ביהמ"ש למשפחה קבע כי הוראות חוק הירושה קובעות ירושה על פי דין לילדו הביולוגי של המנוח או לילד שאומץ כדין. ילד שנולד מתרומת זרע אינו יורש על פי דין, ונכונות להפריה או חיוב במזונות אינם הופכים את בן הזוג לאב ביולוגי ואינם יכולים להכניס את מערכת היחסים בין המנוח לקטין תחת הגדרת קביעת ירושה על פי דין מאב לבנו
השאלה הדורשת מענה בהליך דנא הינה האם ילד שנולד מתרומת זרע יורש על פי דין. המנוח, והמשיבה -האם, היו בני זוג משך שנים רבות, במהלכן חתמו על "הסכם זוגיות" אשר הסדיר, בין היתר, את הסכמתם כי האֵם תבצע הפריה וכי המנוח "יסייע להצלחת תהליך ההפריה" ו"יכיר באבהותו על הוולד/ים, על כל המשתמע מכך". בתעודת הלידה של הקטין שנולד בשנת 2011 באמצעות טיפולי ההפריה, רשומים המנוח והאֵם כהוריו וכך גם בתעודת הזהות של המנוח. בשנת 2012, נפרדו הצדדים. בשנת 2022 נפטר המנוח, ובהמשך ניתן צו ירושה לבקשתה של האֵם על פיו הקטין הוא היורש היחיד. המבקשות - אחיותיו של המנוח, הגישו בקשה לביטול צו הירושה. הבקשה לביטול צו ירושה מבוססת על שני אדנים: האחד - המנוח הותיר אחריו צוואה בפני עדים, בו ציווה את כל רכושו לאחיותיו, והשני- כי הבן אינו בנו הביולוגי של המנוח ולא אומץ על ידי המנוח. הקטין באמצעות האם הגיש התנגדות לצוואה וטען, כי הצוואה נעשתה תוך ניצול מצבו של המנוח כאשר אחיותיו לקחו חלק נכבד מנכסיו עוד בחייו.
כב' השופטת י' שקדי שץ פסקה כי יש לקבל את בקשת האחיות ולבטל את צו הירושה. הוראות חוק הירושה קובעות ירושה על פי דין לילדו הביולוגי של המנוח או לילד שאומץ כדין. השימוש במילה "ילד" בסעיף 10 לחוק הירושה מתייחסת לילד ביולוגי בלבד. הסעיף קובע את זהות היורשים על פי דין ובכלל כך "ילדי המוריש". הדעה המקובלת היא כי " 'ילד' של מוריש פירושו ילד טבעי, יוצא ירכו של המוריש, בנו ה'ביולוגי' של המוריש" וכי " 'ילד' הוא ילד טבעי, ו'הוריו' הם ההורים הטבעיים של אותו 'ילד' " (ע"א 3077/90 בעניין פלונית). בבע"מ 4181/22 בעניין פלוני, נדרש בית המשפט העליון לסוגיה של הכרה בעילת תביעה אזרחית בגין "הונאת אבהות". אחד השיקולים להכרה בחובה משפטית האוסרת הונאת בן זוג ביחס לאבהות נוגעת, בין היתר, לזכות הילד למימוש אינטרסים חומריים ובראשם הזכות לרשת את קרוביו הביולוגיים. חוק הירושה מסדיר רק ענין אחד החורג מקשר טבעי בין יורש ומוריש והוא אימוץ כדין. בלא עיגון חקיקתי של פרקטיקת תרומת הזרע מתורם אנונימי, לא יוכל הילד לרשת את בן זוגה של האם. כלומר, בשלב זה, מעמדו של בן זוג של ההורה בו בוצעה ההזרעה טרם הוסדר בחקיקה הנוגעת לירושה ואין בפסיקה או בספרות עיגון שמאפשר הרחבה של ההתייחסות למילה "ילד" בסעיף 10 לחוק הירושה ככולל ילד שאינו "צאצא טבעי".
בהמשך לאמור, נקבע כי לא ניתן להסתמך על פסק הדין בתביעת המזונות והחיוב שהוטל על המנוח כאביו של הקטין לשם קביעת מעמדו של הקטין כיורש על פי דין. כבר בע"א 449/79 בעניין סלמה, קבע בית המשפט העליון חיוב אדם במזונות ילדה שנולדה מתרומת זרע אנונימית. פסק הדין הסתמך על היסודות ההסכמיים שנכרתו בין בני הזוג טרם הליך ההפריה כמבסס את החיוב לדאוג לצרכי הקטינה. כך, חיוב בן זוג של הורה במזונות קטין אינו נובע, בהכרח, מהכרה בו כהורה אלא יכול ויתבסס על מערכת הסכמית שנבנתה בינו ובין בן זוגו, ההסתמכות על ההתחייבות ועל שיקולי צדק. זכות המזונות של הילד כלפי הבעל מבוססת על יסוד הסכמתו לביצוע ההזרעה, אולם בכך אין כדי להקנות מעמד משפטי של אב. כלומר, אין לגרור מהחיוב החוזי השלכות הנוגעות לקביעת חיובים או זכויות בתחומים אחרים. על אף ההסתמכות על המערכת ההסכמית כדי לקבוע חיוב של בן הזוג של ההורה הביולוגי - הפסיקה הדגישה, כי אין לאפשר מסלול אלטרנטיבי של הכרה בהורות בן זוגו של ההורה הנתרם. כלומר, העובדה שהפסיקה הישראלית מכירה בחיוב חוזי שנובע ממערכת יחסים בין בני הזוג ושיקולי הסתמכות, אינה מובילה להכרה בסטטוס של בן הזוג של ההורה הביולוגי כהורה לקטין. נכונות להפריה אינה הופכת את בן הזוג לאב ביולוגי. נוכח האמור, נקבע כי העובדה שהמנוח חויב בנשיאה בצרכי הקטין אינה קובעת את הורותו על הקטין ואינה יכולה להכניס את מערכת היחסים בין המנוח לקטין תחת הגדרת קביעת ירושה על פי דין מאב לבנו. לא ניתן להסתמך על פסק הדין בתביעת המזונות אשר חייב את המנוח כדי לגרור מסקנה בדבר היותו "ילד" של המנוח במובנו של חוק הירושה.
זאת ועוד, נקבע כי לא ניתן להסתמך על הוראות הסכם הזוגיות, הוראות הנוהל של בנק הזרע, ועל החתימה על טופס ההסכמה להשבת העוברים כדי לקבוע את מעמדו של המנוח כאביו של הקטין. הליך ההולדה באמצעות תרומת זרע טרם עוגן בחקיקה והדברים מוסדרים, בשלב זה, בחקיקת משנה ובנוהל. לא יתכן שחתימה על כתב הסכמה תקבע סטטוס של הורות שעה שלא קיים מסלול קביעת הורות כזו בדין ולא יתכן שפרקטיקה שאינה מוסדרת בחקיקה ראשית תפקיע אבהות מההורה הגנטי ותקנה אותה לאדם אחר על יסוד הזיקה לאֵם מבלי שהדבר נקבע כמסלול קובע הורות בדין. אף אם המנוח הביע הסכמתו, רצונו והתחייבותו להיות לקטין כאב, אין בכך - במצב המשפטי הנוהג - כדי להקנות מעמד בהקשר של הקניית זכויות על פי דין, במובחן מהקניית זכויות שנובעות מהמישור ההסכמי בין הפרטים. חוק הירושה קובע ירושה על פי דין לצאצאיו הטבעיים של המנוח, וההוראות בענין זה קפדניות, ברורות ואינן נתונות לשיקול דעת. קביעת החלופה של הורשה באמצעות צוואה מאפשרת בחירת מסלול של הפעלת שיקול דעת של המנוח ומתן ביטוי לרצונו, אולם שעה שמסלול ההורשה הוא על פי דין, אין בחינה של פרמטרים ושיקולים בכדי לקבוע האם מתקיימים יחסים הנכנסים בגדר החלופות לירושה על פי דין. הדברים מוכתבים על ידי המחוקק. שעה שהמחוקק טרם הסדיר ענין זה, לא ניתן לראות בהסכמה על פי הוראות הנוהל כמאפשרות קביעת הסטטוס המבוקש בהקשר של חוק הירושה. כמו כן, נקבע כי, בנקודת זמן זו, אין עיגון חוקי לקביעת הורות על יסוד הסכמי, כלומר, בהעדר קביעה שיפוטית המכריזה על הורות או אימוץ, לא ניתן לקבוע זכויות או חובות שנובעות מסטטוס הורי. בטרם פותחה בפסיקה האפשרות ליתן צו הורות פסיקתי, בכדי לקבוע הורות היה על ההורה הלא ביולוגי לפנות להליך אימוץ לצורך הסדרת הורות. כלומר, גם במצב שקדם לפיתוח צו ההורות הפסיקתי, נדרשה היתה הכרעה שיפוטית ולא ניתן היה להסתפק בגיבוש הסכמות כדי לקבוע הורות.
מעבר לאמור, נקבע כי יש קושי לקבל את הטענה שיש להכיר בהורות המנוח על אף שלא פעל להסדרת הדברים שעה שהמנוח עצמו, במסגרת ההליכים שנוהלו נגד האֵם טען כי הוא אינו אביו של הקטין וכי אין לחייבו בחיובים הנובעים מאבהות. הדין הישראלי אינו מכיר באפשרות של כינון יחסי הורות מכח הסכם בלבד. קיימות חלופות שעוגנו בחוק ובפסיקה בכדי לקבוע הורות בהיבט ההצהרתי והמכונן, אולם הסכם אינו אחד מהם. גם טרם פיתוח מוסד צו ההורות הפסיקתי לא הוכרה אפשרות של עיגון הורות בהסכם ולא ניתן לקבל את טענת הקטין כי ניתן לקרוא לתוך הוראות חוק הירושה אפשרות של ירושה על פי דין לילד שאינו ילדו הביולוגי של המנוח ולא אומץ על ידיו, בהסתמך על הסכמות או הצהרת המנוח לנהוג כאב גם בהקשר של ירושה. הרישום במרשם, בבנק, במקום העבודה של המנוח ובתעודת הלידה הוא ביטוי לכוונת המנוח לראות בקטין כבנו, אולם כאמור, אין בכוונה כדי לכונן את המעמד המשפטי ונדרשת הסדרה על פי אחת החלופות הקיימות בדין. רישום הקטין כבנו של המנוח מבלי שהוסדרה אבהותו מהווה רישום פרטים שאינם נכונים. שעה שהרישום אינו משקף את יחסי ההורות המוכרים בדין הישראלי, לא ניתן להסתמך על הרישום כמבסס הורות, וממילא, רישום במרשם רק משקף מצב ולא יוצר או מצהיר עליו.
לסיכום, נקבע כי דיני הירושה הישראליים הם קפדנים, ברורים ונוקשים ודרכי ההורשה מוגדרות בצורה מדויקת. הוראות החוק המתייחסות ליורשים על פי דין אינן נתונות לפרשנות או לשיקול דעת ולא ניתן למתוח את תחולתן בהתאם למערכות היחסים של המנוח עם הטוענים לירושה בהעדר התקיימות התנאים הפורמליים. חוק הירושה קובע, כי ילדו הביולוגי וילדו המאומץ של מנוח הם יורשים על פי דין. חוק הירושה אינו מכיר ביחסי הורה - ילד שאינם בהתאם לאמור באופן שמקים זכות ירושה כדין. הפסיקה הכירה באפשרות להטיל חובות ולהכיר בזכויות שמוטלות או נובעות מיחסי הורים גם במקרים בהם אין הורות ביולוגית וזאת מכח הוראות חוק המזונות וכן מכח דיני החוזים ואינטרסים של הסתמכות וצדק. הפסיקה לא הכירה באפשרות של כינון או הצהרה על הורות על סמך מערכת הסכמית מבלי שהדבר עוגן בצו שיפוטי, ואין בהתחייבות בהסכם, בהצהרה כלפי צדדים שלישיים, לרבות משרד הבריאות, או בנשיאה בחובות כלפי קטין כדי ליצור הורות תחת או בצד הדרכים המוכרות בדין. משכך, נפסק כי הקטין אינו נכנס בגדרי המונח "ילד" הקבוע בסעיף 10 לחוק הירושה ועל כן הוא אינו יורש על פי דין ואינו בעל מעמד להתנגד לצוואה. ביהמ"ש הורה על ביטול צו הירושה ועל מתן צו קיום לצוואת המנוח.
לסיכום, הקטין אינו יורש על פי דין.
המבקשות/משיבות יוצגו ע"י: עו"ד ל. סנדלר; המשיב/מבקש יוצג ע"י: עו"ד י. שוקרון
