התקבל ערעור אלמנת גימלאי צה"ל שנהרג בתאונת דרכים, על החלטת המחוזי כי יש לנכות את קצבת השאירים מסכום הפיצוי בתביעת הנזיקין. נקבע כי מותו של אדם בתאונת דרכים מסב לקרוביו נזק גם במישור הלא ממוני, נזק המבטא אובדן אישי ורגשי, נזק שעליו לא ניתן לפצות באופן מלא אף פעם, ופיצוי נוסף שנופל בחלקם אינו צריך להיחשב כעשיית עושר.
השאלה העומדת לדיון בהליך דנן הינה האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים, מסכום הפיצוי שנפסק לטובת עיזבונו ויורשיו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידם. המנוח שירת בשירות קבע בצה"ל עד לתחילת שנת 2001, אז יצא לגמלאות והתחיל לקבל פנסיה תקציבית מהמדינה. בתחילת שנת 2007 התחיל המנוח לעבוד ב"אגד", עד להתרחשות התאונה שהביאה למותו הטראגי בגיל 51. לאחר פטירת המנוח החלה אלמנתו (המערערת 1) לקבל קצבת שאירים מהמדינה ותשלומים מהמוסד לביטוח לאומי. המערער 2 הוא בנו של המנוח. בעקבות פטירת המנוח הגישו תלוייו ויורשיו תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט העמיד את נזקי המערערים – כתלויים וכיורשים – על סכום כולל של 2,916,389 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט סך של 3,756,120 ₪, שכלל את הסכום ש"אגד" שילמה לאלמנה עקב פטירת המנוח, וסכום נוסף בגין קצבאות שהמל"ל שילם וישלם למערערים. ובנוסף, 3 מיליון ש"ח בגין קצבת השאירים שהאלמנה מקבלת מהמדינה. בהתחשב בכך שסכום הנזק היה נמוך מסכום הניכויים, התביעה "נבלעה" ועל כן בסופו של דבר נדחתה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי בדין נוכתה קצבת השאירים.
לטענת המערערים, ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים אינו מתיישב עם הוראותיו המפורשות של סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות, שלפיהן רואים את הקצבה כזכות הנובעת מחוזה ביטוח, ובהתאם לסעיף 86 לפקודת הנזיקין, אין לנכותה. המערערים מוסיפים וטוענים, כי בנסיבות כאלה יש לבכר מתן פיצוי-יתר לניזוק על-פני חיוב המזיק בתשלום בגין חלק מן הנזק בלבד.
לעמדת כלל, מבחינה מהותית, קצבת השאירים לא משולמת מכוח "חוזה ביטוח", וניכויה מסכום הפיצוי בתביעת הנזיקין נחוץ למניעת כפל-פיצוי לניזוק, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו.
כב' השופטת י' וילנר פסקה כי יש לקבל את הערעור. נקודת המוצא היא כי אין עיגון בחוק לחובה כללית בדבר ניכוי הטבות שמקבל ניזוק מהפיצויים שנפסקים לטובתו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידו. הניכוי הוא יציר-פסיקה, אשר מקורה בזכות המיטיב, שמשלם את הגמלה, לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי - זכות חזרה. בהינתן זכות חזרה, העדר ניכוי עשוי לגרור חיוב של המזיק בכפל-פיצוי – העומד בניגוד לעקרונות יסוד בדיני נזיקין. אולם, כאשר אין למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, אין חשש מפני חיוב-יתר כאמור של המזיק, ואזי נשמט הבסיס תחת ההצדקה לניכוי. זאת, בהעדר עיגון לכך בהוראת חוק מפורשת כדוגמת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, המורה באופן פוזיטיבי על ניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקים לחובת מעסיק. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרים שבהם המחוקק מורה באופן מפורש שלא לנכות את ההטבה. בעניין דנן, אין מחלוקת כי למדינה אין זכות חזרה כלפי המבטחת בגין תשלום קצבת השאירים למערערת. לפיכך, בהעדר עיגון בחוק הגמלאות לניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, המסקנה היא כי אין מקום לנכותה. מסקנה זו מתחזקת, לנוכח הוראות סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות שממנו עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים.
באשר למתווה הנורמטיבי נקבע כי קצבת השאירים היא גמלה המשולמת מכוח סעיף 25 לחוק הגמלאות. מהשילוב של סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות עם סעיף 86 לפקודת הנזיקין, עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים מסכום הפיצוי שנפסק למערערים במסגרת תביעת הנזיקין שהוגשה בעקבות פטירת המנוח. סעיף 64(ד) לחוק, קובע במפורש כי רואים גמלה, ובכלל זה גמלת שאירים, המשולמת מכוח החוק כזכות הנובעת מחוזה ביטוח. סעיף 86 לפקודת הנזיקין משלים וקובע כי אין לנכות מסכום הפיצויים תשלומים שהתקבלו מכוח חוזה ביטוח. אולם, מסקנה זו מעוררת קושי, הנובע מכך שסעיף 64(א) לחוק הגמלאות מקנה לאוצר המדינה, כמי שמשלם את הגמלה, זכות חזרה כלפי המזיק. החלת סעיף 64(א) לחוק הגמלאות וסעיף 64(ד) לחוק בו-זמנית, דהיינו – מתן זכות חזרה למדינה כלפי המזיק, לצד אי-ניכוי ההטבה מסכום הפיצוי שמחויב המזיק לשלם לניזוק, תביא לתוצאה שקשה להלום, ולפיה המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. נקבע כי במקרים שבהם חל סעיף 64(א) לחוק – דהיינו, כאשר יש למדינה זכות חזרה כלפי המזיק – אין תחולה לסעיף 64(ד) לחוק – כלומר, יש לנכות את הגמלה. מצידו השני של אותו מטבע – כאשר אין למדינה זכות חזרה כלפי המזיק, או אז חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק, ואין מקום לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים.
בהמשך לאמור נקבע כי בהתאם להוראותיו של סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), מי שמיטיב את נזקו של הניזוק, רשאי "לחזור אל המזיק" ולתבוע ממנו שיפוי בגין ההטבה האמורה עד לגובה הנזק שבו חייב המזיק. במקרה שבו צד שלישי מעניק הטבה לניזוק בגין הנזק שגרם לו המזיק, נוצרת מערכת יחסים משולשת – מזיק-ניזוק-מיטיב – שהסדרתה אינה פשוטה כלל ועיקר. בשל זכותו של המיטיב לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי, מתעורר חשש כי המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם: תשלום מלוא הפיצוי – לניזוק; וכן תשלום בגובה ההטבה – למיטיב. תוצאה זו אינה מתיישבת עם העיקרון הבסיסי שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם, ומכאן מקור הניכוי; אשר מביא, בנסיבות שבהן עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, לאיזון במשולש היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. כאמור, אין בחוק עיגון לחובה כללית לנכות מהפיצויים את ההטבה שמקבל הניזוק מן המיטיב, אך הניכוי מתחייב מזכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, ונועד, בראש ובראשונה, למנוע מצב שבו המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם. הנה כי כן, בהעדר הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי הטבות שקיבל הניזוק מהפיצוי שנפסק לחובת המזיק, הבסיס לניכוי כאמור הוא זכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, והעיקרון שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. ממילא, בנסיבות שבהן אין למיטיב זכות חזרה כאמור, נשמט הבסיס העיקרי לניכוי, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".
לצד האמור, נקבע כי קיימת תכלית נוספת לניכוי, המתמקדת בניזוק, והיא מניעת פיצוי העולה על הנזק שנגרם לו ו"התעשרותו", כביכול, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. בהתאם לעקרון זה, הפיצוי שנפסק לניזוק אמור להעמידו, בקירוב ובמידת האפשר במונחים כספיים, במצב שבו היה נתון אלמלא מעשה העוולה, ולא מעבר לכך. מכוח עיקרון זה, יש לכאורה להורות על ניכוי כל הטבה שמקבל הניזוק מסכום הפיצויים שנפסק לטובתו – אף במנותק מהשאלה אם עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק. כך, בעניין דנן, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לנכות את קצבת השאירים, למרות שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת. יחד עם זאת, אי-ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו. הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מזכה את השאירים והעיזבון בכפל-פיצוי, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו, מתעלמת מההבחנה העקרונית בין הישויות המשפטיות הנפרדות: התלויים – אשר זכאים לקצבת השאירים; לעומת היורשים הבאים בנעליו של הניזוק – אשר זכאים לפיצוי הנזיקי בגין "השנים האבודות". ודוק, במקרים רבים יש אומנם זהות בין אלה לאלה, אולם אין הכרח שכך יהיו פני הדברים. זאת ועוד, קצבת השאירים משולמת למערערת בשל עצם פטירתו של המנוח ובהתאם לתנאי עבודתו. לעומת זאת, הפיצוי בתביעה הנזיקית בגין "השנים האבודות", משולם לעיזבון, הבא בנעליו של המנוח, בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה. הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מביא להתעשרותו של הניזוק (או של יורשיו), מתעלמת מההבחנה בין הטבות שניתנו כתוצאה מהתאונה לבין הטבות שניתנו בגין פטירתו של הניזוק ללא קשר לתאונה. יתר על כן נקבע כי סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף קובע כי למיטיב מכוח "חוזה ביטוח" אין זכות חזרה כלפי המזיק, ובהתאם לכך, נקבע בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, כי אין לנכות הטבות שניתנו מכוח "חוזה ביטוח".
יתרה מזו נקבע כי עקרון השבת המצב לקדמותו אינו עומד לבדו, ומולו ניצבים עקרונות וערכים אחרים הרלוונטיים לדיני הנזיקין. עקרון השבת המצב לקדמותו הוא עיקרון יחסי, שנסוג בנסיבות מסוימות ובהן, בין היתר, כאשר המחוקק ראה לחרוג ממנו באופן ברור או בשל שיקולים שונים נוספים. כאשר מופר האיזון הרגיל ב"משולש היחסים" שבין המזיק, הניזוק והמיטיב, קיימת הצדקה בנסיבות מסוימות לכך שהניזוק הוא שייהנה ממצב זה ולא המזיק. המסקנה היא שכאשר מטעמים שונים אין למשלם הגמלה זכות חזרה כלפי המזיק, כבעניין דנן, סר החשש מפני חיוב המזיק בכפל-פיצוי, ונשמטת הקרקע תחת הבסיס העיקרי לניכוי. בנסיבות כאלה, חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק – שלפיה רואים גמלה המשולמת מכוח החוק כזכות הנובעת מחוזה, שאין לנכותה. כמו כן, אי-ניכוי של קצבת השאירים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו – הן משום שאין קשר סיבתי בין קצבת השאירים לבין התאונה, שכן מדובר בגמלה המשולמת מכוח חוזה; והן בשים לב להבחנה בין השאירים לבין העיזבון. מכל מקום, עקרון השבת המצב לקדמותו הוא עיקרון יחסי, שנסוג בנסיבות מסוימות ובהן, בין היתר, כאשר המחוקק ראה לחרוג ממנו באופן ברור או בשל שיקולים שונים נוספים. נפסק כי יש להחיל בעניין את סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות – ככתבו וכלשונו – ולהימנע מניכוי קצבת השאירים מהפיצוי שנפסק לטובת המערערים בתביעת הנזיקין. התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי קצבת השאירים לא תנוכה מהפיצויים שנפסקו לזכות המערערים בפסק-דינו של בית משפט השלום.
כב' השופטת ד' ברק-ארז הוסיפה כי ביסוד עמדתה של חברת הביטוח עומדת הטענה כי האלמנה תעשה "עושר ולא במשפט". במצב שנוצר יש לבחור בין שתי חלופות שכל אחת מהן מגלמת סוג של "עשיית עושר" – של האלמנה, שתקבל פיצוי ביתר לפי הנטען, או של חברת הביטוח, שתיחסך ממנה החובה לשלם פיצויים אך בשל ה"מזל" בנוגע לזהותו של קרבן התאונה, מי שלאלמנתו עומדת קצבת שאירים. על רקע זה, קשה לומר שהטענה של עשיית העושר של חברת הביטוח היא בעלת משקל סגולי גבוה יותר מטענת עשיית העושר של האלמנה. במישור של לשון החוק, די בקביעה כי תשלום קצבת שאירים משול לתשלום מכוח "חוזה" (בהתאם להוראת סעיף 64(ד) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות ). במישור המהותי, קצבת השאירים אינה חופפת את הפיצויים שצריכים להשתלם – לא בשיעורה ולא בזהות מוטביה. קצבת השאירים משקפת את משך השירות של הגמלאי ואת השתכרותו במהלך אותן שנים. לעומת זאת, סכום הפיצויים צופה פני עתיד ומכוון לתוחלת עבודתו והשתכרותו של הגמלאי. מבחינת זהות המוטבים, קצבת השאירים, משולמת לשאירים, ולא ליורשים. החפיפה בין קבוצת השאירים לקבוצת היורשים היא אפשרית אך לא הכרחית. המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, באשר קיים חשש להרתעת חסר אילו ידעו מזיקים כי לא יידרשו לפצות ניזוקים בחלק מן המקרים, מאחר שרווח והצלה יבואו להם ממקום אחר. מותו של אדם בתאונת דרכים מסב לקרוביו נזק גם במישור הלא ממוני, נזק המבטא אובדן אישי ורגשי, נזק שעליו לא ניתן לפצות באופן מלא אף פעם, פיצוי נוסף שנופל בחלקם אינו צריך להיחשב כמיטיב עמם יתר על המידה.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המבקשים יוצגו ע"י: עו"ד שמעון כץ; עו"ד נדב רזון; עו"ד איתמר מצרי; המשיב יוצג ע"י : עו"ד משה עבדי; עו"ד רעות בית און
