ביה"ד לעבודה סילק על הסף את תביעתה של הדס שטייף להורות למדינה לייצג אותה בתביעה שהגיש נגדה אפי נוה, ולקבוע כי עומדת לה חסינות עובדי מדינה. עילת התביעה אינה נובעת מיחסי עבודה ואין מקור נורמטיבי המקנה לה זכות קנויה לקבלת ייצוג מטעם הפרקליטות ללא כל תנאי, כחלק מתנאי עבודתה
עסקינן בבקשה מטעם הנתבעות בהליך לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה כנגדן. המשיבה, הדס שטייף, שימשה במשך כשלושה עשורים עיתונאית בתחנת הרדיו "גלי צה"ל", המופעלת ע"י המדינה-המבקשת 1. המבקשת 2 הינה פרקליטת מחוז מרכז (אזרחי). בתחילת שנת 2019 חשפה שטייף בגלי צה"ל פרשה בה היה מעורב יו"ר לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד אפי נוה, במסגרתה עלו טענות לאי סדרים בכל הנוגע למינויים לשפיטה, לרבות מינויה של השופטת (כתוארה אז) אתי כרייף. החשיפה התאפשרה הודות לחומרים אשר היו מצויים ככל הנראה בטלפונים סלולריים שהיו בבעלותו של נוה בעבר. שטייף מסרה את המידע שבידה למנהליה במערכת החדשות ובנוסף פנתה לפרקליט המדינה דאז ואף הגישה תלונה במשטרה בעניין. בעקבות האמור, הגיש עו"ד נוה תביעה נזיקית בסך של כ-7 מיליון ₪ נגד המדינה ונגד שורת עיתונאים בגלי צה"ל, בהם שטייף, בעילות של פגיעה בפרטיות, פגיעה בשמו הטוב. לאחר שהמדינה החליטה שלא להעניק לשטייף ייצוג בתביעת עו"ד נוה, הגישה שטייף תביעה נגד המדינה והפרקליטות בטענה כי החלטת הפרקליטות שלא להעניק לה ייצוג משפטי בתביעת נוה מהווה התנכלות כלפיה והפרה של חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין). שטייף עתרה לקבוע כי עומדת לה חסינות עובדי מדינה מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין, להורות על ביטול החלטת הפרקליטות שלא לייצגה בתביעת עו"ד נוה וליתן צו המורה למדינה לייצג אותה ולשאת בכל חיוב שיוטל עליה במסגרתה. כמו כן, לחייב את המבקשות ביחד ולחוד בפיצוי בסך חצי מיליון ₪, מכח חוק ההגנה על עובדים.
לעמדת המבקשות, יש לסלק את התביעה כנגדן על הסף בשל התיישנות, היעדר תחולה לחוק ההגנה על עובדים משהפרקליטות אינה מעסיקתה ,והיעדר סמכות עניינית –משבין הפרקליטות לבין המשיבה אין יחסי עבודה.
לטענת שטייף, מאחר שהינה עובדת מדינה, ומאחר שהשחיתות אותה חשפה הינה שחיתות בתוככי המדינה – הרי שמדובר במקום עבודתה ועומדת לה ההגנה מכוח חוק ההגנה על עובדים. כפועל יוצא, החלטת הפרקליטות בעניינה, אשר אף היא זרוע של המדינה, מהווה הפרה של חוק ההגנה.
כב' השופטת מ' קליימן פסקה כי יש לקבל את טענות המבקשות ולהורות על סילוק התביעה על הסף. הלכה היא כי סעד המחיקה מופעל ביד קמוצה, במשורה וכי מדובר בסעד קיצוני הניתן במקרים חריגים. ביתר שאת נכונים הדברים כאשר מדובר בדחיה על הסף, היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית דין. בהתאם לדין שהיה בתוקף במועד היווצרות עילת התביעה, התביעה התיישנה בסוף שנת 2020. במאי 2022 נכנס לתוקף תיקון מס' 4 לחוק אשר קבע בין היתר תקופת התיישנות ארוכה יותר בת שלוש שנים לתביעות מכוח חוק ההגנה על עובדים. סעיף 3 לתיקון קובע כי "חוק זה יחול על תובענות המוגשות מיום תחילתו ואילך". התביעה שבפנינו הוגשה לאחר מועד תחילת התיקון, ועל כן מתעוררת השאלה - האם התיקון חל על התביעה, כך שתקופת ההתיישנות הרלוונטית הינה התקופה המוארכת (3 שנים) ועל כן למעשה התביעה לא התיישנה. נקבע כי כיוון שבמועד כניסתו לתוקף של התיקון לחוק ההגנה על עובדים – עילת התביעה התיישנה בחלוף 12 חודשים מיום קבלת החלטת הפרקליטות בעניינה, עילת התביעה מכוח חוק ההגנה על עובדים, התיישנה ומשזוהי עילת התביעה היחידה בה היא אוחזת די היה בכך כדי להביא לסילוקה על הסף.
זאת ועוד, נקבע כי אף אם תוכיח שטייף את כל האמור בתביעתה, עדיין לא תקום לה עילת תביעה מכח חוק ההגנה על עובדים. סעיף 2 לחוק ההגנה על עובדים קובע כי: "2 (א) לא יפגע מעסיק בענייני עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו או נגד עובד אחר של אותו מעסיק...". וכן: (ב) לא יפגע ממונה מטעם המעסיק בענייני עבודה של עובד, ולא יגרום לפגיעה בענייני עבודתו או לפיטוריו, בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו...". אכן, שטייף היא עובדת של מדינת ישראל שכן עבדה בתחנת רדיו המופעלת על ידי משרד הביטחון, שהוא זרוע של המדינה. עם זאת, אין חולק כי מי שקיבל את ההחלטה בעניינה הייתה הפרקליטות ולא משרד הביטחון. אמנם, נכון הוא כי הפרקליטות אף היא אחת מזרועות המדינה, אולם אין בכך כדי להביא למסקנה כי היא "המעסיק" לצורך תחולת החוק או "ממונה מטעם המעסיק", המוגדר בחוק ההגנה כ"מי שממונה מטעם המעסיק על ענייני עבודה של עובד מסוים או של כלל העובדים". כמו כן, המונח "ענייני עבודה" מוגדר בחוק ההגנה על עובדים כתנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורים או פיצויי פיטורים והטבות ותשלומים הניתנים לעובד. בכתב התביעה לא הועלתה כל טענה לפגיעה באף אחד מתחומים אלו, אלא טענה כי הפגיעה בה היא החלטת הפרקליטות שלא לייצגה בתביעת עו"ד נוה. שטייף לא הגישה תלונה כנגד "המעסיק או עובד אחר של אותו מעסיק", שכן אין חולק כי עו"ד נוה והשופטת לשעבר כרייף, אשר עמדו במוקד הפרשה אותה חשפה, אינם עובדי מדינה.
בנוסף לאמור, נקבע כי מעבר לכך כי לשונית אין מדובר בעילת תביעה לפי חוק ההגנה על עובדים, הרי שאף פרשנית, לא ניתן לנתק את תכליתו של החוק מהזיקה למקום העבודה הספציפי שבו העובד מועסק והצורך להגן עליו מפני אותם גורמים העלולים לפגוע באופן ישיר בהעסקתו. עיון בסעיף המקנה לבית הדין סמכות להעניק צווים מכוח החוק מחזק מסקנה זו, לפיה החוק מכיר בזיקה בלתי ניתנת להפרדה בין פעילותו של העובד לחשיפת שחיתות ואי סדרים, לבין ההגנה הניתנת לעבודתו בפועל. בעניין זה קובע סעיף 3(א)(2) לחוק, בין היתר, כי בית הדין מוסמך "ליתן צו מניעה או צו עשה, לרבות צו המבטל פיטורין או צו המורה על העברת העובד למשרה מתאימה אחרת, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו ליתן צו לפי סעיף זה, יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע....". בעניין אבין (ע"ע (ארצי) 1504/04), נקבע: "הוראות החוק בכללותן מורות על תכליתו החקיקתית ועל מטרתו: ביצור שלטון החוק תוך קביעת נורמות המגלמות את האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר המידות ב"גוף ציבורי"; ביסודו של אינטרס זה הגנה על זכותו הבסיסית של אדם לעבוד במקום עבודה נקי משחיתות; על מילוי חובתו כאדם, כעובד וכאזרח בדיווח לממונים עליו על מעשה שחיתות במקום העבודה; ובהימנעותו מלקחת חלק פעיל או סביל במעשי שחיתות במקום העבודה...".
יתרה מזאת נקבע כי יש ממש אף בטענת חוסר הסמכות אותה העלו המבקשות. סעיף 24 לחוק בית הדין מגדיר את סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה וקובע את גבולות ההתדיינות בפניו. עיון בחלופה הקבועה בסעיף 24(א)(1) לחוק מעלה כי זה עוסק בתובענות בין "עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה". כידוע, המדינה אינה בעל דין 'רגיל' אלא ישות הפועלת בתחומים שונים ב"כובעים" שונים – פעם כמעסיק, פעם כרגולטור, כרשות שלטונית וכיוב'. בענייננו, החלטת הפרקליטות - הנתקפת בהליך זה והעומדת אף לשיטתה של שטייף בבסיס ההליך - לא התקבלה מכוח היותה של המדינה "מעסיק", אלא בכובעה של הפרקליטות כרשות האחראית על ייצוג המדינה בערכאות משפטיות, אשר החלטותיה נתונות לביקורת שיפוטית בהתאם לכללי המשפט המנהלי. משכך, אין בפנינו שני צדדים שהם מבחינה מהותית "עובד" ו"מעסיק". דברים אלו יפים ביתר שאת בכל הנוגע לעניינה של הפרקליטה עובדת מדינה בעצמה, אשר אין חולק כי בינה לבין שטייף לא מתקיימים ולא התקיימו יחסי עבודה מעולם. עילת התביעה אינה נובעת מיחסי עבודה ואין מקור נורמטיבי המקנה לה זכות קנויה לקבלת ייצוג מטעם הפרקליטות ללא כל תנאי, כחלק מתנאי עבודתה.
יתר על כן, נקבע כי לפי פקודת הנזיקין העוסקת בחסינות עובדי מדינה, "בית המשפט" המוסמך לקבוע כי עומדת לעובד המדינה החסינות מכוח הפקודה בעקבות הודעה של המדינה/בקשה מטעם העובד הינו בית המשפט אליו הוגשה תביעת הנזיקין נגד אותו עובד מדינה, במסגרת אותו הליך עצמו. שטייף, מסיבותיה, לא פעלה כאמור וחלף זאת בחרה בהגשת תביעה נפרדת לבית הדין לעבודה באמתלה של סכסוך עבודה, באופן המהווה ניסיון לעקוף את הוראות הדין ולחתור תחת סמכותו של בית המשפט הדן בתביעת עו"ד נוה. מתן אפשרות כזו תפתח את הפתח לכל עובד מדינה אשר נתבע בנזיקין והמדינה החליטה שלא לייצגו או לא להעניק לו חסינות לפתוח ב'מסלול עוקף' מכוח חוק ההגנה על עובדים על מנת לזכות בצווים אותם הוא מעניק, באופן שאינו מתיישב עם לשון ותכלית החוק. הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת בשל התיישנות התביעה מכוח חוק ההגנה על עובדים, בשל היעדר עילה מכוח החוק והיעדר סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה.
לסיכום, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת.
המבקשות יוצגו ע"י: עו"ד יפעת לביא; עו"ד תמי דקל; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד אריאל שמר
