בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת מע"מ כי הליך פשיטת רגל שיזם חייב לידתו בחטא, במטרה להתחמק מחובות של מיליונים. נקבע כי החייב הסתיר בבקשתו לצו כינוס את דרישת מע"מ, המהווה כ- 96% משיעור הנשייה, מדובר בשיעור עצום ממצבת החובות וברור כי אין כל תועלת בהליך לנושים הרגילים עליהם הצהיר החייב.
עסקינן בבקשת הנושה -מע"מ, והמנהל המיוחד לביטול ההליך בשל חוסר תום לב ביצירת החובות ובניהול ההליך. בחודש ינואר 2018 ניתן צו לכינוס נכסי החייב לבקשתו ונקבע דיון בבקשה לפשיטת רגל. החייב הצהיר בבקשתו לפשיטת רגל על חובות בסך של כ- 134,000 ₪ אולם מהדו"ח המסכם שהוגש לקראת הדיון האמור, עולה כי הוגשו כנגד החייב תביעות חוב בסך של כ- 4.37 מליון ₪, מהם אושרו תביעות חוב בשיעור של כ- 4.22 מליון ₪ כאשר מע"מ לבדו מחזיק בשיעור נשייה של כ- 4 מליון ₪. המנהל המיוחד המליץ לבטל את ההליך בשל כך שהחייב לא פירט את חובו למע"מ, חוב אשר יצר - כך נטען - בחוסר תום לב.
לעמדת מע"מ-הנושה, יש לבטל את צו הכינוס, מאחר והחייב יצר חוב במרמה למדינה, אשר ממילא לא חל עליו הפטר. לטענת מע"מ, מדובר בהליך שנולד בחטא, מרמה וחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים על ידי החייב, במטרה להשתמט מתשלום חוב מס וכספי ציבור. מקור החוב בכפל מס שהוטל על החייב בשל הוצאת חשבוניות פיקטיביות בשנים 2012 עד 2014, מבלי שבוצעה עבודה בגין אותן חשבוניות ובתמורה ל- 10% מערך החשבוניות, פעולה המהווה עבירה לפי סעיף 50(א) בחוק מס ערך מוסף. נטען כי סכום המס הגלום בחשבוניות שהוציא החייב מסתכם בסך של כ- 1.9 מליון ₪ וכפל המס כ- 3.8 מליון ₪. אף שהחייב ידע על חובו, הוא לא הגיש השגה או ערעור על חוב המס בדרך המלך לפי דיני המס ועל כן מדובר בחוב חלוט.
החייב טען מנגד כי כלל לא ידע שהושת עליו חיוב בכפל מס וכי לא הוגש נגדו כתב אישום כלשהו. עוד טען החייב כי נסע לירדן לחצי שנה ורק כשחזר בשנת 2014 נודע לו במעבר הגבול כי הוא דרוש לחקירה. מנהל החברה הוא שהוציא חשבוניות פיקטיביות בתקופת שהייתו של החייב בחו"ל, ללא ידיעת החייב וכי בסמכותו של המנהל המיוחד לבדוק זאת במסגרת תביעת החוב.
לעמדת המנהל המיוחד, ניסיונו של החייב להסתיר את עובדת הסתבכותו הכלכלית האמיתית הייתה בחוסר תום לב והיעדר שקיפות זו כמו גם מחדלים שונים שצבר בהליך מצדיקים את ביטולו. עוד הפנה המנהל המיוחד לעמדת הכונ"ר בדיון ולפיה אם התמונה העובדתית המלאה הייתה מונחת בפני הכונ"ר עובר למתן צו הכינוס, הרי שסיכוי גבוה שהוא היה מתנגד למתן הצו.
בית המשפט פסק:
כב' השופט א' ברסלר-גונן פסק כי אין חולק כי לתום הלב מעמד נכבד בהליך מסוג זה, והוא משתרע על כל שלבי ההליך ובכלל זה על השלבים שקדמו להליך, כשחובת תום הלב של החייב היא תנאי בלתי נפרד לכניסתו להליך פשיטת הרגל ואף מהווה כרטיס יציאה ממנו (ע"א 7994/08 בעניין גוטמן). המסגרת הנורמטיבית העוסקת בביטול הליכי פשיטת רגל מוסדרת בסעיף 55(ב) בפקודה, הקובעת כי: "בית המשפט רשאי לבטל את ההכרזה על פשיטת רגל אם נוכח כי החייב ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל". דרך הפריזמה של תום הלב יש להתבונן על אופן יצירת החובות, אופן התנהלות מול הנושים, היקף הגילוי לפני הכניסה להליך ולאחר ההליך גם אופן קיום החובות בהליך בתמורה להגנה שנותן ההליך לחייב. תום הלב פועל "כעיקרון על" המשמש בין היתר גם לבחינת האיזונים הנדרשים בהליך בין זכויותיהם של הנושים לקבל את כספם, ובין זכותו של החייב לשיקום כלכלי ולתיקון התקלות הכלכליות שהביאו לחדלות הפירעון, כאשר לחברה יש אכן אינטרס בשיקום כלכלי. אלא שתום הלב אינו מונח העומד בפני עצמו, והוא נבחן קונקרטית בכל מקרה ומקרה, בהתאם לעוצמתו ולהשפעתו על ההליך ועל תחושת הצדק שיש בתוצאת ההליך לאחר יישום עקרונות ההליך. בקשה לביטול הליך בשל טענה לחוסר תום לב ביצירת החובות, בוודאי במאפיינים של טענה למרמה או הברחת נכסים, מצריכה עמידה בנטל הראיה והשכנוע לכך, ומקום שמתבקשת קביעה ערכית לפגם מוסרי בהתנהלות חייב כלפי נושים, נדרשות ראיות כבדות משקל על מנת לעמוד בנטל מאזן ההסתברות (ע"א 2434/19 בעניין קיירה).
מן הכלל אל הפרט נקבע כי הבירור העובדתי שנעשה עד כה לא עסק באופן יצירת החובות. הצדדים הסכימו כי החוב למע"מ נוצר בשל חשבוניות פיקטיביות שהוצאו על ידי החברה שבבעלות החייב, אשר נוהלה בשותפות עם מר סרודי. המחלוקת שבין הצדדים בשלב זה היא האם החייב הוא שנקט במרמה בהוצאת החשבוניות הפיקטיביות, או שמא רק שותפו והוא לא ידע על כך בזמן אמת. נקבע כי עניין זה טרם הוברר, אולם די בקביעה כי החייב ידע דבר החוב למע"מ ומקורו. החייב ידע על טענות מע"מ בדבר חשבוניות פיקטיביות ועל כך שמע"מ מייחסים גם לחייב עצמו אחריות לדבר ולפחות אחריות כלכלית לקנס ולכפל הקנס שהושת על החברה בגין אותם חשבוניות. החייב ניסה להסתתר מאחורי הטענה של היעדר ידיעת קרוא וכתוב, אולם הוא אישר כי קיבל את ההודעה על הטלת כפל מס. החייב ניסה לטעון כי הוא לא קיבל את העמוד השני של ההודעה, אולם גם טענה זו אין לקבל וחזקה כי החייב קיבל את שני העמודים של אותה ההודעה, ובכלל זה גם הדרישה לתשלום סך של למעלה מ - 3.8 מיליון ₪. הנטל להוכיח כי לא קיבל את המסמך על אף שנכתב כי קיבל אותו מוטל על החייב, אך עדותו של החייב בבית המשפט הייתה מתחמקת בעניין זה. אדרבא, עולה כי החייב עומת במע"מ עם מר סרודי וידע שרובץ עליו חוב כבד. גם הניסיון של החייב לתאר חוסר הבנה בדבר ההבדל בין חוב אזרחי לחוב פלילי, נדחה. נקבע כי מדובר בחייב שניהל ביחד עם אחר חברה ואין לייחס לו חוסר מודעות, ובכל מקרה גם אם ידע שיש חוב פלילי היה עליו לדווח על כך כחלק מחובת הגילוי בבקשתו לצו כינוס. נפסק כי החייב היה מודע כבר מתחילת שנת 2015, כשחזר מחו"ל, לטענות מע"מ ולדרישות החוב וגם אם לא ידע במדויק את הסכום הנתבע או הנדרש כל עוד לא הוגש כתב אישום, עדיין בוודאי ידע על דרישה כל שהיא, וכאשר קיבל את המכתב בשנת 2017 גם ידע באופן קונקרטי על כפל מס. בנוסף לאמור, נקבע כי אין צורך להכריע בשלב זה בשאלת אופן היווצרות החוב והאם החוב עצמו נוצר במרמה. בהקשר זה, יש להפריד בין העובדה שמדובר בדרישת חוב שנטען כי היא חלוטה ובהכרעת חוב שהחייב עצמו לא ערער עליה, ובין הטענה כי מקור החוב בפעולת מרמה שעשה החייב עצמו. בהחלט סבירה וראויה תוצאה של ביטול ההליך אם יתברר כי 96% ממצבת הנשייה מקורה במעשה מרמה של החייב עצמו, אולם כאמור, נדרש דיון עובדתי לכך. לעת הנוכחי די בעצם קיומו של חוב עצום המהווה 96% מערך הנשייה, שהחייב יודע כי מקורו בטענה לאי חוקיות, שעליו החייב לא דיווח כלל בכניסתו להליך על אף שהיה מודע לעצם קיומו.
יתרה מזאת נקבע כי האינטרס החברתי הוא שחובות ישולמו, ובכלל זה בוודאי חובות שנוצרו במרמה, ואין כל צידוק מוסרי וחברתי להפטרת חובות אלו. גם אם לא ניתן לשייך את המרמה דווקא לחייב הנוכחי ואף שעומדת לחייב בשלב זה חזקת החפות במישור הפלילי, עדיין הוא אחראי כלכלית-אזרחית לחוב שנוצר במרמה, ולכפל המס כיוון שכלל לא ערער על הטלת כפל המס, בדרכים הקבועות בחוק. הסתרת החייב את קיומה של דרישת מע"מ בסכום של כ- 3.8 מליון ₪ בעת בקשתו לצו כינוס אינה עומדת בקנה אחד עם חובתו להתנהל בשקיפות ולגלות את כל הנתבע ממנו, אף אם הוא כופר בחבות כלשהי. יתרה מכך, דרישת תום הלב כשיקול מהותי בהליכי פשיטת רגל, שזורה כחוט השני לאורכם ולרוחבם של כל שלבי ההליכים כולם, ובכל שלבי ההליך, לרבות לעניין מתן צו הכינוס, מהווה תום הלב של החייב תנאי מהותי לקבלת הסעד המבוקש. משכך, נפסק כי העדר תום לב עלול להביא לא רק לסירוב להיענות למתן הסעד, אלא להוביל גם לביטולו של סעד שכבר ניתן (ע"א 6021/06 בעניין פיגון ), בכלל זה, גם צו כינוס. יש להדגיש כי מקום בו חייב אינו מגלה את מלוא חובותיו, אין הדבר מונע מנושיו להגיש תביעת חוב, ולא פעם ניתן להורות גם החרגת החוב מההפטר או על מתן ביטוי במסגרת תכנית הפירעון. ואולם, במקרה דנן מדובר בהסתרה משמעותית של העיקר המכריע של החוב, באופן שבהחלט סביר כי היה משנה את עמדת הכונ"ר בבחינת הבקשה לצו כינוס, כפי שהודיע הכונ"ר. למעשה, ההסתרה של תביעת מע"מ מנעה כדבעי את שקילת הבקשה לצו כינוס במועד הגשתה ויצרה מציאות של שהייה בהליך, שיתכן ולא היתה קיימת אילו נהג החייב בשקיפות ובתום לב. נקבע כי שיעור ההסתרה, היקפה ומודעותו של החייב לפחות לגבי הטענה כי מדובר בחוב שנוצר בחוסר תום לב, מצדיקים את ביטול ההליך בבחינת שקילה מחדש של הבקשה לצו הכינוס, וקבלת עמדת הנושה, המנהל המיוחד והכונ"ר. אין זה ראוי להותיר את החייב בהליך רק כדי לדון בעתיד בשאלה האם החוב מקורו במרמה ישירה של החייב או האם רק הסתיר את דבר המרמה של האחר מההליך כדי ליהנות מתוצאות הליך פשיטת הרגל. נפסק בהקשר זה כי גם כאשר החוב עצמו לא נוצר במרמה, אך החייב ניסה להתחמק מקיומו באמצעות מרמה תוך שימוש בהליכי פשיטת הרגל, הרי שהדבר מצדיק את החרגתו מתחולת ההפטר (ע"א 4288/21 בעניין כהן). משכך, נפסק כי כאשר עניין לנו בשיעור העיקרי והמכריע של החוב, עצמת חוסר תום הלב גבוהה ועל כן ראוי לשקול מחדש את צו הכינוס ולבטל את ההליך.
אחר הדברים האלה, נפסק כי הקביעה שהחייב הסתיר בבקשתו לצו כינוס את דרישת מע"מ, המהווה כ- 96% משיעור הנשייה, דרישה המבוססת על כפל מס נוכח חשבוניות פיקטיביות, גם אם טרם נבחנה מידת אחריותו של החייב למעשה המרמה, מצדיקה בחינה מחודשת של הבקשה לצו כינוס ובקשת עמדת הנושה לביטול ההליך בשל ההסתרה. מדובר בשיעור עצום ממצבת החובות וברור כי אין כל תועלת בהליך לנושים הרגילים עליהם הצהיר החייב בבקשתו. אדרבא, ימצא כי בשל החוב למע"מ, המצוי בדין קדימה, לא יזכו הנושים בדין הרגיל לתועלת כלשהי. אשר על כן, ובשים לב לחשיבות השמירה על עקרון תום הלב, מתקבלת הבקשה לביטול צו הכינוס וההליך. בית המשפט קבע כי צו כינוס הנכסים ועיכוב ההליכים שניתנו להגנת החייב, בטלים, והבקשה להכרזה כפושט רגל נדחית.
לסיכום, הבקשה התקבלה, צו כינוס הנכסים וההכרזה על פשיטת רגל בטלים.
