בית המשפט הכיר בתובעת כנכת צה"ל עקב תנאי שירותה, תוך שהביע דאגה בשל הבעייתיות שנחשפה בשיטות העבודה של המומחית מטעם קצין התגמולים. ביהמ"ש נתקל שוב ושוב בתופעה של בדיקה וחוות דעת שטחיות המשמשות את קצין התגמולים בהחלטותיו, וה"פוגשות" את הנפגעים ברגעים הקשים ביותר של חייהם
עסקינן בערעור על החלטת קצין התגמולים , הדוחה את בקשת התובעת להכרה בה כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בשל שלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין הפרעת האכילה ממנה היא סובלת. המערערת התגייסה לשירות צבאי בפרופיל 97 ושובצה לתפקיד משק"ית חינוך. בהמשך שוחררה משירות צבאי בפרופיל 21 לאחר שמצבה הרפואי הדרדר. היא, נוטלת ציפרלקס, איננה עובדת, ומטופלת עד היום אצל פסיכולוג ובמכון לטיפול בהפרעות אכילה ודיכאון.
לדברי התובעת, תנאי שירותה היו קשים מנשוא. בין היתר, סבלה לדבריה, מתנאי משמעת נוקשים מצד המפקדות, ומן הבדידות שהיתה כרוכה בתפקידה, שבשלהם חדלה מלאכול ולשתות.
לטענת קצין התגמולים, מחלתה של המערערת איננה נובעת מתנאי שירותה הצבאי. המערערת סבלה לשיטתו, עוד טרם גיוסה, מבעיות של דימוי גוף.
כב' השופטת י' אחימן פסקה כי יש לקבל את הערר. השאלה העומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים, הינה שאלת הקשר הסיבתי שבין תנאי שירותה של המערערת ובין מחלתה. ישנה מחלוקת בין המומחים כאשר המומחה מטעם התובעת, פרופ' קנובלר, סבור, כי אצל המערערת התפתח דיכאון עקב תנאי הדחק, שמהם סבלה בעת שירותה הצבאי. לעומת זאת המומחית מטעם קצין התגמולים ד"ר אברט סבורה כי תנאי שירותה של המערערת, אינם מהווים את גורם הופעתה של הפרעת האכילה. נקבע כי עדותן של המערערת ושל אימה, לפיהן לא סבלה המערערת מכל הפרעת אכילה קלינית בנעוריה, נתמכת ברשומות הרפואיות, שאיננו מגלה כל אינדיקציה או אבחנה בדבר קיומה של הפרעת אכילה, הינן עדויות שניתן לתת בהן אמון. המכנה המשותף הבולט לכל המסמכים שעליהם הסתמך קצין התגמולים, כאמרות שנעשו בזמן האירוע, לגבי ההיסטוריה הרפואית שלה ולכן, לכאורה, בעלות ערך גבוה של אמת, הינם מסמכים שנעשו לאחר שחלתה ושיפוטה העצמי נפגע ולכן אין בהם כדי לשקף את מצבה האובייקטיבי של המערערת. יתרה מכך, כל התייחסות לאבחנתה של המערערת כמי שלוקה בהפרעת אכילה, מבלי להתייחס למדדי משקלה, היא לא פחות מאבסורדית. משמע, כי אין בנמצא ממצא מדעי אובייקטיבי משמעותי, המבסס את האבחנה לקיומה של הפרעת אכילה, לא אבחנה פסיכיאטרית ואפילו לא אבחנה על בסיס מדדי משקלה, שהם הרלוונטיים ביותר לסיטואציה. תוצאות בדיקות המעבדה שבוצעו למערערת במועד הבאתה לחדר מיון, אינן תומכות בממצא של הרעבה עצמית כהפרעת אכילה. לא היתה בפני הבודקים כל עדות פיזיולוגית למצב של הרעבה ממושכת ואיש מהם לא ניסה לחקור בעניין. אין כל ראיה רפואית, מניחה את הדעת, לקיומה של הפרעת אכילה אצל המערערת, לא טרם שירותה הצבאי ואף לא במהלך השירות לאחר שמצבה הידרדר.
זאת ועוד, נקבע כי ד"ר אברט עצמה הודתה בכך שחוות דעתה אינה עומדת בסטנדרטים המקצועיים, הנדרשים במסגרת תפקידה כמומחית. די בחלק זה של עדותה שבו היא מאשרת, כי לא דנה באפיון סוג האנורקסיה שממנו סובלת לשיטתה המערערת, והבינה את החשיבות שבקיום דיון כזה רק בדיעבד, בעת חקירתה הנגדית. אבחנתה של ד"ר אברט - כפי שהוסברה לראשונה בחקירתה הנגדית, מבוססת על ההנחה בדבר קיומה של הפרעת אכילה מסוג מסוים דוקא, שאינו מתאפיין בירידה במשקל. פרופ' קנובלר לעומת זאת, עמד בחקירה הנגדית בצורה מעוררת הערכה. הוא קבע כי המערערת סבלה מהפרעת הסתגלות לשירות הצבאי שהגיעה לעוצמה של אפיזודה דיכאונית מלאה, שכללה ירידה בתיאבון עם ירידה במשקל. בעדותו מפריך פרופ' קנובלר את האפשרות שבה נאחז הצד שכנגד ואותה העלה בחקירתו הנגדית ולפיה כיוון שמדובר באנורקסיה א טיפיקלית, מדדי המשקל אינם רלוונטיים לאבחנתה. גם אבחונה של מחלה שאינה כרוכה באובדן משקל, טעונה לדבריו, ביסוס הנסמך על מדדי המשקל. עמדה זו הינה סבירה, ולכן העדר התייחסות מעמיקה לנושא המשקל, הן מצד גורמי הרפואה שבדקו את המערערת והן מצד ד"ר אברט, חורגים מן הסטנדרטים המקובלים בעולם הרפואה. נוכח האמור, נקבע כי חוות דעתה של ד"ר אברט מסתמכת על ההנחה לפיה המערערת אובחנה כסובלת מהפרעת אכילה, הגם שלפי התיעוד הרפואי המערערת מעולם לא אובחנה כסובלת מהפרעת אכילה על ידי כל גורם מוסמך. המידע בעניין זה - של הפרעת אכילה מאובחנת, הוא השערתי גרידא ומבוסס על "אבחנה" שהמערערת ערכה לעצמה בזמן שמחלתה התפרצה. חוות דעתה של ד"ר אברט הסתמכה על הנחה המייחסת למערערת ולהוריה פעולות של הונאה והסתרה, על סמך מידע השערתי, לא מבוסס. כאמור בחוות דעתו של פרופ' קנובלר, במחלוקת העוסקת בזיהויה של הפגימה שממנה סובלת המערערת, סביר יותר להניח, כי זו לקתה בדיכאון רבא, המלווה בהפרעת אכילה.
יתרה מזו, נקבע כי במקרה דנא מתקיימים תנאי הפסיקה להתקיימותם של שני המבחנים, הן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי, לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי. מבחינה סובייקטיבית הוכח כי המערערת חוותה על פי דבריה, שהתקבלו כאמינים, בדידות וחוסר שליטה, גם אם אדם אחר במצבה לא היה חווה כך את הדברים. לכאן יפה מבחן ה"גולגולת הדקה". אף המבחן האובייקטיבי מתקיים בשל מאפייניו של השירות הצבאי. התנאים הצבאיים מחייבים את הצורך לשהות במסגרת ולציית לסדר יום מוכתב מראש. ישנה תלות המוחלטת של החייל במערכת הצבאית לסיפוק הצרכים האישיים ובכלל זה אובדן החירות האישית. פרופ' קנובלר קבע כי קיים קשר סיבתי רפואי מוכח בין תנאי דחק, בהם לחץ נפשי ובדידות קשה ובין הופעתו של דיכאון רבא. הודגש כי המומחית מטעם קצין התגמולים, המועסקת בקביעות אצלו לצורך מתן חוות דעת, מצויה מלכתחילה בפוזיציה, הפוגעת ביכולתה ליתן חוות דעת מקצועית, ללא הטיה. פעם אחר פעם, נתקל בית המשפט, כבית דין מנהלי, בתופעה של בדיקה וחוות דעת שטחיות, שאינן נשענות על בדיקות עזר ומדדים אובייקטיביים, והן אלה המשמשות את קצין התגמולים בהחלטותיו, ה"פוגשות" את הנפגעים ברגעים הקשים ביותר של חייהם. עוד מדאיגה הבעייתיות שנחשפה בשיטות העבודה של המומחית מטעם קצין התגמולים, בכך שמיהרה לחתום את חוות דעתה, יום לאחר בדיקתה את המערערת. היא עשתה זאת, על פי הודאתה המפורשת לפרוטוקול, לפני שהובאו בפניה כל המסמכים שהיא עצמה ראתה אותם כרלוונטיים, ואף ודרשה את הבאתם. המערערת תוכר כמי שנפגעה במהלך שירותה הצבאי ועקב תנאי שירותה והיא עומדת בתנאי החוק לזכאות על פיו.
לסיכום, הערר מתקבל.
הצדדים יוצגו ע"י: לא צוין
