בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של קבלן חברת כבישים ופיתוח אשר במשך שנים הפעיל מנגנון של מתן שוחד לבכירים בחברות ממשלתיות תמורת פרוייקטים. נקבע כי תרבות מתן השוחד היתה חלק מדרך ניהול עסקיו של הנאשם. לאורך שנים נתן שוחד למפקחים במע"צ ולמנכ"ל נתיבי ישראל, שתמורתו זכתה החברה בפרוייקטים רחבי היקף.
עסקינן בגזר דינו של נאשם וחברה בשליטתו שהודו במסגרת הסדר טיעון והורשעו בביצוע עבירה של מתן שוחד לפי סעיפים 291 בצירוף סעיף 293(5) לחוק העונשין. נאשמת 2 היא חברת בניה פרטית, והנאשם הוא בעליה. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום נהגה החברה, באמצעות הנאשם, להגיש הצעות מחיר נמוכות מעלויות הביצוע למכרזי ביצוע תשתיות שפרסמה חברת נתיבי ישראל, החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ. לאחר מכן, חיפש הנאשם דרכים להגדיל את סך התשלום מנת"י עבור ביצוע הפרויקט, בין היתר בדרך של תשלומים עבור חריגים; אלמלא אושרו תשלומים עבור החריגים הייתה החברה נקלעת לבעיה כלכלית חריפה מאחר שהתחייבה בהסכם לבצע את העבודה במחירים נמוכים. אלכס ויז'ניצר שימש החל מספטמבר 2003 כמנהל מע"צ, ובהמשך עם הפיכתה לחברה ממשלתית, כיהן כמנהלה הכללי עד לאמצע נובמבר 2010. במסגרת תפקידו כמנכ"ל, שימש ויז'ניצר יו"ר ועדת המכרזים של נת"י, אשר בחרה את קבלני הביצוע שעבדו בפרויקטים השונים, ואשר דנה בבקשות קבלני הביצוע לתשלום עבור עבודות חריגות. הנאשם נהג לשלם כספי שוחד למפקחים במע"צ, בתמורה לכך שיאשרו את החשבונות שהגיש למע"צ. כך, במשך 20 חודשים בין השנים 2002- 2004, נהג הנאשם לתת למפקח אלכס לבודקין 10,000 ₪ במזומן מדי חודש, כשוחד בעד פעולותיו של לבודקין במסגרת תפקידו במע"צ להיטיב עם הנאשמים, ובעד אישור החריגים שביקשה החברה בפרויקט כביש 7. בסמוך לאחר כניסתו של ויז'ניצר לתפקיד המנכ"ל, ובעקבות פניות של ויז'ניצר בעניין לנאשם, חדל הנאשם ממתן שוחד למפקחים, והחל להעביר שוחד לויז'ניצר
לעמדת המדינה, מדובר בשחיתות מורכבת רחבה וחמורה. על מנת לזכות במכרזים בשווי של מאות מיליונים, וכדי לזכות בתשלומים עודפים של מיליונים, נתנו הנאשמים שוחד לעובד ציבור באופן שוטף, במודע, באופן מתוכנן, ומתוך רצון לזכות בטובות הנאה. הנאשם התעשר בעקבות מתן השוחד לויז'ניצר, ועל כן גובשה הסכמה לחלט יותר מ – 10 מיליון ₪, שהוא שווי התועלת שצמחה לו מהשוחד, והוא כסף ששייך לציבור. הנזק שנגרם הוא פגיעה באמון הציבור ובתהליך השוויוני של המכרזים, וכן נגרמה פגיעה כלכלית משמעותית לציבור.
לטענת הנאשם, מצבו הרפואי חריג, וקיים חשש ממשי, שאם יישלח אל מאחורי סורג ובריח לא ייצא מבית האסורים. הנאשם כיום מביע חרטה על מעשיו ולוקח אחריות מלאה עליהם. הנאשם הסכים על סכום חילוט חסר תקדים בהיקפו – על סך של 10 מיליון ₪. לסכום ולהסכמה הזו יש משמעות עונשית חשובה.
כב' השופטת ד' מרשק מרום פסקה כי הערך החברתי המוגן המרכזי שנפגע עניינו שמירה על טוהר המידות של עובדי ציבור, על פעילות תקינה של המנהל הציבורי ועל אמון הציבור. בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לפי סעיף 40ט(א) לחוק העונשין, מעלה כי מדובר במסכת ארוכת שנים של מתן שוחד מצדו של הנאשם והחברה באמצעותו. כעובדת רקע מתוארת תרבות מתן השוחד של הנאשם למפקחים במע"צ. האישום עצמו עוסק במתן שוחד לויז'ניצר, מנכ"ל נת"י, עם כניסתו לתפקיד, כשהאחרון הוא שפנה לנאשם בעניין זה. האישום עצמו מתאר מנגנון מתן שוחד לויז'ניצר בין השנים 2006 – 2010, שתמורתו נמסרו לביצועה של החברה שני פרויקטים רחבי היקף – פרויקט מחלף אשדוד בשווי של כ – 190 מיליון ₪ ופרויקט שדרוג כביש 40 בשווי של 43 מיליון ₪. סכומי השוחד נקבעו על-ידי ויז'ניצר מראש, כאחוזים מהשווי הכספי של הפרויקטים שפורטו. הנאשם העביר לויז'ניצר בתקופה שבין נובמבר 2006 ועד לסיום כהונתו של ויז'ניצר בשנת 2010, תשלומי שוחד בסך של 1.1 מיליון ₪. לצורך הסתרת מתן השוחד, ביצע הנאשם משיכות בעלים מהחברה, וקיבל חשבוניות מנופחות מקבלני משנה של החברה. כספי השוחד לא עברו ישירות מהנאשם אל ויז'ניצר, אלא חלק מהם נמסרו לעובד של הנאשם במזומן, והוא אשר מסר אותם לויז'ניצר במהלך פגישות שהתקיימו במשרדו של האחרון או בפגישות בצד הדרך. לאחר מסירת השוחד, במקרה שויז'ניצר מצא כי חסר לשיטתו כסף בהתאם לשווי האחוזים מהפרויקטים, היה פונה לנאשם באמצעות אותו עובד, ודרש את השלמת הסכום. תרבות מתן השוחד היתה חלק מדרך ניהול עסקיו של הנאשם. עם זאת, בכל הנוגע לאישום עצמו, היוזמה והדרישה לשוחד הגיעו מצידו של ויז'ניצר, בעל המשרה הבכירה בנת"י. המסכת התפרשה על פני כ – 4 שנים, באמצעות מנגנון הסתרה כספי וניהול קשר עקיף תוך שימוש בעובד של הנאשם. הנזק שנגרם לציבור הוא ניכר בשל היקף הפרויקטים וסכום השוחד הגבוה שהועבר למי ששימש מנכ"ל נת"י וכיו"ר ועדת המכרזים של נת"י. עסקינן בעבירת התנהגות, והקשר הסיבתי הנדרש אינו בין התנהגות הנותן לבין התוצאה שנגרמה, אלא לתוצאה שהיתה אמורה להיגרם, דהיינו ממילא הקשר הסיבתי שיש להוכיח הוא "פוטנציאלי".
בהמשך לאמור נקבע כי המחוקק העלה את רף העונש המרבי בגין מתן שוחד לשבע שנים, במסגרת תיקון 103 לחוק העונשין. הוסכם, כי תיקון זה אינו חל על עניינו של הנאשם, ובעת ביצוע העבירות העונש המקסימלי בגין מתן שוחד עמד על 3.5 שנים. עם זאת, הודגש, כי מטרת התיקון היתה לשקף את החומרה היתרה אשר גלומה בעבירת השוחד, ולפגוע במוטיבציה הכלכלית של אלו הזוממים לרקוח עסקאות שוחד. דברים מפורשים אלו של המחוקק מהווים מסר ברור, אשר לא ניתן להתעלם ממנו גם אם העלאתו של העונש המרבי אינה חלה באופן פורמאלי בעניין דנן. המחוקק החמיר ברכיב המאסר עם מקבל השוחד יותר מאשר נותן השוחד, אך על-פי פסיקת בית-המשפט העליון, החומרה הגלומה במתן השוחד גם היא רבה עד מאוד, ובמיוחד במקרים שבהם נותן השוחד הוא שותף והכוח המניע להשחתת השירות הציבורי ( ע"פ 4506/15 בעניין בר). בעניין דנן, הנאשם לא היה הכוח המניע של מנגנון השוחד, אך עדיין רלבנטית מדיניות הענישה ששררה גם לפני התיקון ולפיה, במלחמה הקשה נגד שחיתות שלטונית, דרך המלך היא עונש מאסר כאמצעי הענישה ההולם והראוי, וצריך שיתקיימו נסיבות מיוחדות מאוד כדי שנותן השוחד לא ישא מאסר מאחורי סורג ובריח. מדיניות ענישה זו נובעת לא רק מחומרת העבירות ומנזקיהן, אלא גם מן הקושי הטמון, באופן טבעי, בגילוין (ע"פ 449/11 בעניין חג'ג'). בעניין נניקשוילי (ע"פ 1188/20), המערער הורשע בעבירות של מתן שוחד והלבנת הון. עיקרה של הפרשה עניינו בסכום כסף משמעותי (ארבע-מאות אלף דולר) שהועבר על ידי המערער לבנימין בן אליעזר, שכיהן כנבחר ציבור, ועל-פי דרישתו, כשגובש מנגנון מורכב להסוואת כספי המתת. בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה, לפיה הכספים היוו שוחד כדי לקדם אינטרסים כלכליים של המערער, גם אם היו ברקע יחסי חברות בין השניים, והשית עליו עונש מאסר בפועל בן 14 חודשים וקנס בסך מיליון ₪. חרף העובדה כי המערער נענה לדרישת בן-אליעזר, בדומה לענייננו, קיומה של מערכת יחסים חברית ומתמשכת בין השניים, ודמותו החיובית של המערער, בית-המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע, שעונש המאסר בן 14 חודשים אינו מרתיע ואינו הולם, בהינתן מקום המעשה בשורת המעשים השונים של שוחד. מבלי למצות את הדין, אך בהתחשב במגמת ההחמרה, עונשו של המערער הוחמר ל – 21 חודשי מאסר בפועל. בעניין דנן נקבע שמתחם העונש ההולם נע בין 14 – 30 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים, לרבות עיצומים כספיים משמעותיים.
בנוסף לאמור, נקבע כי אשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות, מצבו הרפואי של הנאשם הינו נסיבה חריגה לקולה המאפשרת חריגה ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי צדק. באפריל 2015 אושפז הנאשם בשל אירוע מוחי. בשל תאונת דרכים נקבעה לו נכות רפואית 93 אחוז לצמיתות. מצבו הבריאותי לצד חלוף הזמן הניכר מאז ביצוע העבירות, מאפשר התחשבות מסוימת, בבחינת חריגה מהמתחם מטעמים של שיקולי צדק. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מהשפעת ההליך על הנאשם ועל כל בני משפחתו – ובמיוחד על אשתו, אשר סובלת ממצב רפואי מורכב. יש לזקוף לזכותו את הודאתו בכתב-אישום שתוקן לקולה, בין השאר, על רקע קשיים ראייתיים והסכמתו לחילוט רחב היקף המוכיחה לקיחת אחריות באופן מעשי. עם זאת, יש ליתן משקל מוגבל לנסיבה של העדר עבר פלילי, שכן כאשר עסקינן בעבירות שוחד, הרי שנסיבה זו אופיינית למקרים של שחיתות ציבורית בכלל ושל נותני או לוקחי שוחד בפרט. יתרה מכך, לאור הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות, יש ליתן מעמד בכורה לאינטרס הציבורי המחייב שמירה על טוהר המידות במינהל הציבורי ובחיזוקה של ההרתעה הנדרשת למנוע מעשי שחיתות – כך שאין מקום לשקול ענישה שאיננה מאחורי סורג ובריח, גם אם המדובר בעבירות שבוצעו בטרם כניסת התיקון לתוקף. עם זאת, נסיבותיו הכוללות של הנאשם מאפשרות התחשבות בנאשם במסגרת הסדר הטיעון והטלת ענישה מקלה במעט מעתירת המאשימה. זאת, לצד כל הרכיבים הנלווים המוסכמים, לרבות חילוט של כ - 10 מיליון ₪ במלואם לטובת המדינה.
לסיכום, על הנאשם נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל, וחילוט של כ - 10 מיליון ₪ במלואם לטובת המדינה.
