בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש גבר הלוקה בנפשו על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים אשר החליטה על הארכת אשפוזו הכפוי. נקבע כי הערכת מסוכנות עתידית של אדם איננה בגדר מדע מדויק. הערכה זו צריכה להתבסס על מצבו הנוכחי של האדם, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי, לתוצאותיו ולגורמי הסיכון שמלווים אותו אף היום, במיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז.
זהו ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים אשר החליטה על הארכת האשפוז הכפוי של המערער עד לסוף חודש מרץ 2022. המערער, שזו הפעם השנייה שעניינו נדון לפניי, הינו גבר בן לוקה בסכיזופרניה, התגורר עם אמו בטבריה, לא עובד, נכה ביטוח לאומי. במאי 2021 אושפז בבית חולים כללי עקב תמונה קלינית של חסימת מעיים. המערער נותח ועבר כריתת קיבה חלקית לאחר שבבטנו נמצאו שטרות כסף ומטבעות אותם בלע. המערער אושפז בהוראת אשפוז ביום 2021.05.11 ,ומאז הוארך אשפוזו מספר פעמים. המערער מוכר למערך הפסיכיאטרי האמבולטורי משנת 2000 ,אז אובחן כלוקה בהפרעת אישיות.
ב"כ המערער טען כי הוועדה הפסיכיאטרית לא בחנה חלופות אשפוז כפי שנדרשה, הוועדה קבעה כי המערער מסוכן לאמו על אף שהדבר אינו נכון ומוכחש, הוועדה לא זימנה את האם ו/או את אחות המערער לצורך בחינת חלופת אשפוז, הוועדה הסתמכה על תשתית עובדתית ישנה שאירעה לפני חודשים רבים ואשר הביאה לאשפוזו של המערער אך לא הסתמכה על נסיבות או מקרים רלוונטיים ואקטואליים שיש בהם כדי להצדיק את הארכת האשפוז. הוועדה נמנעה מלנמק את קביעתה באשר למסוכנות המערער לאחרים, שהוגדרה ברמה 'בינונית'. אין כל תימוכין למסוכנות גבוהה של המערער כלפי עצמו, ולא ניתן להסיק מתשובות המערער כי ימשיך לבלוע שטרות ומטבעות כסף.
ב"כ המשיבים טענו כי קיימת מהמערער מסוכנות עצמית גבוהה ולאחרים ברמה בינונית, כי החלטת הוועדה ניתנה כדין ובסמכות, לאחר שמיעת המערער ובא כוחו, על סמך בדיקה רפואית מקצועית וכן על סמך המלצות הגורמים הרפואיים. ההחלטה הינה החלטה סבירה שלא נפל בה פגם כדי להצדיק התערבות שיפוטית, משכך, דין הערעור להידחות.
כב' השופטת א' אספרנצה פסקה כי החלטת הוועדה באשר למסוכנות ברמה גבוהה של המערער כלפי עצמו הינה מובנת על פניה. המערער בלע שטרות כסף ומטבעות זהב, אשר חייבו ביצוע של ניתוח קיבה. על אף האמור, קיים הבדל ברור בין מסוכנות עצמית הנובעת מן החשש שאדם יאבד עצמו לדעת וייטול את חייו עצמו בשל מחלת נפש, לבין מסוכנות עצמית הנובעת מעשיית פעולות שאינן בריאות, ואף נושאות בקרבן סיכון שאינו מיידי .עם זאת, אין מחלוקת שחייב להתקיים קשר ישיר בין החלטה המורה על הארכת תוקפה של הוראת אשפוז של מתמודד נפש, לבין מסוכנותו של אותו מתמודד נפש כלפי עצמו או לאחרים. ככל שאשפוזו הכפוי של מתמודד נפש מוארך לזמן ארוך יותר, כך בצד ההחלטה חייבת להתקיים הצדקה ממשית וברורה להמשך הפגיעה המתמשכת בזכויותיו ובחירותו. הארכת אשפוז כפוי על סמך אירועים שהביאו להוצאת הוראת האשפוז המקורי מאבדים מכוחם אט אט ככל שהזמן עובר, ואין בכוח אותן נסיבות מקוריות לשמש אמתלה להארכת הוראת האשפוז ללא קץ.
בהמשך לאמור נקבע כי לא נמצאה תמיכה עובדתית למסקנה כי המערער מסוכן לאחרים ולבטח ברמה בינונית שהרי המערער לא אושפז בשל אירועי אלימות לסביבתו החיצונית, איומים לאחרים וכיו"ב, אלא אושפז אך בשל בליעת מטבעות כסף וזהב, אשר הובילו למצב בריאותי מסכן שחייב ניתוח. מכל מקום, כיום, לאחר פטירת אמו המנוחה, לא קיימת מסוכנות לאחרים ובוודאי שלא ברמה בינונית.
זאת ועוד נקבע כי נקודת המוצא היא כי אין לפגוע בחירות חולי הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. הפגיעה בחירות צריכה להיות לתכלית ראויה ומידתית. אשפוז כפוי הינו אמצעי חמור ביותר, שמידת פגיעתו בחירותו ובכבודו של אדם הינה רבה. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי, ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפייה. תמיד יש לנקוט את האמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש. התמונה הכללית העדכנית ביחס למערער מצביעה על כך כי המערער מצהיר מפורשות כי לא יבלע מטבעות ושטרות כסף, כי ימשיך לקחת תרופות, כי הינו מסכים ללכת לטיפול פסיכיאטרי וכי ימשיך לקחת את הטיפול הרפואי שיורו לו לקחת. המערער טען כי הינו מבין את החשיבות של עניינים אלה. אין חולק כי המערער אינו בריא בנפשו, אך מרכיב המסוכנות, אשר הוא עילת שלילת חירותו, מוטל בספק, ולכל היותר מדובר בסיכון עצמי באופן שאינו מידי.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי .כידוע, אין בית המשפט שם את שיקול דעתו בהתערבות בממצאים רפואיים במקום הוועדה הפסיכיאטרית. אך בביקורת שיפוטית על היבטים אחרים בעבודתה של הוועדה, כאלה שאינם דורשים הפעלת מומחיות רפואית, לא ימנע בית המשפט מלשים את שיקול דעתו השיפוטי תחת שיקול דעתה השיפוטי של הוועדה. כאמור בחוק : "המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הינה קבלת טיפול רפואי ואין לאשפז אדם בבית חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראות חוק זה". בענייננו, לא הונחה תשתית מספקת בדבר מסוכנותו העצמית של המערער אשר בעבר סיכן את בריאותו לעצמו בלבד, ורמזים להמשך לביצוע מעשים אלה נשמעו מפיו מלפני כארבעה חודשים ומזה מספר חודשים מצהיר המערער בפני הוועדה ובפניי כי אינו עושה או יעשה זאת יותר, כי ימשיך לקחת תרופות, כי הוא מסכים ללכת לטיפול פסיכיאטרי, כי ימשיך לקחת את הטיפול הרפואי שיורו לו לקחת. מכאן, שלכאורה, המסוכנות העצמית העתידית פחתה. באשר למסוכנות לאחרים וליתר דיוק לאם, דעת ביהמ"ש כדעת ב"כ המערער, כי המערער לא היה מסוכן לאמו וכי הדו"ח הסוציאלי תמך במסקנה זו. מכל מקום, גם אם הייתה מסוכנות שכזו, הרי היא איננה עוד בשל פטירת האם המנוחה. במילים אחרות, הערכת מסוכנות עתידית של אדם איננה בגדר מדע מדויק. הערכה זו צריכה להתבסס על מצבו הנוכחי של האדם, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי, לתוצאותיו ולגורמי הסיכון שמלווים אותו אף היום, במיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז.
לסיכום, הערעור התקבל. נקבע כי האשפוז הכפוי יבוטל והוא יומר לטיפול מרפאתי כפוי.
המערער יוצג ע"י עו"ד דניאל רז- ממונה מטעם הלשכה לסיוע משפטי ו/או עו"ד דנה מירטנבאום
המשיבים יוצגו ע"י פרקליטות מחוז חיפה- אזרחי
