העליון קובע לראשונה כי ילד אשר נולד בעקבות הפרייה מלאכותית מזרע של חלל צה"ל, שניטל אחרי נפילתו, הוא "ילדו של הנספה", כמשמעו בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). ההטבות שהחוק מעניק לילדי הנספים הן המעט שהמדינה יכולה לעשות כדי להכיר תודה למי שהקריב את חייו למענה
השאלה הניצבת במרכזו של ההליך דנן הינה האם ילד אשר נולד בעקבות הפרייה מלאכותית מזרעו של חלל צה"ל, שניטל ממנו לפי בקשת הוריו, אחרי נפילתו, הוא "ילדו של הנספה", כמשמעו של ביטוי זה בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). זאת, גם באין קשר זוגי בין הנספה לבין אם הילד, וכאשר הנספה לא התכוון להביא ילד לעולם בדרך בה פעלו הוריו אחרי נפילתו. כלומר, האם הזיקה הגנטית בין זרעו של הנספה לבין הילד שנולד מאותו זרע בעקבות הפרייה מלאכותית, מבלי שהנספה ביקש זאת בעודו בחיים, היא כשלעצמה מחייבת את קצין התגמולים להכיר בילד כילדו של הנספה הזכאי לתגמולים ולהטבות לפי חוק המשפחות. קצין התגמולים ענה לשאלה זו בשלילה. ועדת הערעור לפי חוק המשפחות שבבית משפט השלום, הפכה את החלטתו של קצין התגמולים בקבעה כי המשיבה– בת שנולדה מזרעו של הנספה – תיחשב ליתומתו ותהא זכאית לתגמולים ולהטבות כאמור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של קצין התגמולים. השאלה טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון וחשיבותה מדברת בעד עצמה – במיוחד במציאות הקשה אשר נכפתה עלינו. מטעם זה, יש לדון בבקשה דנן כבערעור. המנוח נהרג בזמן שירותו הצבאי במהלך פעילות מבצעית בשנת 2002, בהיותו בן 20. סמוך לאחר נפילתו, התיר בית המשפט המחוזי להוריו לקצור את זרעו לשם הפרייה מלאכותית והבאת ילד לעולם, ובהמשך, אישר בית המשפט לענייני משפחה לבצע פרוצדורה של הפרייה מלאכותית, באמצעות זרעו, לאם המיועדת, אשר לא הכירה את המנוח ולא היתה קשורה אליו, בהתאם להסכם שההורים חתמו עמה. כ-11 שנים לאחר נפילת המנוח, נולדה המשיבה מזרעו. המשיבה רשומה במשרד הפנים כבתו של המנוח ונושאת את שם משפחתו.
המדינה טוענת כי הפרשנות שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי תעודד הולדת יתומים לתוך הזכויות הכלכליות על פי החוק – תוצאה אנומלית שהמחוקק לא התכוון אליה. תכליתו של חוק המשפחות היא לתמוך במשפחותיהם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה בדרך של הענקת זכויות כלכליות לבני משפחתו של הנספה, ובכלל זאת, ליתומיו שהיו סמוכים על שולחנו טרם מותו או היו צפויים להיות סמוכים על שולחנו. המחוקק לא התכוון להעניק זכויות כאמור לילד שנולד לאם שלא הכירה את הנספה. המנוח מעולם לא ביטא את רצונו לכך שייוולדו ילדים מזרעו אחרי מותו.
המשיבה טוענת מנגד כי כל ילד ביולוגי של חלל צה"ל – באשר הוא ילדו הביולוגי – זכאי להכרה ולהטבות מכוחו של חוק המשפחות.
כב' השופט א' שטיין פסק כי יש לדחות את הערעור. על פי לשונו הברורה של החוק, הזכאים להטבות "בן משפחה" של חייל שנספה במערכה, הינם "ילדו של הנספה – ובכלל זה ילד חורג או ילד מאומץ – שלא מלאו לו 21 שנה". בהגדרה זו, "ילדו של הנספה", שאינו ילד חורג או מאומץ, הוא ילדו הביולוגי של הנספה – ואין כל דרך אחרת להבין את ההגדרה. לכל אדם שבא לעולם יש אב ביולוגי – בין אם זהותו של האב ידועה ובין אם לאו. כך גם לגבי המשיבה: אביה הביולוגי הוא המנוח. המדינה מעלה שורה ארוכה של טענות יצירתיות, אך אלו אינן כוללות טענה בדבר היעדר קשר אב-ובת בין המנוח לבין המשיבה. המדינה טוענת כי חוק המשפחות דורש ממבקש הזכאות מתוקף היותו ילדו של הנספה להוכיח, לצד הקשר הגנטי של אב-ילד, קיומה של אבהות פונקציונלית. לטענתה, הדרישה היא כי הפיצוי יינתן לתלויים שהיו סמוכים על שולחנו של הנספה, רק כשמדובר בפרוצדורה שהנספה רצה בה בחייו ונתן לה את הסכמתו, וכן נדרשת השתייכות לתא המשפחתי של הנספה, בעקבות היוולדו על ידי מי שקיימה עם הנספה יחסי זוגיות ומשפחה. נקבע כי בהינתן הוראת חוק ברורה ותקפה בהיבט החוקתי, העיסוק ב"מדוע ולמה?" בגדרה של התדיינות משפטית הוא עיסוק עקר שמכלה לשווא את המשאבים השיפוטיים ואת הוצאות ההתדיינות בהן נושאים בעלי הדין.
בהמשך לאמור, נקבע כי חוק המשפחות אינו מעמיד אבהות פונקציונלית כתנאי הכרחי להכרה בילדו הביולוגי של הנספה כ"ילדו של הנספה" הזכאי להטבות. הביטוי "ילדו של הנספה" כמוהו כביטוי "ילדי המוריש" בחוק הירושה. הביטוי מתייחס לילדיו הביולוגיים של המוריש. דבר זה נלמד מהאמור בסעיף 16(א) לחוק הירושה, הקובע כי "מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, וכן מהאמור בסעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, לפיו "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם". הוראות חוק אלה מראות כי בעיני המחוקק ובכל הקשור לאדם שהלך לעולמו מבלי להשאיר אחריו צוואה תקפה, רשימה קצרה וסגורה של אנשים אשר יורשים את רכושו ואת מכלול הזכויות שעמדו לו בחייו כוללת את ילדיו הביולוגיים והמאומצים. הווה אומר: לפי הדין הכללי, כל ילד ביולוגי של הנפטר הוא ילדו. בחוק המשפחות אין דבר אשר עשוי ללמד על כוונת המחוקק לסטות מכך. רשימת ילדי הנספה שמופיעה בסעיף 1 לחוק מבהירה כי גם ילדו החורג והמאומץ של הנספה ייחשב לילדו הזכאי להטבות – ובכך יש ללמד שכך הוא הדבר לגבי כל אחד ואחת מילדיו הביולוגיים. זאת ועוד, נקבע כי המדינה מבקשת לשתול את הרציונלים עליהם היא נסמכת לתוך טקסט חקיקתי ברור שאינו משאיר מקום לניחושים ולפירושים. יש לבסס את זכאות היתום להטבות על פי חוק המשפחות על זיקת ההורות הביולוגית כפשוטה. אם הנספה הוא אביו הביולוגי של הילד שנולד מזרעו, הילד יוכר כיתום ויהא זכאי להטבות מבלי שקצין התגמולים – ואחריו ועדת הערעורים ובתי המשפט – יידרשו לבחון דברים שבלב ואת דפוסי החיים המשפחתיים אשר קדמו לפטירתו של הנספה. חוק המשפחות אינו דורש זאת. אם המחוקק לא יהא שבע רצון מתוצאה זו, חזקה עליו כי יידע לשנות את דברו הנוכחי באמצעות תיקון חקיקה.
יתרה מזו, נקבע כי מתוך רשימת הרציונלים שהמדינה הציגה נפקד רציונל חשוב עד-כדי-מרכזי: הרציונל של הכרת תודה. ההטבות שחוק המשפחות מעניק לילדי הנספים הן המעט-שבמעט שהמדינה יכולה לעשות כדי להכיר תודה למי שחרף נפשו והקריב את חייו למען ביטחונה. רציונל זה שולל את בקשת המדינה לפרש את תנאי הזכאות לפי חוק המשפחות בצמצום כדי לא לפגוע בתקציבה. בהתאם לרציונל זה, המדינה חייבת לתמוך בילדו של הנספה לפני הגיעו לגיל 21 מבלי להתנות את תמיכתה בדבר, זולת קיומו של הקשר הגנטי (או קשר של אימוץ) בין הנספה לילד. ילדיו של אדם שהלך לעולמו מבלי להותיר אחריו צוואה ניצבים בראש הסולם של יורשיו, לצד בת או בן זוגו של הנפטר. כך הוא גם בגדרו של חוק המשפחות: הכרת התודה שהמדינה חבה לנספה בשמה ובשם כולם צריכה להיות מכוונת אל אותם ילדים ובני הזוג – מבלי לבדוק מניין הם באים, לאן הם הולכים ומה היה טיב היחסים בינם לבין הנספה. נפסק כי ערעור המדינה יידחה, פסקי הדין אשר ניתנו על ידי ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי יישארו על כנם, והמדינה תחויב לשלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 25,000 ש"ח.
לסיכום, הערעור נדחה.
המבקשת יוצגה ע"י: עו"ד ישראל בלום; עו"ד שרון מן אורין; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד חן גל; עו"ד יצחק מירילאשוילי
