בית המשפט העליון דחה ערעור של הורים לילד עם צרכים מיוחדים שבבסיסו הטענה כי זכויותיהם נפגעו כתוצאה משינוי המצב המשפטי, שלא פורסם ע"י המדינה. נקבע כי אין מקור שבדין המטיל על המדינה חובה לעדכן על שינוי במצב המשפטי שמקורו בהחלטה שיפוטית. המדינה אינה חייבת ליידע תובעים פוטנציאלים על שינוי במצב המשפטי ועל קיצור תקופת התיישנות להגשת תביעתם.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחתה על הסף תביעת המערערים מחמת היעדר עילה. המערער נולד בשנת 2009 ואובחן כסובל מתסמונת וקטר. כשמונה שנים לאחר מכן, הגישו המערער והוריו את התביעה מושא ההליך דנן. התביעה הופנתה נגד רופא ומוסד רפואי ונטען כי אלה התרשלו במעקב ההיריון ועקב התרשלותם לא אובחנה התסמונת טרם לידתו של המערער. התביעה הוגשה גם כנגד מדינת ישראל, בטענה כי היה עליה לפעול ליידוע הציבור הרלוונטי על אודות שינוי המדיניות המשפטית בתביעות מהסוג דנא וקיצור תקופת ההתיישנות הנתונה להן. הכוונה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1326/07 המר נ' עמית משנת 2012, בגדרו בוטלה תביעת הילוד בגין "חיים בעוולה", על תקופת ההתיישנות הארוכה שהייתה נתונה לה ועמדה על 25 שנים. תחת העילה של "חיים בעוולה", הוכרה בפסק הדין בעניין המר תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה", לה עומדת תקופת התיישנות בת שבע שנים. פסק הדין בעניין המר קיצר אפוא משמעותית את פרק הזמן הנתון ל"יחידה המשפחתית" להגיש את תביעתה, ומכאן טענת המערערים. במסגרת ההליכים המקדמיים נדחתה בהסכמה התביעה בעילה של רשלנות רפואית, מאחר שהוגשה לאחר תקופת ההתיישנות. נותרה על כנה התביעה נגד המדינה בעילה של הפרת חובת היידוע, שהובילה על פי הנטען לאובדן זכות התביעה של המערערים כנגד הנתבעים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בהיעדר עילה וקבע כי לא חלה על המדינה חובה להביא לידיעת הציבור, מידע על שינוי במצב משפטי בעקבות החלטה שיפוטית, ומשכך לא ניתן לחייבה בנזיקין בגין מחדלה לעשות כן.
לטענת המערערים, המדינה חבה חובת פרסום ועדכון של ציבור המשפחות המטופלות בילדים עם צרכים מיוחדים על ביטול עילת התביעה בגין "חיים בעוולה" וקיצור תקופת ההתיישנות הנתונה להגשת תביעתן, על מנת שלא יעלם מעיניהן שינוי המצב המשפטי הפוגע בזכויותיהן.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את הערעור. לתובעים פוטנציאלים אשר הסתמכו על קיומה של עילת תביעה בגין "חיים בעוולה", ניתן זמן "התאקלמות" למצב המשפטי החדש, ובפסקי הדין שניתנו מאז הלכת המר נקבעו קווי גבול להגשת תביעות היילוד. קציבת המועד נעשתה תוך התחשבות במכלול האינטרסים והשיקולים השונים הצריכים לעניין, ובין היתר נועדה לתת לתובעים פוטנציאלים הזדמנות ראויה להגיש את תביעתם כהלכה. בצל המורכבות הכרוכה בסוגיה, בתי המשפט נדרשו שוב ושוב לשאלות הקשורות ביישומה של הלכת המר במקרים השונים, אך לנוכח חלוף הזמן מאז ניתן פסק הדין, יש לקוות כי נחתם הדיון בהוראות המעבר בעניינו. לטענת המערערים היה על המדינה לפעול וליידע תובעים פוטנציאלים על השינוי במצב המשפטי ועל קיצור תקופת ההתיישנות להגשת תביעתם. אין לקבל טענה זו, שהיא מרחיקת לכת, בלשון המעטה. לא אחת יוצאים מלפני בית המשפט העליון פסקי דין תקדימיים שיש בהם כדי לשנות באופן משמעותי את המצב המשפטי הנוהג ולהשפיע על זכויותיהם של תובעים ונתבעים פוטנציאליים. המערערים לא הצליחו להצביע על מקור שבדין המטיל על המדינה חובה לעדכן על שינוי במצב המשפטי שמקורו בהחלטה שיפוטית, ואין מקום לקבוע קיומה של חובה זו באמצעות הפסיקה. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה מי הוא קהל היעד שאותו צריך וניתן היה לעדכן בהלכת המר.
בהמשך לאמור נקבע כי בניסיון למצוא מקור חובה, המערערים ביקשו להיסמך על שורה ארוכה של חיקוקים הנזכרים בכתב תביעתם באופן כללי וללא פירוט, למשל פקודת הפרשנות, "פקודת הנזיקין ו/או חוק הסעד ואו כל דין הרלבנטי לחריגות ו/או טיפול באנשים עם מוגבלות...". על נורמות כלליות, כגון החובה לפעול בשקיפות והגינות, ועל קיומן של הנחיות מנהליות. לא נמצא כי יש בדברים כדי להועיל למערערים. אף לא ברור כיצד ההודעה לציבור בדבר הקמת ועדת מצא מקימה למדינה חובת יידוע כנטען. בית משפט קמא קבע כי דו"ח הוועדה והמלצותיה פורסמו במלואם באתר משרד המשפטים, ובהינתן ששינוי המצב המשפטי נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין המר, לא ניתן לגזור מקיומו של ההליך בפני הוועדה חובת דיוור אישית וישירה של המדינה של משמעויות פסק הדין וקיצור תקופת ההתיישנות לכל תובע פוטנציאלי. אף לא נמצא כי יש בטענות המערערים לגבי גילוי המסמכים שלשיטתם היו נחוצים לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילת תביעה, כדי לשנות ממסקנה זו. למעשה, לא מדובר במידע שמקורו במעשי ובנהלי הרשות עצמה, אלא במידע השקול לייעוץ משפטי הניתן על ידי אנשי מקצוע. בהעדר מקור חובה של המדינה לפעול כפי שנטען על ידי המערערים, כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ובדין הורה בית משפט קמא על מחיקתו. התביעה מושא ההליך דנן הוגשה כשמונה שנים לאחר לידת המערער וכחמש וחצי שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין המר. דומה כי אין עוד מחלוקת על כך שתביעת ההורים התיישנה והמערער אינו נמנה על התובעים עליהם חלות הוראות המעבר, וכאמור, התביעה בעילה של רשלנות רפואית נדחתה בהסכמת המערערים. אי לכך, ובהעדר עילת תביעה כנגד המדינה מהטעמים המפורטים לעיל, אין מנוס מלהורות על דחיית הערעור.
לסיכום, הערעור נדחה.
