצמאית, והתובעת – באופן שהיה מאפשר לייחס לה חוסר תום לב – בחרה להיות מועסקת כעצמאית, ובהמשך לתבוע בדיעבד במעמד של עובדת. נהפוך הוא, התובעת העידה כי לא מעולם לא נוהל עימה משא ומתן או ניתנה לה אפשרות מצד הנתבעת להגדיר אחרת את מערכת היחסים כפי שזו הוגדרה בהסכמים ביניהם, ומאחר שהיא לא נחקרה כלל בחקירה נגדית בקשר לכך הרי שהוכח כי אופן ההתקשרות הוכתב ע"י הנתבעת. בנוסף המקרה שבפנינו שונה מהמקרה של מר כותה, שהועסק במקביל כעצמאי ובמבנה העסקה דומה בבית-ספר אחר, כך שהעובדה שבחר לתבוע רק מעסיקה אחת ולא אחרת נתפסה אף היא כנגועה בחוסר תום לב.
בית הדין האזורי לעבודה הוסיף וקבע כי אין למעשה מחלוקת כי הנתבעת היא שיזמה את הפסקת ההתקשרות עם התובעת, ומשהכרנו בה כמי שהיתה עובדת, היא זכאית לפיצויי פיטורים. אשר לגובה הפיצויים – ברם, מאחר שהתובעת הועסקה כעובדת שעתית, יש לחשב את שכרה לפי שכר ממוצע. התובעת חישבה ומצאה כי זה עמד על סך 5,000 ₪ בחודש והכפלת סך זה ב- 22 שנים הוביל את התובעת לסך 110,000 ₪.
עוד נקבע כי יש לקבל את תביעת התובעת גם ברכיבים נוספים: פדיון חופשה, דמי חגים, שכר בתקופת אבל ופיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה. כאשר מאידך עליה להשיב את הפיצוי שקיבלה על אובדן הכנסות ושעות שדווחו ביתר.
לסיכום, התביעה התקבלה. נקבע כי אל-על תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד מורן מתתיהו אדרי; הנתבעים יוצגו ע"י עו"ד יעל רובינשטיין
