בית המשפט העליון דחה על הסף ערעור על החלטת המחוזי אשר דחה תביעה שהוגשה נגד בנק, מחמת השתק עילה. נקבע כי על תובע לרכז טענותיו בהליך אחד ולהימנע מפיצול מלאכותי למספר הליכים באופן המטריד את יריבו. השתק עילה חל מקום בו התובע יכול היה להגיש תביעתו במסגרת תביעה קודמת ובבסיסו של כלל זה עומד אינטרס היעילות וסופיות הדיון.
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבגדרו נדחתה תביעת המערערת מחמת התיישנות ומעשה בית דין. הורתו של המקרה בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש בשנת 2001 בנק לאומי לישראל בע"מ כנגד המערערת ובנה גד, (המשיב 2), שהיה מיופה כוח בחשבונה. את גד תבע הבנק כחייב בגין יתרת חובה שהצטברה בחשבונותיו, ואת המערערת תבע בשל ערבותה לחובות גד. גד תבע, בתביעה שכנגד פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאי מתן אשראי על ידי הבנק בניגוד להתחייבותו; והמערערת תבעה, בתביעה שכנגד, פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מאובדן שווי מניות שהבנק סירב למכור, לטענתה, למרות הוראה מפורשת שניתנה לו. בשנת 2017, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת הבנק כנגד גד וכנגד המערערת בכפוף לכך שהבנק יהיה רשאי להיפרע מהמערערת אך ורק ממניות ששעבדה לטובת הבנק. התביעה שכנגד של גד נדחתה, וכך גם התביעה שכנגד של המערערת, ונקבע כי ההוראה למכירת המניות לא התקבלה אצל הבנק ועל כן הבנק לא התרשל. בסוף שנת 2016, ועוד בטרם ניתן פסק דין בהליך הקודם, הגישה המערערת את התביעה מושא הערעור דנן, שבמסגרתה נטען כי במהלך הליכי גילוי מסמכים בין הצדדים בהליך הקודם, הגיעו לידיה מסמכים שמהם עולה כי בין השנים 1998-1999, ביצע הבנק בחשבון הבנק שלה עשרות פעולות שרוקנו לטענתה את החשבון מכספים ומניירות ערך שהיו בו, כאשר בחלק בלתי מבוטל מהפעולות הועברו כספים מחשבון המערערת לחשבונו של גד ביוזמת הבנק, ללא ידיעתם ומבלי שנתנו לכך את אישורם. לפיכך, תבעה המערערת להשיב לידיה את הכספים שהיו בחשבונה ונעלמו ממנו. הבנק דחה את טענות המערערת וטען כי גד, שהיה מיופה כוח בחשבון, הוא שביצע את כל הפעולות. בית המשפט קיבל את בקשת הבנק ודחה את התביעה מחמת השתק עילה והתיישנות.
המערערת טענה, בין היתר, כי רק עקב הליכי הגילוי והעיון בשנת 2014 במסגרת ההליך הקודם נודע לה על הפעולות שבוצעו בחשבונה ללא אישורה ומבלי שנתנה הוראה לבצען, ובשל כך התביעה הוגשה בשנת 2016. בפסק הדין לא נקבע דבר לעניין היעדרם של המסמכים הקשורים לביצוע הפעולות בחשבון וסירוב הבנק להציגם. אין מקום לטענת התיישנות במקרה של לקוח שנלקחו מחשבונו כספים, אלא רק מהמועד שבו היה יכול להיווכח כי נלקחו ממנו אותם כספים. מההחלטות בהליך הקודם עולה כי יש הבחנה מלאה בין שני ההליכים, ועל כן שגה בית משפט קמא שלא פסק בתביעה לגופה.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות הערעור אף בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט קמא דחה את התביעה הן מחמת מעשה בית-דין והן מחמת התיישנות, ודי היה באחד מנימוקים אלה כדי לדחות את התביעה. מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה העילה שבגינה הוגשה התביעה, ומסתיים כעבור 7 שנים מאותו מועד. בעניין דנן, מדובר בביצוע פעולות בחשבון הבנק של המערערת בין השנים 1998-1999, אשר התיישנו זמן ניכר לפני הגשת התביעה בשנת 2016. הן בכתב הערעור והן בישיבת קדם הערעור שהתקיימה לא הצליחו המערערת וגד להציג כל נימוק ענייני ומשכנע מדוע יש להחיל בעניינם את החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אשר בכוחם להאריך את מירוץ ההתיישנות. טענות המערערת לעניין ההתיישנות נטענו בקצרה ובכלליות, ללא מתן התייחסות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה והן אינן מתמודדות בצורה מספקת עם הקביעה של בית משפט קמא שלפיה "למעט יצירתיות בהעלאת טענות אלה (כמו גם טענות רבות לאורך התיק כולו) אין בהן מאומה! [...] באשר לא הוכח ולו ראשית מהטענות הסתמיות האלה".
לגופו של עניין, נקבע כי די בממצאי העובדה שנקבעו בהליך הקודם, בדבר מידת מעורבותו של גד בחשבון הבנק אשר התבטאה בין היתר בתדירות הגעתו לבנק, שלגביה נחלקו הצדדים אם נעה בין פעם-פעמיים בחודש לבין כמעט מדי יום ביומו. ממצאי עובדה אלה יוצרים השתק פלוגתא הרלוונטי לעניין דנן, באשר את ידיעתו של גד, השלוח-מיופה הכוח, יש לייחס למערערת. בית המשפט הוסיף וקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל גם מבחן אובייקטיבי, מקום בו נעלמו מן התובע עובדות "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". המערערת טענה להיעדרם של המסמכים המעידים לטענתה על הפעולות שנעשו בחשבון הבנק שלה בתקופה האמורה. ברם, טענות אלו אינן יכולות לשמש "מעקף" למחסום הדיוני שמציבה עילת ההתיישנות, שהרי התביעה לא נדחתה לגופה אלא נדחתה מחמת התקיימותן של עילות סף. טענת המערערת כי יש באותם מסמכים כדי "לשלול כליל את עניין ההתיישנות ומעשה בית דין" נטענה בעלמא, וגם בהתעלם מידיעתו של בנה מיופה כוחה, קשה להלום כי במהלך השנים לא יכולה הייתה לברר מה נעשה בחשבונה.
בנוסף לאמור, נקבע כי המערערת לא השכילה להסביר מדוע במסגרת ההליך הקודם השתהתה בהליכי גילוי מסמכים עד לשנת 2014 .לא אחת נאמר בפסיקה כי אין להלום מצב שבו המפתח לתחילת מירוץ ההתיישנות יהיה בידיו של התובע. לכן, העובדה שהתובע החליט בשלב מסוים לפנות לעורך דין או למהנדס או לרופא לשם קבלת חוות דעת שהבהירה לו את מצבו המשפטי או העובדתי – לא היא שפותחת את מירוץ ההתיישנות. השאלה היא אם הייתה בידי התובע האפשרות לפנות עוד קודם לכן לעורך הדין או המהנדס או הרופא. השאלה היא אם היה באפשרותה של המערערת לדרוש ולקבל גילוי ועיון במסמכים עוד בתחילת ההליך הקודם, שהרי "ההתיישנות אינה מחכה לראיות. מלאכת המרת העובדות לראיות היא נחלתו של התובע, ועליו להשלים מלאכה זו במסגרת הזמן שחוק ההתיישנות מקציב לו" (ע"א 13/1442 בעניין זוארס). אשר לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נקבע שלא נמצא ממש בטענה זו, שהועלתה ללא כל תשתית משפטית וראייתית המבססת התנהלות מצד הבנק המלמדת על הטעייה ביודעין של המערערת. נפסק כי די בעילת ההתיישנות על מנת לדחות את הערעור.
יתרה מזו נקבע כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את התביעה אף מחמת מעשה בית דין. אחד הכללים הנובעים מדוקטרינת מעשה בית דין הוא, שבעל דין לא יוטרד פעם נוספת באותו עניין עצמו. עקרון מעשה בית דין נועד, בין היתר, לתמרץ את התובע לרכז את תביעותיו, ולכן חל השתק עילה מקום בו התובע יכול היה להגיש תביעתו במסגרת תביעה קודמת. בבסיסו של כלל זה עומד אינטרס היעילות וסופיות הדיון "שלולא מוראה של דוקטרינה איש את רעהו רדפו במעגל אין-סופי" (ע"א 4012/96 בעניין שחף). כללי מעשה- בית-דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי-הדין מאפשרת להם בדרך-כלל למצות את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם בהליך דיוני אחד. על מנת שבעל דין לא יוטרד שוב ושוב בגין אותו עניין, נדרש התובע לרכז תביעתו כנגד הנתבע, שאם לא כן, ובהיעדר היתר לפיצול סעדים, מיצה את תביעתו. בפסיקה נקבע כי יש להשתיק בעל דין המבקש להטריד את יריבו בעניין בו נפסק במשפט הראשון. על תובע לרכז אפוא טענותיו ככל הניתן בהליך אחד ולהימנע מפיצול מלאכותי של הטענות למספר הליכים באופן המטריד את יריבו. עקרון זה בא לידי ביטוי בתקנה 24 לתקנות החדשות שכותרתה: "איחוד עילות תביעה" הקובעת: " תובע יאחד בכתב תביעה אחד את כל עילות התביעה כלפי נתבע בשל אותה מסכת עובדתית". כפי שציין בית משפט קמא, אכן שני ההליכים עוסקים בפעולות בנקאיות שונות שנעשו לכאורה ללא הרשאה ובזמנים שונים, אולם לא ניתן להתעלם מהדמיון ביניהם ומהעובדה כי מסכת עובדתית אחת מגבשת את עילת התביעה בשני המקרים. נפסק שדין התביעה להידחות גם מחמת השתק עילה. בית המשפט העיר שלנוכח גילה המתקדם של המערערת, בית משפט קמא התרשם כי גד הוא הגורם המניע לנקיטת ההליך על ידי המערערת. בהינתן שהמערערת וגד נכשלו בכל ההליכים שניהלו כנגד הבנק, ובהינתן שבישיבת קדם הערעור הומלץ למערערת לחזור בה מערעורה, תישא המערערת בהוצאות הבנק בסך 35,000 ₪.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד דניאל מקליס; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד אילן שמעוני; עו"ד צחי גולדנברג; עו"ד אייל כהן
