בית משפט השלום קיבל תביעה שהגיש צעיר שנפגע בהיותו תלמיד בבית הספר לאחר שהחליק במדרגות ונפגע בקרסולו. נקבע כי די במחדל של אי תיחזוק הפסים למניעת החלקה במדרגות בית הספר לשם קביעה כי בכך הנתבעת יצרה היא מפגע בטיחות, או למצער חדלה מלמנוע את התהוותו.
התובע נפגע לטענתו בעת היותו תלמיד, לאחר שהחליק במדרגות בית ספר בו למד. מכאן תביעתו נגד המוסד החינוכי ומבטחתו. הצדדים חלוקים באשר לאופן קרות האירוע, אחריות הנתבעות לנזקו של התובע ולגובה הנזק. הצדדים אינם חלוקים על כך כי התובע, יליד 1998, למד במועד הרלבנטי בכיתה י"א, בנתבעת 1 – בית ספר פרטי (להלן גם: "בית הספר"/"הנתבעת"), אשר נתבעת 2 היא מבטחתה. הוסכם כי התובע נפגע בקרסול ימין, בעת שירד במדרגות בית הספר (להלן: "המדרגות" ו- "התאונה", לפי העניין), וכי נכותו הרפואית היא בשיעור 9%.
התובע טען כי הוא מסר עדות מהימנה לפיה התאונה אירעה עת החליק במדרגות, ובהגינותו מסר כי הסיבה להחלקה אינה ידועה לו. עם זאת טענתו היא כי הוא החליק בשל היעדרם של מעקה בטיחות בגרם המדרגות כמו גם העדרם של פסים מונעי החלקה על גבי המדרגות (להלן: "הפסים"). קיימת חובה על פי הוראות הדין ועל פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך באשר לסידורי בטיחות במוסדות חינוך (נספח ט' לראיות התובע), להתקין מעקה בטיחות ופסים. העדרם של שניים אלה בנסיבות מהווה מפגע. משכך, גרם המדרגות הרלבנטי ובו המדרגה עליה החליק היו פגומים, וזאת אף בלא קשר לשאלה האם היו רטובים בעת התאונה. הנתבעת היא מונעת הנזק הטובה ביותר, שכן ע"י הוצאה כספית זעומה היה בידה לעשות כן, לו דאגה לקיומם של פסים תקינים.
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות הואיל והתובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו ובהינתן כי אין הוא יודע מה הייתה הסיבה לתאונה. לא נדרשת כל הדרכה מטעם הנתבעת כיצד לרדת במדרגות. מדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר ודי היה לתובע להסתפק בפיצוי מכוח ביטוח תאונות תלמידים.
כב' השופט א' כהן פסק כי דין התביעה להתקבל על פי כל אחת משתי דרכים בהן נפסע: הן מאחר ועלה בידי התובע להוכיחה כמי הנושא בנטל לעשות כן, והן, בד בבד ולחלופין, מאחר והתקיימה הצדקה להעברת נטל השכנוע לפתחה של הנתבעת, וזו לא עמדה בו.
עוד נקבע כי מושכלת יסוד היא, כי לצורך הוכחת התגבשותה של עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, הפרתה של זו האחרונה, גרם נזק, וקשר סיבתי בין אותה הפרה, לנזק. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת בגין סיכון בלתי סביר, אשר יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעתו. הפרת החובה משמעה סטיה מסטנדרט זהירות. קיומה של חובה חקוקה יכול לעיתים לשמש סמן לרף הזהירות בו חייב האדם הסביר. הנתבעות לא חלקו על חובות הנתבעת כלפי התובע, כמי הבא בשעריה. אלה קמות הן מכוח היותה מחזיקת המקרקעין והן מכוח חובות הפיקוח וההשגחה המוטלות על המורים וצוות העובדים בה, כלפי התובע כתלמיד- חובה הזהה לחובת הורה כלפי בנו. משכך, אין חולק על קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית גם יחד. עוד אין חולק כי נגרם לתובע נזק בתאונה (וראו הסכמת הצדדים באשר לשיעור הנכות). המחלוקת נסובה אם כן באשר לשאלה האם הופרה חובת הזהירות והאם התקיים קשר סיבתי בין אותה הפרה ולבין הנזק.
בהמשך לאמור נקבע כי עדויות עדי התביעה הוכחו כמהימנות. התובע העיד פעמיים. באשר לאופן קרות התאונה העיד לבדו. התרשמתי לחיוב מאמינותו של התובע. התובע העיד בנועם ובמתינות. תשובותיו היו ענייניות וניכר כי הפרזה היא ממנו והלאה. בהגינותו שב וציין כי אין הוא יודע מה הסיבה בעטיה החליק. מדובר בטענת "מיגו": לו ביקש התובע להמציא יש מאין טענה שקרית כלפי הנתבעת, יכול היה לטעון טענה "חזקה" יותר, כגון כי החליק על גבי דבר מה היוצר באופן מובהק מפגע. דבקותו בכך כי אין הוא יודע על מה החליק מחלישה לכאורה את טיעונו בדבר רשלנות הנתבעת, למצער ככל שתמונת המצב אינה כוללת את סוגיית פסי ההחלקה.
זאת ועוד נפסק כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו במשפט האזרחי, להוכיח את רשלנות הנתבעת. משהצדדים לא טענו בדבר, אמנע מקביעות באשר להתקיימותה של העוולה הפרת חובה חקוקה. די בקיים כדי לחייב את הנתבעת בדין טענת התובע לפיה בעת שנחבל והיה כאוב לא נתן דעתו לשאלה מדוע החליק מקובלת כהגיונית ומהימנה. בהינתן כי התובע אינו יודע מדוע החליק, ולאור עדות החבר, אין בהימנעות התובע מלהעיד את המורה פועלת לחובתו. לו העיד התובע פוזיטיבית כי סיבת ההחלקה הייתה כזו או אחרת, והיה נמנע מלהעיד את המורה בעניין זה, אפשר והייתה לדבר נפקות. משאין הוא יודע מה סיבת ההחלקה, לא ברור במה יכול היה המורה להועיל דווקא לתובע. מכל מקום גם הנתבעת לא פעלה לזמנו. התובע החליק במדרגות המתועדות ב-ת/2, על גבי המדרגה שסומנה שם על ידו. הסיבה להחלקה נותרה עמומה. על הנתבעת הייתה מוטלת חובה על פי דין לפעול לשם מניעת החלקה. הנתבעת אכן פעלה בהתאם לחובתה זו, עובר לתאונה, בכך שהתקינה פסים למניעת החלקה במדרגות בית הספר. עם זאת, הנתבעת חדלה בהמשך מלתחזק את המדרגות בכך שנמנעה מלחדש את הפסים. בהתאם, אלה הלכו ונשחקו עד כדי היעלמותם בפועל, בגרם המדרגות בו החליק התובע. אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן הייתה הנתבעת חייבת בהתקנת מעקה/מאחז יד - די במחדלה שבאי תיחזוק הפסים לשם קביעה כי בכך יצרה היא מפגע בטיחות, או למצער חדלה מלמנוע את התהוותו.
יתר על כן נקבע כי העברת נטל הראייה מוצדקת בנסיבות העניין: התנאי הראשון התגבש, שכן התובע אינו יודע מהן נסיבות התאונה- קרי, מה הסיבה להחלקה. התנאי השני מתקיים שכן המדרגות היו בשליטה למצער אפקטיבית של הנתבעת. התנאי השלישי התגבש, עם הוכחת מחדלה של הנתבעת באי חידוש הפסים. ברקע הדברים יש לזכור את אי השוויון ביחסי התובע כתלמיד למול המוסד החינוכי, כחיזוק נוסף להצדקה שבהעברת הנטל, כאנלוגיה לעניין אדנה. אשר על כן, גם בדרך זו, דין התביעה להתקבל.
בית משפט השלום הוסיף וקבע כי לא הוצגו כל נתוני שכר המלמדים על הפסדי עבר כלשהם, או על גריעה מכושר השתכרות בעתיד. לא הוצגו ראיות באשר לעזרת צד ג'. לא הוצגה כל ראיה לפיה מן הדין לסטות מן החזקה לפיה נכותו התפקודית של התובע עולה על זו הרפואית. משכך, נכותו התפקודית של התובע אף היא בשיעור 9%.
לסיכום, התביעה התקבלה. נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך 260,000 ₪.
