בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה שטענה כי אין בחזרת אנס מהערעור על הכרעת הדין משום קבלת אחריות במובן העמוק. נקבע כי המערער חזר בו מערעורו לאור ולאחר שבית המשפט הביע דעתו שאין בכוונתו לקבל את הערעור. התנהגות זו משליכה על שאלת כנות החרטה ואין בה משום הודאה כנה וממשית המצדיקה, לבטח שלא לבדה, כל הקלה בעונשו.
עסקינן בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו הושת על המערער עונש של 8.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, ופיצוי כספי לנפגעת העבירה בסך כולל של 75,000 ש"ח. המערער הורשע בעבירת אינוס של אחותה הצעירה של בת זוגו באותה העת. תחילה הוגש הערעור הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. אולם בגמר הדיון ובעקבות הערות שהושמעו ע"י בית המשפט, חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין. משכך, נותר ערעור על חומרת העונש בלבד. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המערער שמעל באמון שנתנה בו המערערת - שהייתה כבת בית בביתו - עת ניצל אותה לשם סיפוק צרכיו. בנוסף צוין כי מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש עולה כי הפגיעה המינית מהווה קו פרשת מים בחייה של המתלוננת, שסובלת מתסמונת פוסט-טראומתית ופגיעה בתפקוד בכל היבטי חייה.
לשיטת המערער, לא ניתן משקל מספק לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כגון העדר עבר פלילי, הפגיעה שתסב כניסתו למאסר לתלויים בו, והעובדה שהביע צער וחרטה על מעשיו "עד כמה שניתן בנסיבות היעדר זיכרונו את האירוע". העונש שהוטל עליו חמור, שאינו הולם את נסיבות המקרה, הואיל ומדובר באירוע נטען קצר, חד פעמי ולא אלים. כן הוזכר, כי המערער והמתלוננת היו תחת השפעת אלכוהול באותו הלילה. בנוסף הודגשו נסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט הפגיעה שתיגרם לילדיו ולמשפחתו כתוצאה ממאסרו הממושך. בא-כוח המערער ביקש שבית המשפט יראה בחזרת מרשו מהערעור על הכרעת הדין משום הרכנת ראש והודאה במעשה, וביקש שיוענק לכך "מלוא המשקל".
מנגד, הדגישה המדינה את חומרתן של עבירות המין בכלל, ואת הנזק שהמקרה מושא הערעור הסב לתא המשפחתי, שהיה מלוכד מאוד לפני מקרה האונס. זאת ועוד הוער, כי המערער לא לקח אחריות על מעשיו ולא חסך את עדותה של המתלוננת. אין בחזרת המערער מהערעור על הכרעת הדין משום קבלת אחריות במובן העמוק.
כב' השופט ח' כבוב פסק כי אין מקום להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער, משהוא אינו סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. בית המשפט העליון עמד באופן עקבי על הצורך בענישה משמעותית בגין עבירות מין, ובפרט מקום בו עבירות אלו הובילו לתוצאות קשות עבור נפגעי העבירה, כבעניין דנן. זאת ועוד, עבירות מין הן מהעבירות החמורות שבחוק העונשין, ולא בכדי. כך בכלל ועבירת האונס בפרט. באינוס יש משום חילול הגוף וכבוד האדם, הפשטת אדם מאנושיותו וחרוב האוטונומיה שלו. אנס משתמש בזולתו ככלי לסיפוק צרכיו ויצריו המיניים; הוא הופך אותו מסובייקט לאובייקט שתכלית קיומו מתמצית בריצוי צרכיו. כאשר עבירות המין מבוצעת בגדרו של המעגל המשפחתי הקרוב, מתווסף לאמור לעיל גם ניצול האמון ופגיעה אנושה בתחושת המוגנת שבדלת אמות התא המשפחתי. זאת מכיוון שבנוסף לפגיעה בקדושת הגוף וכבוד האדם, מתווסף חשש ופחד מחשיפת המעשים. לא זו אף זו, במקרים רבים, דוגמת המקרה דנן, הצלקות העמוקות בנפש מוצאות ביטוי בפגיעה בתפקוד השוטף במסגרות החיים השונות - המקצועית, הזוגית, החברתית והאישית. מדובר אפוא בנזקים קשים מנשוא. על כן, האינטרסים של הגנה על שלום הציבור ועל שלמות הגוף והנפש מחייבים כי העונש שנגזר בעבירות אונס ישקף את הסלידה ממעשים אלו, ואת הוקעתם של המעשים והעושים, תוך שליחת מסר מרתיע ליחיד ולרבים.
יתרה מזו נקבע כי מפאת חשיבותה, יש לדון בסוגיית היחס שבין חזרה מערעור על הכרעת דין, הבעת חרטה ולקיחת אחריות על עצם ביצוע המעשים, וההתחשבות באלו בעת בחינת העונש בכלל, והערעור על גזר הדין בפרט. סוגיה זו נוגעת בלב מלאכת השיפוט, ושופטים מתחבטים בה מזה שנים רבות. בע"פ 395/75 בעניין צור נקבע כי : " ואמנם אין אנו בוחנים כליות ולב, ולא מן הנמנע הוא שכוונותיו האמיתיות של המערער בהודייתו נשארות נסתרות לפנינו. מעשה יום יום הוא בבתי-המשפט שאם שהורשע בדינו מכריז על חרטתו הגמורה, כדי לזכות באהדת השופט, ומי כמונו יודע שאין חרטה זו, לעתים קרובות למדי, אלא מצוות אנשים מלומדה, הנאמרת מן השפה ולחוץ. אבל חלילה לנו לראות בכל הודיה אך טכסיס בלבד: במידה שחושדים אנו, מתוך הנסיון המר, במניעי ההודיה, בה במידה אנו מעודדים ומכבדים את נתינתה - ולו רק שמא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.". לשון אחר היא כי עלינו להבחין בין שאלת כנות החרטה, המבוססת ככלל על אדנים מצפוניים-מוסריים, ובין שאלת טעמי החרטה, שלא מן הנמנע כי יסודה באינטרס אישי זה או אחר, תוך הבנה כי התשובות לשאלות אלו דרות בכפיפה אחת, מבלי שהתשובה למי מהשאלות יש בה, ככלל, כדי לבטל את רעותה לחלוטין. והודגש כי בצד האמור, ואף על פי שאין בתי המשפט בוחנים כליות ולב, ומבלי להפחית בחשיבות הרבה שבלקיחת אחריות על המעשים, בפרט כלפי נפגעי עבירות מין, אין להלום מצב בו כל אימת שפלוני מודה באשמתו, בין אם בדרך של חזרה מערעור על הכרעת דינו או בדרך דומה אחרת, הדבר יהווה, מניה וביה, טעם מוצדק להקלה בעונשו.
זאת ועוד, נקבע כי הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו המערער חוזר בו מערעורו לאור ולאחר שבית המשפט כבר הביע דעתו שאין בכוונתו לקבל את ערעורו, כבעניין דנן. התנהלות שכזו משליכה באופן ישיר על שאלת טעמי החרטה, והדברים ברורים. זאת ועוד, עיון בפסק הדין בע"פ 4095/18 בעניין פלוני, ממנו ביקש בא-כוח המערער להיבנות, מלמד כי הוא דווקא עומד לו לרועץ בכל הקשור לשאלת כנות החרטה. אמנם, גם שם המערער חזר בו רק לאחר שבית המשפט גילה דעתו ביחס לערעור על הכרעת הדין. ברם, המערער שם הודה בפה מלא ובקולו שלו בביצוע המיוחס לו, תוך שהביע צער על הנזק הרב שגרם, והדברים אף הוקלטו ונשלחו לנפגעת העבירה. ובלשון פסק הדין: "יש להתחשב בהודאתו של המערער בתום הדיון שהתקיים לפנינו, ובלקיחת האחריות בפומבי על הנזק שגרם לנפגעות. אין זה דבר של מה בכך. אמנם, הודאה במעשים בשלב דיוני כה מאוחר, ולאחר שמיעת הערותיו של בית המשפט שלערעור, איננה שקולה כלל וכלל למסירת הודאה בשלבים מוקדמים של ההליך... ההודאה, גם בדיעבד, גם לאחר הכרעת הדין, כאשר היא נעשית במפורש ובכנות." נקבע כי בשונה מכך, המערער לא הביע חרטה באופן מעשי, בקולו שלו, תוך שהוא מישיר מבטו, מכה על חטא ומצר על הנזק הרב שגרם. התנהגות זו משליכה עמוקות על שאלת כנות החרטה. משכך, נפסק כי לא נמצא בחזרת המערער מערעורו על הכרעת דינו, בנסיבות דנא, משום הודאה כנה וממשית המצדיקה, לבטח שלא לבדה, כל הקלה בעונשו. אשר על כן, הערעור על גזר הדין, נדחה על כל חלקיו.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערער יוצג ע"י: עו"ד אלון קריטי; עו"ד מור עטייה ; המשיבה 1 יוצגה ע"י: עו"ד אופיר ביתן
