ועדת השחרורים קיבלה את בקשת האסיר אלון קסטיאל לשחרור מוקדם. נקבע כי טובת הציבור ובתוכו טובת הנפגעות עצמן היא שהאסיר ימשיך בטיפול בתחום עבירותיו וייצא לחופשי בליווי מקצועי ובפיקוח מתאים. עם זאת נקבע שמתוך התחשבות בחשש הנפגעות פן יפגשו את האסיר בחוצות העיר, יש להורות על הרחקתו מהעיר תל אביב בתקופת התנאי
עסקינן בגלגול שלישי של בקשת האסיר, אשר הורשע בביצוע עבירות מין, לשחרור מוקדם. בקשתו הראשונה נדונה באוגוסט 2021, אז החליטה הוועדה כי חרף התהליך הטיפולי שעבר האסיר בין כתלי בית הסוהר וקיומה של תוכנית שיקום מונע בקהילה מטעם הרשות לשיקום האסיר, טרם הגיעה השעה להורות על שחרורו המוקדם. בהחלטה האמורה נקבע שהאסיר לא מיצה את מלוא האפשרויות הטיפוליות המוצעות בכלא. בעת הדיון בבקשת האסיר לשחרור מוקדם בפעם הראשונה ריצה קרוב לשלוש שנים מסך תקופת המאסר שהושתה עליו- ארבע שנים ותשעה חודשים. בעקבות החלטה זו השתלב האסיר באגף השיקום ועד היום שוהה בו כעשרה חודשים. האסיר הגיש בקשה לקיים דיון חוזר, בו הוחלט ברוב דעות על שחרורו המוקדם. על החלטת הוועדה הוגשה עתירה מנהלית ובפסק הדין ביטל בית המשפט לעניינים מינהליים את החלטת הוועדה וקבע כי יש להחזיר את "עניינו של המשיב (האסיר) לוועדת השחרורים שתחליט על פי חוכמתה ושיקול דעתה, לאחר שתקבל עמדת כל נפגעות העבירה". שתיים מנפגעות העבירה הביעו בפני הוועדה התנגדות נחרצת לשחרורו המוקדם של האסיר והדגישו את הנזק המתמשך שנגרם להן ושילווה אותן זמן רב, גם לאחר שחרורו של האסיר. נציג היועץ המשפטי לממשלה התנגד לשחרורו המוקדם של האסיר ואף כי אינו חולק על התהליך שעבר בין כתלי בית הסוהר, הוא סבור שבנסיבות המקרה יש לתת משקל מכריע לעמדת נפגעות העבירה.
כב' השופטת בדימוס א' פריאל, פסקה כי האסיר הורשע בביצוע עבירות מין - ניסיון אינוס כלפי נפגעת אחת; מעשה מגונה בכוח כלפי נפגעת אחרת; מעשה מגונה כלפי נפגעת שלישית והטרדה מינית כלפי נפגעת רביעית. העבירות בוצעו בשנים 2007, 2010 ושני מקרים בשנת 2015. בגין עבירות אלה הוטל על האסיר עונש מאסר בפועל למשך 57 חודשים, מאסר על תנאי וכן תשלום פיצוי לנפגעות העבירה בסך כולל של 125,000 ₪, ששולם עוד במהלך המשפט כתנאי להסדר טיעון שהושג בין המדינה לבין האסיר. נגד האסיר ננקטו הליכים אזרחיים במסגרתם שילם פיצוי נוסף לנפגעות העבירה. במהלך המאסר השתלב האסיר במסגרות חינוך, תעסוקה וטיפול. בתחום הטיפול השתלב במחלקת "מפנה" הייעודית לטיפול בעברייני מין וסיים את הטיפול בה, ונמצא מתאים לבניית תוכנית שיקום מונע בקהילה. עוד צויין כי בתחילת הדרך נבדק האסיר על ידי המרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות ומשרד הרווחה, שבין יתר תפקידיו להעריך מסוכנות מינית של אסירים, ונמצא כי מסוכנותו המינית "בינונית-נמוכה". בעקבות החלטת ועדת השחרורים השתלב האסיר באגף השיקום, שולב בעבודה מחוץ לכותלי בית הסוהר וגם בקבוצה טיפולית באגף השיקום. הערכת גורמי הטיפול כמו גם עמדת מעסיקיו, חיובית. גורמי הטיפול הדגישו כי השתתפות האסיר בקבוצה חיובית, תורמת ומקדמת תהליכים. המסוכנות המינית של האסיר הוערכה פעם נוספת לקראת הדיון בבקשתו לדיון חוזר, והוערכה כנמוכה. בחוות הדעת צויינה התמיכה המשפחתית ממנה נהנה האסיר, שיתוף הפעולה מצדו עם גורמי הטיפול בכלא, העובדה שסיים טיפול ייעודי ונראה שנתרם ממנו. הרשות לשיקום האסיר הכינה בעבורו תוכנית שיקום מונע הכוללת טיפול פרטני ייעודי בתחום עבירות מין, ליווי פסיכו-סוציאלי מעקבי ופיקוח תעסוקתי.
בהמשך לאמור נקבע כי עמדתן של נפגעות העבירה הוגשה בכתב, והן פירטו את הנזק הנפשי הכבד שנגרם להן כתוצאה מהתנהגות האסיר. בנוסף נשמעה עמדת שתי נפגעות עבירה שבחרו להתייצב לפני הוועדה. בהתאם לסעיף 19(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, רשאי נפגע עבירת מין להביע את עמדתו בכתב לפני ועדת השחרורים לעניין הסיכון הצפוי משחרור הנידון. הוועדה רשאית, מכוח סמכותה הטבועה, לאפשר התייצבות נפגע עבירה למסור את עמדתו בעל-פה. אין חולק שמעשיו של האסיר השפיעו וממשיכים להשפיע על חיי הנפגעות ומקשים עליהן להמשיך בשגרת חיים. טענתן (בין היתר) כי הוטל על האסיר עונש קל מדי ומן הראוי שיישא אותו עד תום, מה גם שבחיי היום-יום לא מן הנמנע שיפגשו את האסיר ברחובות העיר או במקומות עבודה שהנפגעות והאסיר פוקדים במהלך עיסוקים משותפים. בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר רשאית ועדת השחרורים לשחרר על תנאי אסיר שנשא שני שלישים לפחות מתקופת המאסר שעליו לשאת, ובלבד ששוכנעה "כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף 9 לחוק האמור מציין את השיקולים שעל הוועדה לשקול בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, ועליה לשקול בין היתר את הסיכון הצפוי לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה. סעיף 12(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע כי הוועדה לא תחליט על שחרורו על תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין, אלא לאחר שהוגשה לה חוות-דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור. בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק, אם הוגשה חוות-דעת שלפיה האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי, רשאית הוועדה להורות על שחרורו המוקדם "אם כאמור סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור...". הודגש כי במקרה דנן הוגשה חוות-דעת על-ידי הגורם המוסמך שלפיה מסוכנותו של האסיר נמוכה. לפיכך סעיף 12(ב) לחוק אינו חל על המקרה דנן והוועדה אינה נדרשת לפרט טעמים מיוחדים שבגינם החליטה על שחרורו המוקדם של האסיר.
יתרה מכך, נקבע כי בהתאם לסעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות" שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא." נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה תעשה הוועדה שימוש בסעיף זה רק במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עמם. על כך יש להוסיף כי האסיר ריצה את רוב תקופת המאסר ונותרה לו יתרה בת כשמונה חודשים עד לשחרורו המלא. הודגש כי דווקא במקרה דנן קיימת חשיבות לאפשר רצף טיפולי מחוץ לכותלי בית הסוהר על פני המשך מאסר ללא טיפול. האסיר עומד בתנאים שנקבעו בחוק שחרור על תנאי ממאסר - הוא ראוי לשחרור לנוכח התנהגותו החיובית בין כותלי בית הסוהר ושיתוף פעולה עם גורמי הטיפול, חינוך ותעסוקה. מבחינת מסוכנותו לשלום הציבור, מאחר שנקבע שמסוכנותו נמוכה הרי שניתן לומר שעומד גם בתנאי השני. על כך יש להוסיף שהאסיר סיים את הסל הטיפולי שניתן להעניק לו בין כותלי בית הסוהר, כך שהמשך המאסר יגרום להפסקת הטיפול. לעומת זאת שחרורו המוקדם יאפשר לשמור על הרצף הטיפולי בתנאים כגון עיכוב יציאה מהארץ, מעצר בית, התייצבות במשטרה ופיקוח מצד הרשות לשיקום האסיר וועדת השחרורים. עוד צוין כי בנתוניו של האסיר – מסוכנות נמוכה – לא יהיה תחת פיקוח מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין.
יתרה מזאת נקבע כי הוועדה לא התעלמה מעמדות נפגעות העבירה, אך בנסיבות המקרה הגיעה למסקנה שאין לתת לעמדתן משקל מכריע. טובת הציבור ובתוכו טובת הנפגעות עצמן היא שהאסיר ימשיך בטיפול בתחום עבירותיו וייצא לחופשי בליווי מקצועי ובפיקוח מתאים. השתלבותו ההדרגתית של אסיר בקהילה היא בעלת חשיבות ותורמת למניעת חזרה למעגל העבירה. עם זאת נקבע שמתוך התחשבות בחשש הנפגעות פן יפגשו את האסיר בחוצות העיר, יש להורות על הרחקתו מהעיר תל אביב בתקופת התנאי. לפיכך בטרם תורה הוועדה על שחרורו המוקדם של האסיר יש לבנות תוכנית שלפיה מקום המגורים של האסיר יהיה מחוץ לעיר תל אביב וכך גם מקום העבודה. עם קבלת תוכנית עדכנית ייקבע מועד דיון חדש בוועדת השחרורים לצורך מתן החלטה אופרטיבית שתכלול גם הוראות בדבר איסור האסיר ליצור קשר עם נפגעות העבירה או מי מטעמן והגבלות נוספות בתקופת התנאי. מאידך, חברת הוועדה, בדעת מיעוט סברה כי יש לתת משקל מכריע לתחושת החרדה של הנפגעות משחרורו המוקדם של האסיר ובעיקר מהפגיעה האנושה הממשית שתיגרם להן לטענתן בהליכים הטיפוליים הממושכים השונים שהן עוברות. אין מחלוקת כי האסיר אכן עבר תהליך טיפולי חיובי במהלך המאסר ואף נבנתה תוכנית טובה עבורו. לאסיר נשארו שמונה וחצי חודשים לשחרור המלא. בזמן הזה יש לקוות שהקורבנות יצליחו ויעברו הליך חיובי ומרפא בטיפולים השונים שעוברות. לאסיר שעבר הליך טיפולי במאסר יש יכולות וידע להמשיך הליך זה לאחר השחרור.
לסיכום הבקשה התקבלה.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד רותם טובול; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד צביקה אברמוביץ'; עו"ד דזירה ברבארה
