בית המשפט העליון דן בעתירה של אדם כנגד ההחלטה שלא להעמיד לדין שוטרים שנהגו באלימות בעת מעצרו. נקבע כי התיעוד החסר ממצלמות הגוף גורם לנזק ראייתי משמעותי. חדלונה של מח"ש הביא לפגיעה באפשרות לרדת לחקר האמת ויש בו כדי לתמרץ את השוטרים לחזור על מעשים שעל פניהם חשודים כשיבוש חקירה או העלמת ראיות.
עניינה של העתירה בהחלטת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, בגדרה נדחה ערר העותר על החלטת המחלקה לחקירות שוטרים, שלא לנהל חקירה פלילית נגד אנשי משטרה בקשר עם מעצרו. עקב תלונה על הקמת רעש הגיעו שוטרים למסיבה בה שימש העותר כתקליטן, ודרשו לכבות את המוזיקה. לאחר כיבוי המוזיקה, הודיעו השוטרים לעותר כי עליו להתלוות עמם לתחנת המשטרה. העותר ביקש כי טרם יציאתם לתחנה יתאפשר לו להתפנות לשירותים. השוטרים נעתרו לבקשתו, ובהגיעם למתחם השירותים ביקש שוטר לערוך חיפוש על גופו של העותר. עקב התנגדות העותר לביצוע החיפוש, הודיעו לו השוטרים כי הוא עצור. במסגרת ניסיון מעצרו הפעילו השוטרים כוח כנגדו ובכלל זה שימוש חוזר במכשיר טייזר. לאחר שנאזק נערך על גופו של העותר חיפוש, במסגרתו נתפסו סמים מסוכנים מסוגים שונים, אותם החזיק שלא כדין ושלא לצריכה עצמית. בתום ההתרחשות, פונה העותר לבית החולים, שם אושפז עם חשד לשבר בצלעות. מהלך הדברים תועד, בחלקו בלבד, באמצעות מצלמת גוף אותה נשא האחד השוטרים על גופו. הואיל ובמקרה דנן הועלו טענות הדדיות לתקיפה, הועבר חומר החקירה למח"ש לצורך קבלת אישור להגשת כתב אישום נגד העותר. זאת, בהתאם להנחיית פרקליט המדינה 2.18 "מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר". בהמשך לכך, הועבר אישור כאמור מידי מח"ש לידי פרקליטות מחוז צפון, בו צוין כי לאחר עיון בחומר הראיות "לא נמצאה תשתית עובדתית לחשד לביצוע עבירה ע"י אנשי משטרה. אשר על כן, לא נמצאה הצדקה לפתוח בחקירה פלילית במח"ש". נגד העותר הוגש כתב אישום, בגדרו יוחסו לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העותר עד לתום ההליכים.
לעמדת העותר, עניינו נכנס בגדר אותם מקרים חריגים בהם על בג"ץ להתערב בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק. פעולות השוטרים מקימות חשד סביר לביצוע עבירות תקיפה, המצדיקות פתיחה בחקירה, וההחלטה שלא לעשות כן לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובעיוות של ממש. רק אחד מהשוטרים נשא מצלמת גוף שהופעלה לסירוגין. הצילום הופסק מסיבה שאינה ברורה, והתיעוד שהתקבל ממצלמה זו לוקה בחסר. בנוסף, הפעלת הטייזר נעשתה באופן שאינו מידתי, ובניגוד לנוהל משטרת ישראל.
לעמדת המדינה דין העתירה להידחות. לגישתה, אין בחומר הראיות הקיים כדי לתמוך בטענה לפיה הופעל נגד העותר כוח לא סביר.
כב' השופט ג' קרא פסק כי לא נמצאו במקרה דנן טעמים המצדיקים את התערבות בג"ץ בשיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה בענייני העמדה לדין. יחד עם זאת, הודגש כי התנהלות חלק מהשוטרים, ובעיקרם מח"ש, מעוררת, בלשון המעטה, אי-נוחות של ממש ומוטב יהיה אילו הדבר יקבל, ולו במבט צופה פני עתיד, מענה מערכתי מספק יותר בידי הגורמים הנוגעים בדבר. עם זאת, כאמור, לאחר עיון במכלול החומר, ונוכח פסיקתו המושרשת של בג"ץ בדבר היקף ההתערבות בשיקול דעת רשויות התביעה, דין העתירה להידחות. בבג"ץ 4845/17 בעניין חמדאן נקבע כי: "שוטר ממלא את תפקידו מכוח סמכויות שהקנתה לו המדינה לטובת שמירה על החוק ועל ביטחון הציבור. סמכויות חשובות שניתנו לו עוסקות בשימוש בכוח, שהמדינה מייחדת לעצמה ולפועלים בשמה". בנוסף: "על השוטרים להקפיד לשמור על מגבלות הכוח שהם מפעילים במסגרת פעילות משטרתית, כדי שלא יחרגו מסמכות [...] זאת, מתוך הכרה בערך חיי אדם והזכות לחיים ולכבוד". בבג"ץ 6938/98 בעניין האגודה לשמירת זכויות האזרח נאמר: "חובה היא על המשטרה כגוף, ועל כל שוטר ושוטר, ובמיוחד על קצין משטרה, להימנע מאלימות שלא כדין, אף בנסיבות קשות של הפרת הסדר הציבורי". האיסור המוחלט על שימוש באלימות משטרתית שלא כדין "מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה". (בג"ץ 7141/05 בעניין ויתקין). עוד נפסק בעניין חמדאן כי: "אם שוטר חרג מסמכויותיו ופגע במי מבני הציבור, ודאי אם עשה זאת בהפעלת כוח, יש עניין חברתי רב חשיבות לבחון את המקרה עד תום [...] ככל שתוצאת השימוש בכוח חמורה יותר, גובר העניין הציבורי במיצוי הדין לגביה".
זאת ועוד, בבג"ץ 7502/20 בעניין האגודה לשמירת זכויות האזרח נפסק כי: " מ"כיוון שהמשטרה צריכה לשמש דוגמה ומופת בשמירה על הדין, מן הראוי לנהוג כבית שמאי ולא כבית הלל". לפיכך, עת מועלות טענות בדבר אלימות שוטרים שלא כדין, על מח"ש לפעול לבחינת העניין. הדבר מתבקש נוכח חובותיה "הן כלפי האינטרס הציבורי הרחב, והן כלפי 'מפוקחיה', קרי שוטרי משטרת ישראל שאף להם, כפרטים וכארגון, אינטרס בבירור מהיר וממצה של האמת" (בג"ץ 7502/20 בעניין אבו סביח). מובן כי החלטות מח"ש בעניינים שכאלה אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, עם זאת, כפי שחזר ושנה בג"ץ, "בכל הנוגע לפתיחה בחקירה, סגירתה, וענייני העמדה לדין, נתון לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר" (בג"ץ 3927/20 בעניין דמתי). על דרך הכלל, התערבות שיפוטית תוגבל אך למצבים בהם החלטת הרשויות המוסמכות לוקה באי-חוקיות, בחוסר סבירות קיצוני או מביאה לעיוות דין מהותי. אל לו לבית המשפט לשמש כ"חוקר-על" או כ"תובע-על" עת מועלות טענות כנגד התנהלות רשויות התביעה. אין בית המשפט נכנס בנעליהן של רשויות התביעה ועליו להימנע מלהתערב בשיקול דעתן אך מהסיבה שהוא היה מגיע למסקנה משפטית אחרת. על בית המשפט לבחון, אפוא, האם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות (בג"ץ 6083/12 בעניין פולבר).
מהלכה למעשה, נקבע כי ככלל, בג"ץ נמנע מלבחון את חומר הראיות לגופו. עם זאת, במקרים בהם הוא סבור כי סטייה מהכלל עשויה להעלות תמונה חד משמעית המצדיקה העמדה לדין, כבעניין דנן, ראוי כי ינהג אחרת. בחינה של החומר הראייתי, על הנמצא ועל הנעדר ממנו, מלמדת, לכאורה, על התנהלות בעייתית של השוטרים הן במהלך האירוע והן לאחריו. התנהלות זו הייתה צריכה לקבל, בזמן אמת, התייחסות מספקת יותר בידי רשויות התביעה, ובעיקרן מח"ש. צפייה בתיעוד ממצלמת הגוף מלמדת על קשיים בהתנהלות השוטרים. ראשית, השפה המשתלחת בה נקטו השוטרים כלפי העותר, בין היתר עוד בשלב בו האירוע התנהל "על מי מנוחות". מובן כי אמירת שוטר לאזרח לפיה הוא "יעשה לו שואה" היא אמירה שעמה לא ניתן להסכין. אמירה שכזו אינה הולמת את הארגון שבשמו הוא פועל ואת האינטרס הציבורי שעליו הוא נדרש להגן. על שוטרי משטרת ישראל, ככל משרתי הציבור, לשמור על אורך רוח מוגבר, גם במקרים בהם אזרחים אינם משתפים עמם פעולה באופן מלא. שנית, קיימים פערים עובדתיים בין אופי ההתרחשות, כפי שזו עולה מדו"חות הפעולה, לבין העולה מהתיעוד ממצלמת הגוף. בעוד בדו"חות הפעולה צוין כי העותר התנהג בצורה תוקפנית ומחשידה, הצפייה בתיעוד ממצלמת הגוף מלמדת, כי העותר התנהג בצורה שלווה למדי. יתר על כן, התנגדותו של העותר למעצרו בוודאי אינה מוצדקת, עם זאת, אין בה כדי לספק הצדקה לשימוש החורג במכשיר הטייזר, בניגוד לנוהל טייזר. על פני הדברים, אין בה אף כדי להצדיק בעיטה, לִשְמָהּ, בצלעותיו, במצב דברים בו הוא מרותק לרצפה בידי מספר שוטרים. באשר לתיעוד החסר ממצלמות הגוף, הודגש כי ברי כי יש בריבוי ה"תקלות הטכניות" במהלך האירוע כדי להעלות חשד לכאורי להתנהלות שאינה תקינה מצד גורמי המשטרה, באופן המצדיק בחינה מהירה, קרובה ככל האפשר לזמן אמת ויסודית של העניין. פער בתיעוד, אם בשוגג ובוודאי אם בזדון, חוטא למטרות שלשמן הוחלט להשתמש במצלמות מלכתחילה. אלו נועדו להביא ל"הגברת שקיפות עבודת המשטרה וחיזוק אמון הציבור בה" (נוהל אג"מ - "נוהל מצלמות גוף"). במצב דברים בו אזרח מבקש להוכיח, מבחינה עובדתית, את טרונייתו נגד התנהלות איש משטרה, יש בחסר בתיעוד כדי לגרום לו "נזק ראייתי" משמעותי.
יתרה מזו נקבע כי אופן בחינת טענות העותר בידי רשויות התביעה, ובעיקרן מח"ש, היה רווי בליקויים. כנקודת מוצא, היה על מח"ש לבצע בדיקה יסודית ומהירה יותר, מתוך ניסיון כֵּן להגיע לחקר האמת. על רקע התנהלות בעייתית מצד רשויות התביעה, ובהן מח"ש, במספר מקרים אחרים בעת האחרונה, הרי ש "יש להקפיד יותר על ביצוע יסודי וזריז של חקירות כלפי לובשי מדים החשודים בניצול כוחם לרעה". (עניין אבו סביח). ברי כי על החלטת רשויות התביעה לעמוד בחובת ההנמקה המינהלית. כדי שהנמקה זו תוכל לשרת את יעדיה, "היא חייבת להיות מפורשת ולהימנע מניסוחים כלליים וסתמיים" (עניין חמדאן). הודגש כי לא ניתן מענה הולם לחלק מהקשיים, ובעיקרם לתיעוד החסר מהאירוע, עם זאת, משמצב הדברים הובהר בהמשך, באופן חלקי, חוסר סבירות קיצוני או עיוות דין מהותי אינם בנמצא. בנקודת הזמן הנוכחית, ולאחר הבדיקה הנוספת שבוצעה בידי גורמי מח"ש, נדמה כי אין אף בביצוע פעולות חקירה נוספות כדי להביא לשינוי מהמסקנה העובדתית העולה מחומר הראיות. כאמור, על פעולות אלו היה להתבצע, בידי מח"ש, במועד סמוך ככל הניתן לקרות האירוע, ולא לקבל את טענת ה"תקלה הטכנית" כ"ראה וקדש". ברי כי בירור "תקלה טכנית" בחלוף זמן ממושך נדונה מראש לכישלון. בנסיבות המקרה דנן, חדלונה של מח"ש הביא לפגיעה באפשרות לרדת לחקר האמת. יתר על כן, יש בו אף כדי לתמרץ את לובשי המדים לחזור על מעשים שעל פניהם חשודים לכאורה כשיבוש חקירה או העלמת ראיות. בכך, פגעה מח"ש פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי. התנהלות המשטרה ומח"ש במקרה דנן מלמדת על צורך ב"טיפול שורש", שמוטב כי יהיה מגובה במעשים של ממש. כב' השופטת ד' ברק-ארז הוסיפה כי מבט רחב ומקיף יותר מחדד את הרושם הברור שהתנהלות המשטרה במקרה זה הייתה על פני הדברים בלתי ראויה, כמו גם שחקירת מח"ש לא התאפיינה במהירות ובשקידה שלה ניתן היה לצפות, וזאת בלשון המעטה. הפקת לקחים ממקרה כמו זה ראוי שתהיה בעלת אופי מערכתי, ולא תתמקד רק ב"חלב שנשפך". כב' השופט ע' גרוסקופף הצטרף לביקורת נגד הרפיון והאיטיות שאפיינו את בדיקת תלונת העותר בדבר אלימות משטרתית על ידי משיבי המדינה בכלל, והמחלקה לחקירת שוטרים בפרט. וקבע שיש צורך כי משיבי המדינה, ובראשם היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה וראשת המחלקה לחקירת שוטרים, יפיקו את הלקחים המתחייבים, על מנת שתלונות מסוג זה, שיש להן בסיס ראייתי ראשוני, יחקרו באופן נאות בעתיד.
לסיכום, העתירה נדחתה.
העותר יוצג ע"י: עו"ד איתן כבריאן; עו"ד יניב פרץ; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד יעל מורג יקו-אל
