העליון דחה בקשת פדופיל שנשפט בארה"ב ל-30 שנות מאסר, להקל בעונש אגב העברתו לריצוי בישראל. האמנה אינה מתירה התערבות בגזר הדין בשלב הנוכחי. אכן רמת הענישה בארה"ב מחמירה יותר, גם נוכח הכיעור המזעזע שבמעשיו, עם זאת התערבות עשויה להקשות בעתיד על מתן הקלה דומה לישראלים המרצים את עונשם במדינות זרות
עסקינן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נקבע כי המערער יישא בישראל במלוא יתרת עונש המאסר שנגזר עליו בהליך שהתנהל נגדו בארצות הברית. בשנת 2014 הוגש נגד המערער, אזרח ותושב ישראל, כתב אישום לבית המשפט בקליפורניה בארצות הברית, בו הואשם, בין היתר, בעבירות הפקה של פורנוגרפיית ילדים, כפיה ושידול קטין לביצוע מעשים מיניים, סחיטה והפצת פורנוגרפיית ילדים. על פי המתואר בכתב האישום, בין השנים 2012-2011 יצר המערער קשר עם כ-150 קטינות בגילאים 17-12 לאחר שמצא תיעוד שלהן מבצעות מעשה בעל אופי מיני, ואיים עליהן כי יפיץ אותו להוריהן ולחבריהן אם לא יסכימו לבצע עבורו מעשים בעלי אופי מיני בוטה תוך כדי שידור וידאו חי. קטינות רבות נכנעו לאמצעי הסחיטה שהפעיל המערער, כאשר ביחס לאחרות שסירבו – המערער מימש את איומו והפיץ את התיעוד שמצא. ממשלת ארצות הברית העבירה לישראל, באמצעות שגרירותה, בקשה להסגיר לידה את המערער, והוא הוסגר בינואר 2020. בית המשפט בארצות הברית גזר על המערער עונש של 30 שנות מאסר, אותו הוא צפוי לסיים בינואר 2050. המערער ביקש לרצות את המאסר בישראל ובינואר 2023 הגיע לארץ. בהמשך טען כי בהליך שהתנהל בארצות הברית נפלו שורה ארוכה של פגמים ומשכך, יש לבטל בדיעבד את הסגרתו לארצות הברית, לקבוע כי לא ניתן לאכוף את גזר הדין, או למצער, להפחית מהעונש שניתן לו.
המערער שב וטוען כי הפגמים בהליך פגעו באופן קשה בזכותו החוקתית להליך הוגן, והובילו להכרעה חמורה ובלתי צודקת אשר אכיפתה נוגדת את תקנת הציבור הישראלית.
לעמדת המדינה, בית המשפט קמא צדק במסקנתו לפיה אין באפשרותו לקצר את עונש המאסר שהוטל על המערער. מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליותיו של חוק ההסגרה – קידום שיקומו החברתי של האסיר באמצעות העתקת מקום ריצוי העונש שלו לסביבה המוכרת לו, תוך שמירה על כבודה של המדינה השופטת.
כב' השופט ע' גרוסקופף פסק כי יש לדחות את הערעור. השאלה הניצבת במוקד ההליך הינה האם בעת מתן צו לנשיאת מאסר בישראל, ניתן לקצר את עונש המאסר שהוטל על אסיר שהועבר לישראל, גם כאשר הוראות הסכם ההסגרה הרלוונטי אינן מכירות באפשרות לעשות כן. כלומר, האם יש מקור סמכות נוסף, מחוץ למסגרת סעיף 10(א1) לחוק ההסגרה, המאפשר התערבות בתקופת המאסר שנגזרה על המערער, והאם יש מקום להשתמש בסמכות זו במקרה דנן. בהסכמת הצדדים, הוחלט לבחון תחילה את האפשרות לפנות בבקשה מתאימה במסגרת הליך חנינה, אלא שנשיא המדינה החליט שלא להיעתר בשלב זה לבקשת החנינה. אכן, העונש אשר הוטל על המערער בארצות הברית קשה מאוד. כך, גם אם מביאים בחשבון את הכיעור המזעזע שבמעשיו, את ריבוי הקורבנות וגילן הצעיר, ואת הנזק הניכר שגרם לכל אחת מהן. יש להניח, כי אילו הייתה עסקת טיעון מהסוג שנערך עם המערער מובאת בפני בית משפט בישראל, התוצאה העונשית הייתה נמוכה משמעותית. ואולם, לא בגזירת דינו של המערער אילו היה נידון בישראל עסקינן, אלא בשאלה אם שגה בית המשפט קמא בכך שסירב להתערב בתקופת המאסר שנגזרה עליו, עת נתן את הצו לריצוי יתרת עונש המאסר בישראל לפי סעיף 10(א) לחוק לנשיאת עונש מאסר. על שאלה זו יש לענות בשלילה. התפשטות הפשיעה הבינלאומית בעשורים האחרונים, לצד התפתחויות טכנולוגיות המקלות על גורמי פשיעה לפעול מחוץ לתחומי מדינתם, הובילו מדינות רבות להבנה כי המאבק בפשיעה דורש שיתוף פעולה בינלאומי יעיל. שיתוף פעולה זה מתבטא, בין היתר, בנכונותן של מדינות רבות לאפשר את הסגרתם של גורמי פשיעה הנמצאים בתחומן למדינת אחרות. דיני ההסגרה מורכבים לרוב מחוק מסגרת מקומי אותו משלימים הסכמים בינלאומיים או אמנות עליהם חתומה המדינה. כך גם המצב בישראל – דיני ההסגרה מורכבים הן מחוק מסגרת מקומי – חוק ההסגרה, והן מהסכמים בינלאומיים ואמנות עליהם חתומה ישראל. בהמשך להצטרפותה של ישראל לאמנה האירופית בדבר העברת נידונים והוכרה האפשרות להסגיר אזרח ישראלי בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי בקשת ההסגרה היא כדי להעמיד את האזרח הישראלי לדין במדינה המבקשת, והשני, כי: "המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר". לזכות החזרה תכלית הומניטרית בשל קשיים הנובעים מריצוי עונש מאסר במדינה זרה, ובנוסף לריצוי עונש המאסר בישראל יש תפקיד חיוני בהגשמת התכלית השיקומית. במסגרת הסמכות ליתן צו לנשיאת המאסר בישראל, מקנה החוק לבית המשפט גם סמכות לקצר את תקופת המאסר שנקבעה, עם זאת סמכות זו פורשה בצמצום, ובמצב הדברים הרגיל יש לתת לגזר הדין של המדינה הזרה תוקף מלא.
בנוסף לאמור, נקבע כי מאחר שאמנת ההסגרה עם ארה"ב קובעת שיש לאכוף את גזר הדין שניתן גם אם הוא עולה על העונש המרבי שניתן להטיל לפי הדין הישראלי, הרי שלבית המשפט אין סמכות לקצר את עונש המאסר שהוטל על המערער. אף לא קיימת הצדקה לעשות שימוש בסמכות זו במסגרת ההחלטה בדבר מתן הצו לנשיאת המאסר בישראל, כפי שמתבקש. תכליתו של סעיף 12 לחוק, כפי שפורטה בדברי ההסבר לחוק, היא "למנוע התדיינות שלא לענין" מתוך תפיסה כי "אם לאסיר יש השגות לגבי כשרותו של פסק הדין או לגבי תוקפו המשפטי, עליו לטעון את טענותיו לפני העברתו לישראל". משכך, טענות המבקשות לערער על אופן התנהלות ההליך שהתקיים בארצות הברית חסומות בפני המערער. לעומת זאת, טענתו של המערער לפיה אכיפת גזר הדין בישראל אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור בישראל, נוגעת למשמעותה משנדרש בית המשפט בישראל להחיל לגביה את הדין הישראלי. הטענה אינה נוגעת לגופה של הכרעת בית המשפט בארצות הברית, אלא לשאלה אם לפי הדין הישראלי בית המשפט בישראל יכול לאכוף אותה. טענה זו לא היה יכול המערער להעלות בארצות הברית אילו היה מגיש ערעור על גזר הדין. משמעות הדברים היא כי המערער לא היה מנוע מלטעון כי אכיפת גזר הדין אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור הישראלית. עם זאת, המערער מבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בעיקרון הכללי של תקנת הציבור על מנת "להתגבר" על הסכם ההסגרה, ולקצר את עונשו כבר בשלב הנוכחי באופן שאינו מתאפשר לפי הסיפא של סעיף 10(א1) לחוק. נקבע כי לא נכון לעשות בעקרון תקנת הציבור שימוש באופן המבוקש על ידי המערער.
בהמשך לאמור, נקבע כי בהקשר של דיני ההסגרה ניתן למצוא ביטוי לשני מובנים של עיקרון תקנת הציבור – תקנת ציבור "חיצונית" שעניינה הוא "בעקרונות יסוד, בהשקפות עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה" ((ע"פ 2521/03 בעניין סירקיס), ותקנת ציבור "פנימית" המתייחסת למקרים בהם החלת הדין הפלילי הישראלי הייתה מובילה לתוצאה אחרת. סמכות ההתערבות משקפת כאמור איזון בין התכליות השונות, ולפיכך אין בתכלית הפנימית-מדינית כדי להצדיק את המסקנה לפיה על בית המשפט לעשות שימוש בתקנת הציבור החיצונית כבר בעת הזו, דהיינו בעת מתן צו המאשר נשיאת המאסר בישראל. הטעם לכך הוא שיש בדין הישראלי הסדרים אחרים, אשר מאפשרים לתת מענה ראוי יותר לחשש מפני אותם מקרי קצה. טענותיו של המערער ביחס לפגמים שנפלו בהליך שהתנהל בארצות הברית עוסקות באופן ישיר בתוקפו וכשרותו של גזר הדין, ולפיכך מקומן היה להתברר במסגרת ערעור לפי שיטת המשפט של ארצות הברית. הסעד אותו מבקש המערער, ביטול בדיעבד של הסגרתו לארצות הברית, הוא למעשה בקשה לביטול פסק דין חלוט. שעה שהמערער כלל לא טען במסגרת הליך ההסגרה כי ההליך הפלילי שיתנהל בארצות הברית עשוי להיות בלתי הוגן, אין בפגמים שנטען כי נפלו בהליך כדי לשמוט את הקרקע תחת פסק הדין שניתן בהליך ההסגרה באופן אשר מצדיק את ביטולו. התניית הסמכות לקצר את עונש המאסר שניתן על ידי הערכאה הזרה, בכך שאפשרות זו הותרה בהסכם ההסגרה שנקבע בין ישראל ובין המדינה בה ניתן העונש, מבטאת איזון עדין וראוי בין התכליות השונות של דיני ההסגרה, ובכללם החוק לנשיאת עונש מאסר, ואינה מקימה עילה להתערבות. אף בהנחה כי רמת הענישה בארצות הברית מחמירה יותר מזו הנהוגה בישראל, אין בכך בכדי להניח תשתית ראשונית לטענה כי נפל פגם בהחלטה המנהלית.
נוכח האמור, נקבע כי אכן, קשה ליישב בין התוצאה לפיה המערער, שהיה בעת ביצוע המעשים בן פחות מ-30, יימצא במאסר על פי צו שיפוטי ישראלי עד לשנת 2050, כלומר עוד מעל ל-25 שנה, לבין תפיסות הענישה המקובלות במשפט הפלילי הישראלי. זאת, גם אם מביאים בחשבון את הזעזוע ממעשיו, מספר הקורבנות והיקף הפגיעה בכל אחת מהן. ואולם, התערבות בגזר הדין בשלב הנוכחי אינה הדרך הנכונה להימנע מתוצאה זו, כאשר האמנה עם המדינה המסגירה אינה מתירה אפשרות זו. הצו השיפוטי המורה על ריצוי העונש בישראל הוא חלק ממהלך הרצוי למערער, של העברתו לריצוי עונש המאסר בישראל, והתערבות בו עשויה להקשות בעתיד על מתן הקלה דומה לישראלים אחרים המרצים את עונשם במדינות זרות. זאת ועוד, אין במתן הצו המבוקש כדי למנוע הפעלת סמכויות הקיימות בדין הישראלי לקיצור תקופת המאסר משיקולי צדק ורחמים, ובראשן סמכות החנינה הנתונה לנשיא המדינה. זהו המסלול הראוי אותו מוטב למצות.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערער יוצג ע"י: עו"ד יורם שפטל; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד שרון הורביץ; עו"ד אביטל ריבנר
